ערעור בנוגע לסוגיית חברותו של המושב עין איילה בתנובה

בפני רשם האגודות השיתופיות עו"ד אורי זליגמן. תיק מס' 1019/247/10 עין איילה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח'
בפני רשם האגודות השיתופיות                                                        תיק מס' 1019/247/10
משרד התעשייה מסחר והתעסוקה, ירושלים
 
בעניין:             עין איילה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
                        ע"י ב"כ עו"ד דן שפריר ו/או אח'
                        מרח' ברקת 9, קיסריה 38900
                        טל': 04-6230567, פקס': 04-6371824
                                                                                                              (להלן: "המושב")
-         נ   ג   ד     -
 
1.      תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
2.      תעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד עוזי מור ו/או שי תמר ו/או אח' –
ליפא מאיר ושות', עורכי דין;
מרח' איתמר בן אב"י 4 תל אביב 64736
טל': 03-6070600; פקס': 03-6070666
                                                                                  (להלן ביחד: "תנובה")
 
 
                                                     ה   ח   ל   ט   ה
 
בפני ערעור אותו הגיש המושב על המלצת דו"ח החוקר, עו"ד דורון דינאי (להלן: "החוקר"), מיום 23.7.09. החוקר מונה על מנת לבדוק את פנקס החברים בתנובה ואת סוגיית חברותו של מושב עין איילה בתנובה. המושב, העלה טיעונים ולפיהם מעולם לא חדל מלהיות חבר בתנובה. מנגד, תנובה טענה כי המושב אף מיוזמתו חדל להיות חבר בתנובה כבר לפני עשרות בשנים.
החוקר בדו"ח החקירה קבע כי לאור כל חומר הראיות שנאסף ונבדק במהלך החקירה, יש לדחות את דרישת האגודה לתקן את פנקס החברים בתנובה ואת דרישתה לקבוע כי היא נותרה חברה בה. על כך הוגש הערעור שבפני, נקבע דיון שהתקיים ביום 2.2.11 בנוכחות
באי כוח הצדדים, ובו קבעתי כי החלטה תינתן במועד מאוחר יותר, ללא דיון נוסף ולאחר
שהצדדים ישלחו את סיכומי טענותיהם בכתב.
 
רקע:
1.      תחילתו של ההליך בחודש מרץ 2007, עת הגיש המושב כתב טענות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין חברות המושב בתנובה, במסגרת תיק שנפתח בקשר עם רכישת תנובה על ידי חברת אייפקס.
2.      בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע ביום 8.7.2008 כי טענות המושב בנושא יתבררו בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן: " הרשם").
3.      לאור החלטת בית המשפט, ועל מנת לבאר את הסוגיה שבמחלוקת, מונה עו"ד דורון דינאי כחוקר לשם בדיקת חברותו של המושב בתנובה.
4.      החוקר, עו"ד דינאי ערך את החקירה כמבוקש, והגיש את דו"ח החקירה ביום 23.7.09. החוקר קבע בדו"ח החקירה כי לאור הבדיקה אותה קיים, ולאור חומר הראיות והמסמכים שהיה בפניו, אין לקבל את טענת המושב ולפיה הוא חבר בתנובה ומעולם לא פסק להיות כזה, ולכן, אין לתקן את פנקס החברים של אגודת תנובה.
5.      על דו"ח חקירה זה והמלצותיו, הגיש המושב השגה ביום 27.4.10 על ידי בא כוחו, עו"ד דן שפריר.
6.      לאחר דחיות במועד הדיון, לאור בקשות הצדדים, נקבע דיון בפני שהתקיים ביום 2.2.11. בדיון זה קבעתי כי בא כוח תנובה יגיב בכתב על טיעוני המערערים תוך 30 יום ממועד הדיון, למערערים תהיה זכות תגובה תוך 30 יום מקבלת תגובת תנובה, ולאחר מכן, אתן את החלטתי ללא כל דיון נוסף.
 
טענות המושב:
7.      לטענת המושב, הליך החקירה אותו ניהל החוקר, עו"ד דינאי, התנהל בדרך לקויה ופסולה למין היסוד, תוך שהחוקר לא העביר לעיון המושב מסמכים רלוונטיים להליך שהוגשו בפניו, ולאחר מכן טען החוקר כי המושב לא הגיב למסמכים כפי שביקש – אך את אלו מעולם לא העביר החוקר למושב. כמו כן, החוקר נתן את החלטתו בלא ששמע את עמדת המושב (אי מתן זכות שימוע), ולמעשה, נראה שמדובר בהליך שהתקיים במעמד צד אחד בלבד.
8.      המושב הפנה לפס"ד בעניין מושב חצב, עמ"נ (י-ם) 312/05, מושב חצב נ' תנובה) (להלן: "פס"ד חצב"), בו הוא טוען כי ביהמ"ש מותח ביקורת קשה על התנהלותו של החוקר. לטענת המושב, הפגמים שנפלו בהתנהלות החוקר בעניין זה, גדולים שבעתיים מאשר במקרה מושב חצב. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין חצב בו נפסלה הוצאתו של מושב חצב מחברות בתנובה נקבע כי התנהלות תנובה אל מול מושב חצב, הייתה פגומה, ובעיקר הדברים, עמדה זכות הטיעון שלא הוענקה למושב בהליך ההוצאה מחברות, כך לטענתה. בית המשפט קבע בפסק הדין כי חובה על החוקר לשמוע את עמדת המושב בדיוק כמו את עמדת תנובה בטרם יגיע למסקנות.
9.      הפגמים כפי שהופיעו בפס"ד לעיל, הופיעו ביתר שאת בעניין מושב עין איילה, כך לטענת המושב. לראיה, בעוד שמושב חצב הוזהר מראש כי יערך דיון בדבר הוצאתו מתנובה, הרי שהמערער לא קיבל הודעה כזו, אלא, הודעה בדיעבד על הוצאתו. לכן, לא ברור מדוע וכיצד זה התעלם החוקר מפסק הדין האמור, כשפסק הדין ניתן עוד בטרם דו"ח החקירה. 
10.לאור האמור לעיל, ולו רק מסיבות אלו המהוות פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, יש לבטל את דו"ח החקירה על המלצותיו, כך לטענת המושב.
11.בעניין תקנון תנובה, טוען המושב כי הליך "ההוצאה" מחברות של המושב לא נעשה על פיו, ומשכך, בטל. לא נשלחה התראה מראש למושב כפי הנדרש בתקנון לגבי הוצאת חבר, לא נאמר דבר לגבי זכות הטיעון העומדת לחבר כזה, דומה הדבר גם לגבי זכות הערעור העומדת לחבר ועוד.
12.בנוסף, המושב טוען כי הגוף "שהוציאו" מחברות בתנובה כינה עצמו – "מרכז תנובה בע"מ סניף מחוז חיפה". גוף זה כלל אינו מוסמך להוציא את המושב מחברות בתנובה, אלא מועצת תנובה בלבד, היא זו שבכוחה לבצע הליך מסוג זה. כמו כן, תמוה הדבר, כך לטענת המושב, כי החוקר לא טרח לבדוק כלל אם הליך הוצאת המושב מתנובה נעשה בהתאם לקבוע בתקנון.
13.כאמור, מסתמך המושב בעיקרי טיעוניו על פס"ד חצב, תוך שהוא טוען כי זהו פסק הדין היחיד שניתן ביחס לתביעות של אגודות מושבים לביטול הוצאתם מתנובה.
14.ראשית, אין כל אמת בדבר הטענה אותה מעלה תנובה ולפיה בוטל פסק הדין האמור על ידי בית המשפט העליון. המושב טוען כי כל מטרת הגשת הערעור לבית המשפט העליון הייתה לשם מראית עין, וזוהי דוגמא מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט. ראיה לכך הינה כי הערעור הוגש לאחר שתנובה שילמה את שנפסק כי עליה לשלם למושב חצב, ולאחר מכן הגיעה תנובה להסדר עם המושב ולפיו סכומי הכסף אותם קיבל יישארו בידיו וזאת בתמורה לביטולו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי.
15.המושב טען כי ברור לכל, שלנגד עיני תנובה עמדה מטרה אחת בעצם הנעת הליך הערעור לבית המשפט העליון, וזו הייתה מניעת תקדים משפטי בנושא, שיכל לגרור אחריו גל תביעות נוספות כנגד תנובה.
16.לגופו של עניין, המושב טען כי בפס"ד חצב נקבע כי בהתנהלות תנובה הופרה זכות הטיעון של המושב, ולכן ההחלטה על הוצאת המושב בטלה. אם במקרה חצב בוטלה הוצאת חבר על בסיס פגיעה בזכות השימוע, קל וחומר שעל סמך פגמים רבים וגדולים יותר יש לבטל הליך כזה. דא עקא, החוקר לא טרח לבדוק האם זכות השימוע של המושב אל מול תנובה קוימה, וזאת למרות שהמקרה דנן הינו מאוחר למקרה בפס"ד חצב – שם חויב הדבר להיעשות על ידי בית המשפט המחוזי.
17.בעניין פדיון מניות תנובה - מחד גיסא, בפס"ד חצב, שבו לא קיבל המושב דמי פדיון מניות לאחר הוצאתו מחברות, קבע החוקר כי הפדיון אינו רלוונטי לשאלת תוקף ביטול החברות באגודה ואי תשלום פדיון המניות – אין בו כדי להשפיע על תקפותם של הליכי הרחקת חבר מחברותו באגודה. מאידך גיסא, בעניין מושב עין איילה, הופך החוקר עמדתו וקובע כי שאלת פדיון המניות רלוונטית להליכי ההוצאה מחברות וכי בכך שקיבל המושב את דמי פדיון המניות, יש להראות כי הליכי ההרחקה תקפים.
18.אין בכך אלא העלאת טענות סותרות בהליכים מקבילים, וחוסר תום לב, כך לטענת המושב, קל וחומר שעה שבעל התפקיד מכהן בתפקיד מעין שיפוטי. לכן, ובהסתמך על הפסיקה בנושא (ע"א 9984/04, ניסן חקשורי נ' משב בובליל, ע"א 7497/07, יעקב רינגל נ' אליהו לינדאור), המושב טוען כי חל במקרה דנן השתק שיפוטי על החוקר מלטעון הפוך מכפי שנאמר בפס"ד חצב.
19.יתרה מזו, "פדיון" המניות, כך לטענת המושב, אינו נכון ואמיתי כיוון שהפדיון המדובר נעשה בערכים נומינליים בלבד, ללא כל שיערוך של שווי המניות. מכוח חובת תום הלב, יש לשערך את הון המניות ולהוסיף להן הצמדה וריבית ריאלית לכל פעולת השבה ותשלום המתייחסת לפרקי זמן ארוכים. משזה לא נעשה, ברור כי אין כל נפקות משפטית לפעולה.
20.המושב טען עוד כי טענת תנובה ולפיה המושב עצמו ביקש להפסיק את חברותו בתנובה – אין לה כל אחיזה במציאות. זוהי טענת שווא, אין בנמצא שום מכתב או פנייה של המושב טרם תאריך המכתב המודיע על הפסקת החברות (16.3.1966) בהן מבקש המושב להפסיק את חברותו. 
21.בסעיף 13.2 למכתב באי כוח תנובה מיום 12.7.10 טוענת תנובה כי עילה מוצדקת להוצאת המושב מחברות הינה הפרת חובת השיווק המאורגן. המושב טוען כי על תנובה להחליט מהי טענתה העובדתית שכן מחד, טוענת תנובה כי המושב פרש מחברות מרצון ומאידך, כי המושב הוצא עקב הפרת חובת השיווק המאורגן. לו זו אף זאת, אפילו הייתה הפרה של חובת השיווק המאורגן, הרי שזו הייתה מנת חלקם של חלק קטן מהתושבים בעוד שהיתר המשיכו לשווק לתנובה. לכן, אין "להעניש" קולקטיבית את המושב כולו.
22.עוד טען המושב כנגד טענת תנובה להתיישנות ושיהוי, וזאת כי פעולת הוצאה שאינה חוקית (הוצאה מחברות שלא על פי הדין), הינה החלטה חסרת תוקף משפטי ואין הזמן יכול להעניק לה את אותו התוקף. יתרה מזו, בפש"ר 1812/07 נקבע כי כל הטוען לזכות בכספי מכר תנובה לאייפקס יגיש כתב טענות עד ל 31.3.07 וכך עשה המושב. (וראה פרשת חצב, שם התקבלה עתירת המושב על אף הזמן שחלף).
23.לבסוף, טוען המושב כי לא ביקש להתקבל לחברות מחדש כיוון שהליך הוצאתו היה בלתי חוקי ומשולל תוקף. כמו כן, בעניין המסמכים, טענת תנובה כי העבירה למושב את כל המסמכים שהעבירה לחוקר – חסרת אחיזה במציאות.
24.לאור כל האמור לעיל, ביקש המושב לקבל את הערעור, לבטל את החלטת החוקר ולקבוע כי מושב עין איילה חבר מן המניין בתנובה ובתעמ"ת או לחילופין, למנות חוקר אחר שיחקור תוך מתן זכות טיעון ושימוע. כמו כן, מבקש המושב להשית על המשיבות את הוצאות הערעור ושכ"ט באי כוח המושב וכן את הוצאות הליך החקירה.
 
טענות תנובה:
25.תנובה טענה כי על פי הרישום בפנקס החברים, חברותו של המושב נפסקה ביום 13.3.66. המושב ידע על כך בזמן אמת וקיבל דמי פדיון בגין מניותיו בה. המושב הביע בהתנהלותו רבת השנים הסכמה להפסקת חברותו בתנובה.
26.השהיית טענות המושב לאורך כ-40 שנה הסבה נזק ראייתי חמור. לכן, מנוע המושב מלטעון כל טענה בהקשר זה ודין טענות אלו להידחות.
27.יתרה מזו, המושב הודה בהפרתה של חובת השיווק המאורגן. על פי תקנון תנובה, הפרתה של חובה זו מקימה עילה להפסקת חברותו של החבר המפר. כלומר, אף בהתאם להודאת המושב, נתקיימו במועדים הרלוונטיים עילות להפסקת חברות המושב בתנובה. לכן, ברור כי המושב לא העלה את טענותיו בזמן אמת לאור ידיעתו כי הפסקת חברותו נבעה בשל התנהלותו שלו.
28.המשיבה טוענת כי אין אמת בטענות המושב בדבר אי מתן זכות טיעון. החוקר פנה לב"כ המושב ביום 18.3.09 בבקשה לקבל את תגובתו למסמכים שהועברו לו על ידי תנובה. גם עוזר הרשם במכתב מיום 3.3.08 פנה בבקשה זהה להמצאת מסמכים.
29.בעניין טענת המושב בדבר אי העברת מסמכים לעיון המושב, הרי שבמכתב מהחוקר למושב, ציין מפורשות כי המסמכים מתנובה אמורים היו להימסר ישירות למשרד ב"כ המושב. הנה, בידי תנובה אישורי משלוח למסמכים האמורים מיום 8.3.09 ו- 18.3.09, משמע, המסמכים נמסרו בפועל. יתרה מזו, עת אותרו מסמכים רלוונטיים חדשים בתנובה ביום 26.5.09, נשלח גם חומר זה למשרד ב"כ המושב.
30.טענה זו של המושב לפיה כלל לא ראה את המסמכים, הינה טענה חדשה. גרסתו הקודמת של המושב במכתב מיום 25.8.09 הייתה כי דווקא כן קיבל המושב העתקי מסמכים מספר פעמים אף כי בצורה חלקית ולא מסודרת. ברור שהטענות אותן מעלה המושב סותרות זו את זו. לא זו אף זאת, בעקבות טרוניית המושב בעניין עיון במסמכים, הסכימה תנובה לתן למושב ארכה בלתי מוגבלת בזמן על מנת לעיין בכל מסמך שיחפוץ בכדי להגיש את ההשגה.
31.על אף מתן אורכה זו, ועל אף שפרק שחלף עד להגשת ההשגה על ידי המושב היה כ-9 חודשים בערך, בכל אותה התקופה לא מצאו ב"כ המושב פנאי להגיע למשרד ב"כ תנובה על מנת לעיין במסמכים השמורים שם. בנוסף, ביום 28.11.09, הודיע ב"כ תנובה לב"כ המושב על חומר מסמכי אשר עשוי להטען לגביו וכי הינו מוזמן להגיע ולעיין בו. גם להזמנה זו לא נענה ב"כ המושב. מכאן עולה, כי בהליך החקירה לא נפל כל פגם והמושב לא קופח בצורה כלשהי ובוודאי לא קופחה כל זכות דיונית, כך לטענת המשיבה.
32.לטענת המשיבה, נטל ההוכחה במקרה דנן מוטל על המושב. המושב הוא המעוניין להוכיח את עצם חברותו בתנובה ומשכך, נטל הראיה עליו. דא עקא, טענות המושב לא נתמכו בראיה כלשהי. אפילו לא היה נטל ההוכחה מוטל על כתפי המושב, הרי שבעצם הודאות המושב בחתימה על פרישה מהאגודה וכן בקבלת פדיון המניות, הרי שיש להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו.
33.המשיבה טוענת כי הסתמכותה של המושב על פס"ד חצב הינה הסתמכות שווא שכן פס"ד זה בוטל בפס"ד של בית המשפט העליון בבר"מ 2374/06. יתרה מזו, אין לראות בפס"ד חצב כתקדים לעניין כלשהוא כיוון שהינו החלטה של בית משפט מחוזי, כך גם נקבע בעמ"נ 32481-03-10, ניר עקיבא נ' תנובה. כמו כן, הנסיבות במקרה דנן לעומת מקרה פס"ד חצב שונות באורח מהותי (במקרה דנן המושב ידע על הפסקת חברותו, על קבלת דמי פדיון מניות ועוד).
34.המושב טען כי החוקר השמיע טענות הפוכות בהליכים שונים. המשיבה שוללת טענה זו מכל וכל, ומוסיפה כי מהקביעה לפיה פדיון מניות מעיד בהכרח על הפסקת חברות – אין נובעת הקביעה ההפוכה, לפיה אי פדיון מעיד בהכרח על אי- הפסקת חברות.
35.בעניין פדיון מניות המושב – המשיבה טוענת כי אין חולק על כך שהמושב קיבל דמי פדיון מניות, בערכים נומינאליים. ראשית, אופן פדיון המניות שבוצע בעניין זה היה כפי הקבוע בתקנון תנובה. שנית, טענות המושב הינן כספיות ואין מקומן בהליך דנא. יתרה מזו, המושב מציין כי "נפסק לא אחת, כי מכוח חובת תום לב יש לשערך את המניות", אולם לא מאוזכר כל מקור שכזה אלא ההפך – ראה תיק 1231/381/06 ו- 1231/19/08 גבעולים נ' תנובה.
36.המשיבה טענה כי טענת המושב בעניין "אטלנטיק" אינה נכונה במישור המשפטי וגם לו הייתה נכונה, אין בכך על מנת ליצור נוהג מחייב לתשלום דמי פדיון ראליים כלפי כל יתר החברים שחברותם נפסקה.
37.מעל לכל האמור, טוענת המשיבה כי אין הליך זה המקום לדון בסוגיה הכספית שאף יתרה מזו חלה עליה התיישנות.
38.טענת המושב לפיה לא הוא יזם את ההוצאה מחברות עומדת בסתירה להצהרה עליה חתם ביום 19.11.68 ולפיה "פרש המושב מהאגודה". כך או כך, ברור לכל כי המושב ידע על הפסקת החברות, הסכים לה ואף נהנה מפירותיה בדמות דמי פדיון. המושב קיבל זאת בהסכמה התנהגות ארוכת שנים.
39.המשיבה טענה כי גם לולא נעשתה הפסקת חברותה בהסכמה, הרי שהעילה להוצאתה מחברות קיימת והמושב אף הודה בה בדו"ח החקירה – הפרת חובת השיווק המאורגן. אפילו ניתנה למושב זכות טיעון בעניין זה, חברותו הייתה מופסקת. יתרה מזו, על כל טענות אלו חלה התיישנות.
40.המשיבה טענה כי דווקא המושב הוא המעלה טענות סותרות. מחד, הסכים הוא להפסקת חברותו שכן בכך התנער מחובת השיווק המאורגן ומחובות כחבר באגודה וכן קיבל דמי פדיון עבור המניות. משכך, אין הוא יכול לטעון כעת כי להפסקת החברות לא היה תוקף. טענה זו בכל מקרה כפופה לשיהוי והתיישנות. יתרה מזו, אין כל היקש בין המקרה דנן למקרה המושבים "שחר" ו"ישע" שכן במקרים אלו המחלוקת הייתה סביב מודעות המושבים על הוצאתם מחברות בזמן אמת – דבר שאינו במחלוקת במקרה דנן.
 
דיון והכרעה:
 
במקרה שבפני, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם המושב הינו במעמד של חבר במשיבה או שמא הוא הוצא מחברות וכבר קיבל את דמי פדיון המניות בגין חברותו.
 
החקירה:
41.על החקירה שהתקיימה בנושא והדו"ח שהוגש בסופה ע"י החוקר עו"ד דורון דינאי הגיש המושב את השגתו ובה העלה שלל טענות וביניהן כי החוקר לא העביר לעיון המושב מסמכים רלוונטיים להליך, ביקש את תגובת המושב למסמכים אלו ואף נתן את החלטתו ללא מתן זכות שימוע למושב.
מנגד, המשיבה טענה כי אין כל שחר בטענות המושב וכי ניתנה לו הזכות לטעון ולקבל את המסמכים שאותם ביקש.
42.אכן, יתכנו מקרים בהם נופלים פגמים בהליך החקירה, אשר מצדיקים התערבות חיצונית ולו משיקולי צדק. עם זאת, על המבקש את ההתערבות כסעד, מוטל נטל ההוכחה להראות ולהוכיח כי אכן נפלו פגמים מהותיים באותו הליך עליו הוא משיג ולא להעלות טענות בעלמא.
43.במקרה דנן, אין בידי כל ראיה או אסמכתא המבססת את טענות המושב בעניין זה ומשכך, טענות אלו עומדות מחוסרות ביסוס.
מנגד, המשיבה בעיקרי טיעוניה צירפה מסמכים (נספחים 2-8 לעיקרי טיעון המשיבה) המאששים את טענתה ולפיה למושב ניתנה זכות הטיעון ולא קופחה לו כל זכות דיונית אחרת.
44.אציין כי לא נעלמו מעיני כל יתר טענות המושב בעניין אופן התנהלות החקירה והשגות המושב על התנהלות זו, אך לאור המסמכים והראיות אותן הציגה המשיבה בתיק וכן לאור העובדה שטענות המושב בעניין זה לא נסמכות על כל ראיה שהיא, אין לי אלא לדחות את טענות המושב בדבר הטענה על ליקויים בהליך החקירה.
 
חברות באגודה:
45.כאמור, חלק נכבד מן המחלוקת נסוב סביב שאלת החברות של המושב במשיבה והנפקויות היוצאות מהכרעה זו. אין חולק מבין הצדדים כי המושב אכן היה חבר במשיבה בעבר עד לחודש מרץ 1966.
46.פנקס החברים משמש כהוכחה לגבי תאריך קבלה לחברות באגודה ותאריך היציאה מחברות. על פי סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה"), לפנקס החברים ערך ראייתי:
 
"(34) כל פנקס או רשימה של חברים או של מניות שברשות כל אגודה רשומה ישמשו ראיה לכאורה על כל פרט מן הפרטים דלקמן הרשומים בהם –
(א)   התאריך שבו נרשם כחבר שמו של אדם באותו פנקס או באותה רשימה;
(ב)    התאריך שבו חדל אותו אדם להיות חבר.
 
 
 
לעניין זה ראה גם את הכתוב בספרו של ד' לוין – "המנהל והניהול בחברה ואגודה שיתופית" אבוקה, תשל"א-1971, 201:
 
"על פי סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות, 1933, משמש הרישום בפנקס החברים של האגודה הוכחה לכאורה שהרשום בפנקס נתקבל כחבר, החל מהתאריך הרשום כהתחלת החברות."
 
47.לפיכך, לאור העובדה כי המושב איננו מופיע בפנקס החברים של המשיבה, על מנת לקבוע כי המושב חבר יש להוכיח כי חברותו מעולם לא פסקה על אף הרשום בפנקס החברים או לחילופין כי המושב התקבל לחברות מחדש.
48.את הטענה כי המושב התקבל לחברות מחדש לא היה צורך כלל בבדיקה וזאת משום שהמושב עצמו טען כי לא התקיים הליך כזה וזאת משום "שמעולם לא חדל להיות חבר באגודה". לפיכך, נותר לבדוק רק את האפשרות לפיה המושב לא חדל להיות חבר או לפחות לא היה מודע להוצאתו.
49.מכתב מיום 27.9.66 בחתימת המושב שנשלח אל מרכז תנובה בת"א (נספח 1 לעיקרי טיעון המשיבה) וזה לשונו:
 
"מאחר שהוצאתם את מושבנו (מושב עין-אילה) משיווק באמצעות תנובה בע"מ. הננו רואים עצמנו כזכאים לקבל חזרה את מניות תנובה בע"מ, שהצטברו במשך שנים (1950 – 1.4.66) שיווק של התוצרת של אגודתנו באמצעותכם." (הדגשה שלי א.ז.)
 
מכתב מיום 20.9.68 בחתימת המושב שנשלח אל הנהלת מרכז תנובה בתל אביב (בנספח 11 לעיקרי טיעון המשיבה) וזה לשונו:
 
"בהסתמך למכתבכם מתאריך 10.10.66 9-ע/7643 נבקשכם לשלם לנו בהתאם לתקנון "3" את התשלום הראשון של המניות "תנובה" מתוך הסכום 129,003.95 ל' לגמר שנת תשכ"ז."
 
מכתב מיום 19.11.68 בחתימת המושב שנשלח אל תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תל אביב (בנספח 11 לעיקרי טיעון המשיבה) מצוין כי מניה מספר 4885 ע"ס 1395 שהיה על המושב להחזירה למשיבה אבדה ולכן מתחייב המושב שלא עשה עמה דבר אסור או העבירה וכן שאם תמצא מניה זו יחזיר המושב את המניה ללא כל תמורה או תלונה.
50.מחלופת המכתבים כפי שהם מופיעים לעיל, עולה בצורה ברורה כי הצדדים התנהלו ביניהם תוך הבנה והסכמה למצב דברים בו המושב איננו חבר עוד במשיבה וכי לאור זאת, הוא דורש את תשלום דמי פדיון המניות שלו בפרק הזמן בו היה חבר במשיבה.
51.חברות מכוח התנהגות – אפילו לא נטענה טענה זו במפורש, אתייחס אליה על מנת להסיר כל ספק. תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: תקנות החברות"), מפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:
 
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה." (הדגשה שלי א.ז.)
 
הוראת תקנה 2א אשר עוסקת בחברות מכוח התנהגות מניחה כי לשני הצדדים יש רצון לקשור ביניהם יחסי חברות. כלומר, יש צורך בכוונה הדדית. לראיה דברי כב' השופט א.ריבלין בת"א 308/91 רחל גבעון נ' תקומה:
 
"לשון התקנה מלמד, כי אין די בהתנהגות חד-צדדית מצידו של אדם כדי לעשותו חבר באגודה ואין גם די בהתייחסות חד-צדדית של האגודה כלפיו, על מנת שהחברות תכפה עליו".
 
דא עקא, שהוראת התקנה אינה מתקיימת כלשונה במקרה דנן. המושב כפי שפורט בהתכתבות בינו לבין המשיבה היה מודע להפסקת חברותו במשיבה, דרש וקיבל את דמי פדיון המניות (נומינליים), ולא היה שותף לאף הליך כחבר במשיבה כגון אסיפות כלליות, ועידות וכו', וברור כי מבחינת המשיבה לא הייתה כל כוונה להתייחס אל המושב כחבר.
52.                                                                                                                                                                                                                                                              שיווק תוצרת – אין חולק כי חובת השיווק הארגוני לתנובה הופרה ולו באופן יחסי. אף אם טענת המושב נכונה, וחלק מן התוצרת המשיכה להיות משווקת אל המשיבה, אינני רואה מקום להכנס בעניין זה לעובי הקורה, שעה שאין עניין זה לבדו יכול להכריע האם המושב הינו חבר במשיבה או אם לאו, לאור ההתנהלות הכוללת של המושב בעת הוצאתו ושנים רבות אחר מכן, והעובדה כי תנובה קיבלה תוצרת חקלאית גם ממי שלא היו חברים.
53.אציין כי לא נעלמו מעיני הטענות אותם מעלה המושב כי מעולם לא ביקש להפסיק את חברותו בתנובה וזו נעשתה ללא ידיעתו וכן כי אופן הוצאתו מהמשיבה נעשה שלא כדין ולא על פי תקנון האגודה, בין היתר בטענה כי ההוצאה נעשתה על ידי תנובה סניף חיפה ולא על ידי מרכז תנובה. עם זאת, שני דברים עומדים לו (למושב) לרועץ ובשל כך קשה לי לקבל טענות אלו:
האחד – כיצד ייתכן שהמושב הוצא מהאגודה ללא הסכמתו וידיעתו ועם זאת, מיד עם קבלת ההודעה על הפסקת חברותו הוא מאשר הודעה זו בכך שהינו מבקש לקבל בהקדם האפשרי את דמי פדיון המניות להם הוא זכאי מהמשיבה ?.
השני – כיצד אם סבר המושב שהוצאתו נעשתה בניגוד לתקנון ולדין, לא נעשתה כל פעולה בעניין זה משך שנים רבות (כ-40 שנה) תוך שתשלומי דמי פדיון המניות ממשיכים להיפדות שנה אחר שנה ואילו רק לפני מספר שנים צפה ועולה טענה זו של הוצאה שלא כדין?
54.בעניין זה יש לבדוק את נושא ההתיישנות, על אף העובדה שבחנתי את הדברים לגופם.
 
ס' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע כי:
 
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1)       בשאינו מקרקעין – שבע שנים;"
 
לפיכך, הן במבחן ההתיישנות על פי החוק, לא זכאי המושב להעלות כעת את טענותיו שכן חלף המועד הקבוע לכך בחוק (ואציין כי אין מדובר בפרק זמן גבולי אלא התיישנות ארוכה וניכרת בת 40 שנה, שיכולה ללמד על ויתור המושב על זכויותיו אם היו), ויפים דברי כב' הנשיא שמגר בבג"ץ 501/85 דב חייט ואח' נ' שר הפנים:
"שיהוי כה ניכר, שאין לו הצדקה עניינית, יש בו כדי לשלול בסיס ממשי מן העתירה.
נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר".
 
דברי כב' השופט י' מלץ בע"א 341/87 זלמן הרשוביץ נ' עין ורד מושב עובדים:
"...והמערער המשיך בשתיקתו, שתיקה שהתבטאה לא רק באי-פנייה לבית המשפט אלא גם באי – נקיטת צעד כלשהו בין כותלי המושב והאגודה המשיבה."
 
ודברי בית המשפט בע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן:
"הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, אשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההפך מזה."
 
55.בנוסף, אין כל מחלוקת כי המושב קיבל את פדיון דמי המניות מהמשיבה. אומנם, קיימת מחלוקת באשר לסוגיית ערכם של דמי פדיון המניות כנומינליים או ריאליים, אך אין מחלוקת באשר לכך שהם ניתנו למושב באופן נומינלי.
בעניין זה אצטט מספרו של המלומד ח.נועם – אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה:
 
"פדיון מניה כראיה להפסקת חברות
הנוהל הנכון הוא, שעם פקיעת חברותו של החבר, פודה האגודה את מניתו או השתתפותו בהון ומודיעה לו על הפסקת חברותו ומוחקת את שמו מפנקס החברות.
בהחלטה שנתנה ע"י כב' הרשם בתיק 74/208/02 צור משה נ. תנובה נקבע, כי עצם פדיון המניה יוצר הנחה על פקיעת החברות גם אם לא נמצאו מסמכים המאשרים את פקיעת החברות". (עמ' 143 ס' 2.6.3).
 
בהמשך מצוטט האמור בתיק בעניין צור משה נ' תנובה ובתיק בעניין אחיטוב נ' תנובה - בהתאמה:
"ניתן לראות את תשלום ערך המניות שקבלה המבקשת מהמשיבות כהודעה על הפסקת חברותה או כהוכחה מספקת להעברת נטל ההוכחה על כתפי המבקשת. גם עצם העובדה שהטוען לחברות לא הוזמן במשך שנים ארוכות לאסיפות ולא מחה על כך מהווה ראיה על פקיעת החברות" (הדגשה שלי א.ז.)
 
"לענין זה ניתן לראות את תשלום ערך המניות שקבלה המבקשת מהמשיבות כהודעה על הפסקת החברות או כהוכחה מספקת להעברת נטל ההוכחה על כתפי המבקשת". (עמ' 143-144).
 
מן האמור לעיל ניתן לראות כי על דרך הכלל, האקט של פדיון מניות מהווה מעין אסמכתא להפסקת החברות של החבר באגודה, או לכל הפחות, להעברת נטל ההוכחה בדבר עצם החברות באגודה לכתפי המבקש.
יתרה מזו, אבקש לציין כי מקובלת עלי הסברה של המשיבה לטענת המושב ולפיה טען החוקר בעניין פדיון המניות טענות סותרות בהליכים שונים באשר לנפקותו של הליך הפדיון להוכחת חברות באגודה. אכן, מהקביעה לפיה פדיון מניות מעיד על הפסקת חברות, אין נובעת הקביעה ההפוכה לפיה אי פדיון מעיד בהכרח על אי הפסקת חברות ולא בטענות סותרות מדובר.
יתרה מזו, הדגשתי את השורות בהן כתוב כי בעניין צור משה נ' תנובה הובאה בחשבון התנהלות הטוען לחברות בעצם אי העשייה שלו כחיזוק לראיה על ההסכמה לאי החברות. מכאן, שאפשר להקיש למקרה דנן בו המושב לא פעל משך שנים ארוכות למן הרגע בו ידע כי אין הוא עוד חבר באגודה – בין אם הוצא כדין או לאו.
56.לאור מכלול הראיות כפי שהופיעו בפני בתיק זה, ולאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את טענת המושב לפיה הינו חבר במשיבה. מכלול הראיות מעיד על כך כי זו פסקה כבר שנות ה-60, התנהלותו של המושב העידה על קבלת הפסקת החברות על ידו ועל אף כל זאת, לא הרים המושב את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו לשם הוכחת טענת החברות במשיבה.  
 
דמי פדיון המניות:
57.כפי שכבר צוין, אין חולק כי פדיון מניות נעשה (נומינלי), אולם המחלוקת הינה האם מדובר בפדיון מניות כדין שיש בו כדי להשליך גם על סוגיית החברות או שמדובר בפדיון מניות שאיננו "נכון ואמיתי" כדברי המושב (כיוון שאינו משוערך).
58.ישנם 3 קטגוריות כפי שקבע המחוקק ולפיהם יש לקבוע את ערך פדיון המניות באגודות שיתופיות:
"
1.    מושבים שיתופים וקיבוצים עליהם חלים הכללים המיוחדים.
2.    אגודה יצרנית, אגודה לשירותים וכל אגודה אחרת בהתאם לצו הרשם – בהן נפדות המניות עפ"י ערכן הריאלי ביום פקיעת החברות (ת' 11).
3.    כל אגודה אחרת, כמו לדוגמא מושב עובדים, כפר שיתופי ואגודה לתחבורה והובלה העוסקת בהולכת נוסעים – בהן נפדות המניות עפ"י ערכן הנומינלי, בנוסף לסכומים אחרים שנקבעו בתקנונה (תקנה 10).
(ח.נועם – אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, עמ' 151 ס'.2.8.3)"
 
תקנה 10 לתקנות החברות קובעת כי המניה תפדה בסכום ששולם תמורתה לאגודה (פדיון נומינלי):
"המניה תיפדה בסכום ששולם תמורתה לאגודה בנוסף לסכומים אחרים שנקבעו עפ"י הוראות תקנון האגודה..."
59.כעת, לאחר שהובהר כיצד נקבע גובה דמי פדיון המניות, עולה הסוגיה לאיזו קטגוריה נכנסת המשיבה. על מנת לענות על סוגיה זו אפרט כלהלן:
תקנות 2(1) ו-2(24) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) התשנ"ו-1995 קובעות כדלקמן:
 
"לעניין סעיף 7 לפקודה, אלה סוגי האגודות שהרשם יקבע שיוך אגודות אליהם:
(1)   אגודה חקלאית – אגודה העוסקת בחקלאות או שחבריה, כולם או מקצתם, עוסקים בחקלאות;
(24)  אגודה לשיווק ואספקה חקלאית – אגודה שעיקר עיסוקה שיווק    ואספקה  של תוצרת חקלאית;"
 
אין מחלוקת כי המשיבה סווגה כאגודה שיתופית חקלאית מיום 16.6.31, כך גם עולה מרישומי המנדט ומרישומים נוספים. בנוסף, בסעיף 3 לתקנון המשיבה מופיעים מספר סעיפים המעידים על אופייה החקלאי של המשיבה:
 
"ב. לרכוש ולשווק תוצרת חקלאית או אחרת בארץ ובחוץ-לארץ.
  ג. לאסם, לאכסן, לעבד ולהוביל תוצרת חקלאית או אחרת.
  ד. לתכנן ולשכלל שיטות שיווק, פרסום, עבוד, אריזה ומשלוח של   תוצרת.
  ח. לעסוק ביבוא מוצרים או תוצרת חקלאית או אחרת."
 
מכך עולה כי המשיבה בהתאם להוראות תקנונה, עומדת בתנאי תקנה 2(1) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) התשנ"ו-1995, הן בגלל שהאגודה עוסקת בין היתר בפעילות חקלאית כפי שהוגדרה על ידי המחוקק והן בגלל שחבריה הם קיבוצים ומושבים העוסקים בחקלאות – כך גם נקבע בהחלטה תיק 1231/381/06 גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ.
60.לטענת המושב לפיה יש לשערך את הון המניות בשל גורמים שונים כגון חובת תום הלב ולהשקעות שנעשו לאורך השנים על ידי המושב, אפנה לכתוב בספרו של ח.נועם – אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, עמ' 154-155:
 
"יש לזכור כי הגורם המהותי בגינו ייקבע אם מניית האגודה תיפדה לפי ערכה הנומינלי או ערכה הריאלי הינו סיווגה של האגודה ואף אם יש בפעילותה גם פעילויות המאפיינות אגודות יצרניות, אגודות לשירותים ותחבורה או כל אגודה אחרת שקבע כי מניותיה ייפדו לפי ערכן הריאלי, עדיין לא יהיה בכך די כדי לקבוע כי מניותיה ייפדו לפי ערכן הריאלי".
 
 
כמו כן, בספרו של ח.נועם בעמ' 155 מצוטט חלק מן ההחלטה בעניין גבעולים נ' תנובה:
 
"שלוש דרכים הן המשפיעות באופן ישיר על ערך פדיון המניה בבוא החבר לפדותה עת פרישתו מן האגודה. האחת היא סיווג האגודה כאשר החוק מבחין בין סיווגים שונים אשר חלקם דין המניה להיפדות בערכה הריאלית וחלקם בערכה הנומינאלית. השנייה היא צו הניתן על ידי הרשם כאשר צו זה מאפשר לפדות את המניה בערך הריאלי שלה חרף שסיווג האגודה מחייב ערך נומינאלי. השלישית היא תקנון האגודה אשר כמוהו כחוזה מסדיר את היחסים בין החברים לאגודה ובו נקבע האם החבר בפרישתו יזכה לערך ריאלי או נומינאלי."
 
לפיכך, עולה כי אין בטענות עליהן נסמך המושב כמשפיעות על פדיון דמי המניות כרלוונטיות בעניין זה.
מן הדברים עולה שסיווגה הנוכחי והקיים של המשיבה משקף נכונה את מטרותיה ופועלה. לאור האמור לעיל, עולה כי אופן קביעת דמי פדיון המניות הוא בהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות החברות, כלומר, פדיון מניות באופן נומינלי ומכאן, שפדיון המניות בעניין דנן נעשה כדין.
מכל מקום, כל נושא ערך פדיון המניה הינו ענין כספי שכנראה התיישן ואין להכריע בו במסגרת זו של בדיקת חברות המושב בתנובה ואינו מלמד דבר על חברות הואיל וגם אם היה מוכח שהמניה לא נפדתה, אין בה כדי ללמד על חברות אלא מדובר רק בנושא של תביעה כספית.
 
היקש מן הפסיקה:
61.פס"ד חצב – המושב בעיקרי טיעוניו מפנה ומסתמך על פסק הדין תוך שהוא טוען כי המחדלים שאירעו בפסק דין זה, ובעיקרם הפגיעה בזכות הטיעון, התרחשו ביתר שאת במקרה דנן ולפיכך, לאור פסיקת בית המשפט יש להחיל את שנפסק גם בתיק זה.
62.בפתח הדברים אציין, כי פסק הדין שניתן בעניין חצב בעמ"נ 312/05 ניתן כאמור מפי בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. לאור נסיבות המקרה, הגיעו הצדדים לפשרה והוחלט בה בין היתר על ביטולו של פסק הדין האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 2374/06. לפיכך, בפן המשפטי, אין לסמוך על פסק דין זה כל הכרעה משפטית ואין נפקא מינה לטענות המושב בדבר המניע שהוביל להליך הפשרה והחלטת בית המשפט העליון בעניין זה. יתרה מכך, גם לולא בוטל פסק הדין, מקובלת עלי טענת המשיבה ולפיה אין מדובר בהלכה מחייבת שכן בפסק דין של בית המשפט המחוזי עסקינן.
63.בנוסף, בעמ"נ 32481-03-10 ניר עקיבא מושב עובדים נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ בו המערערת ביקשה להישען גם היא על פס"ד חצב נקבע מפי כב' השופט מרזל כי:
 
"יאמר מיד, כי לא מצאתי יסוד לטענה לפיה מכוח פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 2374/06 צמחה זכות כלשהי למערערת...
...המערערת מבקשת לקרוא לתוך פסק הדין בבר"מ 2374/06 את מה שאין בו."
(ס' 8 לפסק הדין בעמ"נ 32481-03-10)
 
64.לגופו של עניין, אין ספק כי זכות הטיעון היא זכות בסיסית המגיעה לכל אדם הנוטל חלק בהליך משפטי. בע"א 197/89 הסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל נ' שלום משה קבע בית המשפט העליון:
 
"הכלל הבסיסי לעניין זכות הטיעון במישור המינהלי הינו, כי כל אימת שאדם עלול להיפגע פגיעת גוף, רכוש, מקצוע או מעמד על-ידי החלטת רשות מינהלית, חייבת זו לאפשר לו להשמיע את טענותיו..."
 
כמו כן, דברי כב' השופטת צור בעמ"נ 312/05:
 
"נדמה שאין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותה של זכות הטיעון. זכות זו היא מכללי הצדק הטבעי, במיוחד בהליכים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של אדם. זכות הטיעון היא זכותמ הדרגה הראשונה במשפט המנהלי ויש לה תרומה משמעותית להליך עשיית הצדק וליצירת אמון בגוף המחליט."
 
65.בפסק הדין בעניין חצב (עמ"נ 312/05) מצוין מפורשות כי:
 
"...ביום 4.12.1980 הודיעה תנובה למושב על החלטתה להפסיק את חברותו באגודה ועל זכותו לערער על ההחלטה בפני מועצת תנובה.
ביום 18.12.1980 הודיע המושב לתנובה על החלטת הנהלת המושב לערער על החלטת תנובה להפסיק את חברות המושב באגודה.
ביום 29.12.80 הודיעה תנובה למושב כי ערעורו יידון בישיבה הקרובה של המועצה, אשר מועדה טרם נקבע. המושב התבקש להמציא בכתב לתנובה את הנימוקים לערעור אשר יובאו בפני חברי המועצה.
ביום 25.11.81 החליטה מועצת תנובה לאשרר את החלטת ההנהלה להוצאת המושב מהאגודה. המושב טען כי לא ידע על החלטת תנובה להוציאו מהאגודה." – (הדגשה שלי א.ז.)
(ס'2 לפסק הדין בעמ"נ 312/05)
 
מן האמור בפסק הדין עולה כי בעניין חצב, המושב פעל תוך פרק זמן קצר, ימים מספר מרגע קבלת ההודעה על הוצאתו מחברות במשיבה ועד להודעה מטעמו כי החלטת המושב החליטה לערער על החלטת המשיבה להוציאו מחברות. עוד עולה כי המשיבה הודיעה למושב כי ערעור בעניינו יתקיים במועד שטרם נקבע, ולאחר מכן זה התקיים בלא הודעה או נוכחות של המושב או מי מטעמו.
ברי כי במקרה מעין זה, יש פגיעה בזכות הטיעון של המושב כיוון שזה פעל ללא שהות ובצורה ישירה על מנת להשיג על ההחלטה שהתקבלה כנגדו.
66.דא עקא, שבמקרה דנן, לאחר שהועברה למושב ההודעה מטעם המשיבה כי הוא הוצא מחברות בה – תגובת המושב הייתה בקשה לקבל את דמי פדיון המניות כחלק מסיום היחסים בין הצדדים (ראה ס' 49 להחלטה זו).
אם כך, כיצד ייתכן כי מחד, טוען המושב לפגיעה בזכות הטיעון בהליך הוצאתו מחברות שעה שמאידך, הוא פועל באופן אקטיבי תוך חלופת מכתבים בינו ובין המשיבה ומביע בעצם את הסכמתו בהתנהגות בעצם ההודאה בהוצאתו מחברות במשיבה והדרישה לקבל את דמי פדיון המניות. לפיכך, אין ספק כי קיים שוני מהותי בין המקרים, כאשר בשונה מהאמור בפס"ד חצב, לא אירעה כל פגיעה בזכות הטיעון של המושב במקרה דנן שעה שזה לא טען לכך אותה שעה או לכל הפחות בסמוך לה, לא זו אף זאת, המושב יצר מצג דברים לפיו הוא מסכים ומשתף פעולה עם החלטת המשיבה על הוצאתו.
67.למעלה מכל האמור אציין כי בכל הנוגע לטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון בהליך אל מול החוקר, עו"ד דינאי, הרי שזו קיבלה מענה בחלקה הראשון של ההחלטה בדבר החקירה.
68.בעניין האגודות "שחר" ו "ישע" – מדובר בהליכים עמ"נ 347/05 ועמ"נ 212/07 שאוחדו. בסעיף 57 לעמ"נ 347/05 נכתב:
 
"תחילה, יש לדון בטענת תנובה לפיה דין הערעורים להידחות בגין התיישנות ושיהוי. ככל שייקבע כי מי מהמערערים קיבל בזמן אמת את מכתבי תנובה הנ"ל בדבר הפסקת חברותו באגודה, או למד על הפסקת חברותו באופן אחר, אך בחר שלא לפעול בנידון עד שהפכה החברות לבעלת ערך כלכלי רב, הרי שדין טענותיו, אף אם יש בהן ממש, להידחות מחמת העלאתן באיחור של שנים רבות."
(הדגשה שלי א.ז.)
מכאן עולה כי לנגד עיני בית המשפט היה ברור כי אם יוכח כי המערערים קיבלו את ההודעה בדבר הוצאתם מחברות בזמן אמת ואלו בחרו שלא לפעול בנושא עד להפיכת החברות לבעלת ערך כלכלי רב (אין ספק שעסקת אייפקס שינתה מהותית את משמעות החברות בתנובה), אזי יש לדחות את טענותיהם מן הטעם של איחור רב שנים.
במקרה דנן, לא ניתן שלא לראות את ההתאמה בין דברי בית המשפט בהליך זה לבין המסכת העובדתית בתיק נשוא הערעור. לפיכך, אינני רואה כל מקום בו הסתמכות המושב על פסקי דין אלו תועיל להם.
 
סוף דבר:
69.לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את השגת המושב על המלצת החוקר.
70.לנושא חלוקת משא הוצאות החקירה – הנני מאפשר למושב להגיש את טענותיו בעניין הוצאות החקירה. תנובה תגיב תוך 14 יום ממועד קבלת טענות המושב. לאחר מכן, אקבל את החלטתי בנושא.
 
אין צו להוצאות.
 
 
ניתן היום, 5/9/2011, ו' באלול התשע"א, המזכירות תעביר החלטתי לצדדים. 
                       אורי זליגמן, עו"ד                            רשם האגודות השיתופיות
 
 
 
 
 
 
           
 
 
 
 
 
5129371
54678313
 
 
האגודות השיתופיות 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
 
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: