ערעור על החלטת בורר בדבר חברות בני הזוג אביעד בקיבוץ שומריה

תיק מס' 2849/255/06 קיבוץ שומריה נ' יהודה ודלית אביעד

 

החלטה

 רקע

 

ביום 22.01.06 מונה עו"ד עופר נועם לחוקר בהתאם לסעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות ותקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג- 1973, על  מנת לבדוק האם יהודה ודלית אביעד (להלן: "המשיבים") הינם חברים בקיבוץ (להלן:"המערער" או "הקיבוץ") והאם במהלך המחצית השנייה של שנת 2005 פקעה חברותם של בקיבוץ.

 

נשוא הערעור שבפני הנו קביעת החוקר עו"ד עופר נועם מיום 25.04.06 לפיה חברותם של המשיבים בקיבוץ לא פקעה.

 

עיקר טענות המערער

 

ביום 31.07.05 הסתיימה תקופת שנת החופש של  המשיבים שאושרה על ידי הקיבוץ.

 

ביום 01.08.05 היו אמורים המשיבים לשוב ולהתגורר בקיבוץ, אך הם לא עשו כן ולא הצהירו גם על כל כוונה מצידם לעשות כן. על כן פקעה מאליה חברותם של  המשיבים בקיבוץ והם אינם חברים עוד בקיבוץ.

 

המשיבים עקרו את מקום מושבם אל מחוץ לקיבוץ.

המשיבים אינם מתגוררים בקיבוץ בפועל מזה כשלוש שנים וחצי.

למשיבים אין ולא הייתה כל כוונה לשוב ולהתגורר בקיבוץ.

רשם האגודות השיתופיות אינו מוסמך להכריע בערעור בדבר פקיעת חברותם בקיבוץ.

לחילופין אין לקבל את המלצת החוקר אשר מונה מטעמו של רשם האגודות השיתופיות ( להלן: "המלצת החוקר").

מנהלת סל"ע אינה צד להליך הנדון.

המשיבים לא יכולים לטעון לקיפוח המיעוט וכיצד יש לכאורה בנסיבות שלפנינו בפקיעת חברותם של המשיבים בקיבוץ משום " רווח" למקפח המיעוט".

 

עיקר  טענות  המשיבים

מסקנתו של החוקר עו"ד עופר נועם לפיה חברותם של המשיבים לא פקעה , ניתנה לאחר שחקר את עדי הצדדים ובחן את כל טענות הצדדים.

 

המערער טוען טענות הנוגדות את הקביעות העובדתיות , שהחוקר קבע.

 

על הקיבוץ  חלה החובה לקבל החלטה בעניין פקיעת חברותם של המשיבים ברשויות המוסמכות של הקיבוץ.

 

המערער לא  נתן למשיבים כלל את זכות הטיעון.

 

המשיבים טוענים להיעדר עילת פקיעת חברותם מהקיבוץ.

 

המשיבים כלל לא גמרו בדעתם לצאת מהקיבוץ, ולא מסרו הודעה לקיבוץ כי  הייתה  או שיש בכוונת המשיבים לא לשוב ולהתגורר בקיבוץ.

 

הקיבוץ פעל לפקיעת חברותם של המשיבים שלא בתום לב, והחלטת המערער  אינה סבירה ונתקבלה בדרך שאינה מקובלת.

 

הקיבוץ הפלה את המשיבים ביחס לחברים האחרים, משקיבל החלטה ביום 19.02.06 לחתום על הסכם, לפיו זכאי כל בית אב לפיצוי בסך של 1,750.000 ₪ נטו בגין הפסקת חברותם בקיבוץ.

 

לרשם סמכות ליתן החלטה ככל שאלו נוגעות לעניין חברותם של המשיבים בקיבוץ מאחר ומנהלת סל"ע חובשת את כובעו של חבר קיבוץ בין בעקיפין ובין במישרין.

 

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ושמעתי את הצדדים הריני להחליט כדלקמן:

 

מדובר בערעור בו ביקש המערער להשיג על החלטת החוקר שקבע כי בני הזוג אביעד (להלן:"המשיבים")הינם חברים בקיבוץ שומריה (להלן:"הקיבוץ"), וכי חברותם של במשיבים בקיבוץ לא פקעה ולהורות למערער לרשום את המשיבים כחברים מהמניין .

 

המערער  הינו  קיבוץ שומריה הנמצא  תחת ניהול של  מנהלת סל"ע.

 

המשיבים התקבלו לקיבוץ בשנת 1991 ומאז ועד לתחילת שנת 2003 גרו בקיבוץ. בסוף שנת 2002 פנו המשיבים למזכירות הקיבוץ ובקשו לנוכח הצעה לשליחות בדרום אמריקה שהוצאה להם על ידי הסוכנות היהודית לצאת לשנת חופש.

 

ביום 25.11.02 אושרה למשיבים על ידי המזכירות שנת חופש לשנה אחת ואישור זה התקבל באסיפה הכללית ביום 08.12.02 פה אחד.

 

יציאת המשיבים לשליחות לא הסתייעה עקב גורמים שלא היו בשליטתם, והמשיבים בקשו שלא לשוב לקיבוץ. הם עברו להתגורר כתושבים בקיבוץ שובל, שם גם למדו ילדיה. עם סיום שנת החופש הראשונה פנו המשיבים לקיבוץ ובקשו להאריך את שנת החופש לשנתיים, הנהלת הקיבוץ בישיבתה מיום 31.05.04 המליצה להביא את בקשת המשיבים בפני האסיפה הכללית, ולהמליץ בפני האסיפה לאשר את שנת החופש הנוספת, כאשר המשיבים מתבקשים לפנות את דירתם, ושעם שובם של המשיבים לקיבוץ יהיו זכאים לקבל בית אחר בהתאם לצרכיהם ויכולתו של הקיבוץ, על בסיס בית פנוי. האסיפה הכללית קיבלה את המלצת מזכירות הקיבוץ, לאשר שנת חופש נוספת עד ליום 31.07.05. במהלך תקופה זו הושכר ביתם של המשיבים לאחרים.

 

עם סיום שנת החופש השנייה היו המשיבים אמורים להחליט על המשך דרכם, האם ברצונם לשוב לקיבוץ, או לעזבו, או שמא בכוונתם לפנות שוב לקיבוץ ולבקש ארכה נוספת. אלא שבפועל לא ארע , דבר , מחד המשפחה בחרה שלא לשוב פיזית לקיבוץ, ברם מאידך לא הקיבוץ ולא המשיבים נקטו בכל הליך פורמאלי  שהוא כדי לקבוע את מעמדם של המשיבים בקיבוץ.

 

בין הצדדים היו שיחות לא פורמאליות שהתקיימו באירועים חברתיים בקיבוץ, אך לא מצאתי כל אזכור כי היו שיחות רשמיות או פניות בכתב ,בין הקיבוץ למשיבים שבהם הודע להם על פקיעת חברותם בקיבוץ ו/או שניתנה למשיבים זכות הטיעון על החלטה כביכול שבה הוחלט על פקיעת חברותם של המשיבים בקיבוץ.

 

מהחומר שבפני עולה כי הקיבוץ המשיך לשלם את תשלומי הטלפונים הסלוללארים ואת ביטוחי הבריאות של המשיבים, כמקובל לגבי יתר חברי הקיבוץ.

 

עוד עולה כי הפעם הראשונה שנציגי הקיבוץ טענו כי המשיבים אינם חברים בקיבוץ היה, בחודש נובמבר 2005, בעקבות הנחייתה של מנהלת סל"ע לקיבוץ להעביר אליה את רשימת חברי הקיבוץ.

 

משגילו המשיבים כי שמם אינו נכלל ברשימה כפי שהועברה למנהלת סל"ע החלו בפניות, לבירור העניין, אז גם נטען לראשונה על ידי הקיבוץ כי המשיבים אינם חברי  הקיבוץ.  בנסיבות העניין הוחלט למנות חוקר.

 

עת מונה החוקר הורה עוזר רשם האגודות השיתופיות בהחלטתו מיום 12.01.06 לקיבוץ שלא לפגוע בחלקם היחסי של המשיבים בזכויותיהם בקיבוץ כל עוד ההליכים לעניין סוגית חברותם של המשיבים בקיבוץ לא מוצו עד תום.

 

הגם שהחלטתו של עוזר הרשם נועדה לשמור על זכויותיהם של המשיבים, אפשר הקיבוץ את חתימת החוזה בין חברי הקיבוץ לבין מנהלת סל"ע מבלי שזכויות המשיבים הוזכרו או הובטחו בדרך כלשהי.

 

מהחומר שבפני עולה:

א.  המשיבים היו  חברים בקיבוץ החל משנת 1991, לא הייתה החלטה של האסיפה הכללית על פקיעת חברותם,  על הפסקת חברותם או הוצאתם מרשימת החברים בקיבוץ, ולא ננקטו מעולם  כל הליכים להפסקת חברותם בקיבוץ כנדרש בתקנון הקיבוץ ו/או על פי הנדרש בתקנות האגודות השיתופיות(חברות), תשל"ג- 1973

 

ב.    למשיבים לא ניתנה מעולם זכות טיעון בעניין לפני האסיפה הכללית.

 

אין לקבל את טענת המערער כי המשיבים חדלו להיות חברים בקיבוץ וכי חברותם פקעה בכך שעזבו את הקיבוץ בפועל עם תום שנת החופש שלמעשה אושרה להם על ידי המערער.

 

חברות בקיבוץ אינה נפסקת ללא עילה ובלי שיתקיימו ההליכים הפרוצדוראליים הדרושים לכך, על פי התקנון של הקיבוץ, ובתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג - 1973, (בג"ץ 6627/98, נוימן ולוטן נ' כפר אזר ואח'; ע.א 47/73, הרחבת כפר תבור נ' עטיה, פ"ד כח(2) 122).

 

 המשיבים יצאו לשנת חופש באישור הקיבוץ בהתאם לאישור האסיפה הכללית, הקיבוץ המשיך להתנהג כלפי המשיבים כחברים בקיבוץ לכל דבר עד אמצע שנת 2005 לפחות, והמשיך לשלם את חשבונותיהם ואת ביטוחי הבריאות כמקובל לגבי חברים אחרים והעמיד לרשותם את הזכות לקבל דירה בקיבוץ לכשישובו לקיבוץ כפי שיידרש להם ועל כן מחיקתם מפנקס החברים, החל ב-נובמבר 2005 נעשתה שלא כדין.

 

המשיבים לא קיבלו מעולם הודעה על הפסקת חברותם בקיבוץ, ולא הוצעו להם דמי עזיבה, להם היו זכאים חברי קיבוץ העוזבים את הקיבוץ.

 

למשיבים  לא הייתה כל ידיעה מראש על הוצאתם מחברות בקיבוץ ולראשונה נודע להם על אותה החלטה עם הגשת הרשימה שהועברה למנהלת סלע בנובמבר 2005.

 

סעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ מתייחס לפקיעת חברות של חבר:

 

 "בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ"

 הסעיף הנ"ל אינו קובע פקיעה אוטומטית של החברות. יש צורך בקיום הליך תוך מתן זכות טיעון, וקביעה קונסטיטוטיבית כי עקר את מקום מגוריו בקיבוץ לצמיתות, וגם במקרה כזה על הועד ליתן אפשרות לתת ארכה לחבר המביע את רצונו בכך לחזור לקיבוץ.

 

 

כמו כן, יש צורך בהחלטה קונסטיטוטיבית על פקיעת החברות, וגם אז  יש לחבר זכות ערעור לפני האסיפה הכללית.

 

י.   במקרה זה לא ניתנה הודעה של המשיבים  בדבר יציאתם מהקיבוץ, או כי  יש בכוונתם שלא לשוב לקיבוץ

 

להלן אתייחס לטענת המערער כי:

 

חברותם  של המשיבים פקעה  עת לא חזרו בתום שנת החופש השנייה .

 

לחלופין, כי חברותם פקעה בעקבות העובדה שהמשיבים עקרו את מקום מגוריהם  מהקיבוץ .

 

במקרה של פקיעת חברות עקב עקירת מקום המגורים בקיבוץ, אין צורך בפרוצדורה ספציפית להפסקת החברות, וניתן להכיר בפקיעת חברות עקב נטישת הקיבוץ, גם אם לא התקיים דיון פורמלי בהנהלת האגודה, כפי שעולה מתקנה 5(א)(3) ו  5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות . 

 

מחומר הראיות שבפני עולה  כי לא התקיים אקט פורמלי כלשהו שהיה בו כדי להביא להפסקת חברותם של המשיבים בקיבוץ, אך לא ניתן לקבוע כי היה להם אישור לשנת חופש נוספת מעבר למה שאושר להם  מעבר לתום שנת החופש הנוספת .

 

הראיות היחידות שהובאו בקשר להפסקת חברותם היא הרישום כפי שהוגש למנהלת סלע בנובמבר 2005 .

 

לא הובאה כל ראיה ביחס לבסיס על פיו נערכו רישומים אלו, ורישומים אלו עומדים לכאורה בסתירה להחלטת האסיפה הכללית בה אושרה למשיבים האפשרות לשנת חופש נוספת כך שחברותם לא הייתה יכולה לפקוע, ולכל היותר ניתן היה לשקול את מעמדם בתום שנה החופש הנוספת, עת הסתיימה ביום  31.07.05.

 

השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם היה בנסיבות שנוצרו כדי להביא להפסקת חברותם של המשיבים בקיבוץ, ובמקרה של תשובה שלילית לשאלה האמורה, האם ניתן וראוי לקבל את קביעת החוקר שהמשיבים הינם חברים בקיבוץ.

 

ההוראה בתקנון הנוגעת לעניין הינה הוראת סעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ  בה נאמר:

 

 

"חברותו של חבר פוקעת בקרות אחד מאלה:

(ב)  בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי - שלא בהסכמת הקיבוץ"

בהמשך התקנון, יש הוראות נוספות בענין "הוצאת חבר מהקיבוץ", והליכים להוצאת חבר מהקיבוץ.

הוראה דומה, בענין פקיעת חברות באגודה שיתופית עקב עקירת מקום מגורים, מצויה בסעיף 6(ג) לתקנון המושב כפר אז"ר, שנדונה בבג"ץ 662/98 נוימן ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח', תק-על 2000(4), 132.

באותה הוראה נאמר:

"חברותו של חבר נפסקת -

...

בעקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו"

 

בהקשר לכך נאמר על ידי כב' השופט חשין, בבג"ץ 662/98 נוימן ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח', תק-על 2000(4), 132. בעמ' 10 לפסק הדין

 

"פירושו המילולי של השורש ע.ק.ר ... הוא ניתוק או התנתקות שלמה ומלאה ממקום...

עקירה ממקום מגורים היא, אפוא, העתקת מקום המגורים באורח מלא ולא אך באורח חלקי או זמני.

הפסקת מגורים זמנית אינה עקירה ממקום המגורים.

מי שעזב מקום מגורים במושב מחמת מצוקת דיור זמנית, לא נעלה עליו כי עקר מן המושב.

אף אותה אמירה "עקירה" ממקום אינה אי-מגורים במקום. "עקירה" ממקום מגורים מדמה עצמה לקריעה ממקום מגורים, ולמהדרין נוסיף - גם לעריקה ...

עקירה משמעה טוטאליות ניתוק קשר.

עקירה ממקום מגורים בונים אותה גם יסוד אוביקטיבי גם יסוד סוביקטיבי; גם דבר הגלוי לעין - העובדה שפלוני פסק מהתגורר במקום שממנו עקר - גם דבר הסמוי מן העין - כוונה להתנתק ממקום מגורים, נדע עם זאת, כי מעשה ילמד על כוונה וכוונה תלמד ממעשה; כוונה להתנתק מקום מגורים נוכל ללמוד עליה ממעשה ניתוק, והצהרה על כוונה אין די בה. למשל: אדם שעזב מקום לפני שלושים שנים ובנה את ביתו במקום אחר, נתקשה לומר כי לא עקר ממקום מגוריו הקודם, גם אם הקשר הנפשי - ואולי אף קשר פיזי - למקום מגוריו הקודם לא פסק. הטוטאליות של עקירה אינה אמנם הטוטאליות של מוות - שהיא קצה הטוטאליות - ואולם אין צורך להרחיק לכת כדי לשלול קביעה כי הצהרה בלבד די בה להפסיק מעשה של עקירה לבחינת התכלית, המהות וההגיון שומה עלינו להידרש להקשר הכולל של הדברים ... "

 

בהמשך פסק הדין האמור, נאמר בעמ' 11:

 

"האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה השיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים ...

הוויה זו של חיים במושב אצילה לה במישרין על פירושן של הוראות בתקנון של האגודה. אכן מי שאינו מתגורר במושב זמן רב - ובכוונה אני נוקט לשון סתמית של "זמן רב" - לכאורה מנתק הוא עצמו מאותה הווית חיים של מושב; הוויה של חיים - יחד, של עזרה הדדית, של שיתוף, של סולידריות, של פגישות תכופות בצרכניה, קיומו של קשר אישי, של שותפות ושל אינטרסים משותפים בפיסת קרקע מסוימת אינו יכול להוסיף ולהתקיים - על פי טבעם של דברים - בין אגודה וחבריה לבין מי שנטש את מקום מגוריו במושב."

 

                     בהמשך נאמר בעמ' 14:

 

"... יש קשר ... לעתים קשר אמיץ - בין חברותו של חבר באגודה שיתופית לבין זכויות הקנין של אותו חבר: זכויות בחלקתו וזכויות כרכוש המשותף של האגודה." (בענין זה ראה גם ע.א 4127/95, זלקינד נ' בית זית, פ"ד נב(2) 306.)

 

הדברים האמורים, לגבי משמעות הביטוי "עקירת המושב" שנאמרו לגבי אגודה שיתופית, שהינה מושב, יפים הם - ואף ביתר שאת - לגבי הקיבוץ, בו הקשר השיתופי האישי בין החברים הינו הדוק יותר, והוא מתייחס לתחומי חיים רחבים יותר, וגם בקיבוץ מתעוררת שאלת הקשר בין פקיעת החברות ובין הפגיעה בזכויותיו הקנייניות של החבר בגין פקיעת חברותו.

 

מבחינה זאת, גם בקיבוץ כמו במושב יש לבחון את משמעות המונח "עקירת המגורים"  בהתחשב בשינויים המתחוללים בחיי החברה השיתופית.

 

ביחס לשאלה אם פקיעת החברות בגין עקירת מקום המגורים מחייבת החלטה פורמאלית, נראה לכאורה כי תקנון הקיבוץ מבחין בין "פקיעת חברות" על פי סעיף 35 לתקנון, לפיו החברות "פוקעת בקרות אחד מאלה", ובין "הוצאת חבר" על פי סעיף 36 לתקנון שלגביה נקבעו הליכים להוצאת חבר.

 

מאידך גיסא, קשה להעלות על הדעת מצב בו שאלת חברותו של חבר קיבוץ תהיה תלויה על בלימה ומעורפלת.

 

בנוסף לשאלת הקשר השיתופי האישי ההדוק יש לחברות בקיבוץ גם ביטויים של זכויות קניין, והן מבחינת הזיקה למסגרת השיתופית והן מבחינת זכויות הקניין, מן הראוי שתהא אפשרות להגדיר באופן ברור מצבי ביניים - אם הייתה בהם הפסקת חברות או שלא הייתה בהם הפסקה כזאת.

 

אף שמן ההיבט העקרוני יכולה חברות לפקוע מאליה, נראה שיש לאפשר מצב כזה רק במקרים קיצוניים ומצומצמים בהם נעלה מכל מספק כי חבר הקיבוץ "עקר" את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי, הן מבחינת המציאות האובייקטיבית, הן מבחינת כוונותיו, והן מן ההיבט הפיזי של המגורים הפיזיים בקיבוץ, בהתחשב בתקופת הפסקת המגורים, הסיבות לכך, הזיקה החברתית לקיבוץ ותכניותיו העתידיות של החבר.

 

דוגמאות לפקיעת חברות מאליה ניתן לראות במקרים של איתי סנדרום נ' רמת הדר, והמקרה של חבני נ' ברקת, כאשר היה מדובר בחבר מושב שמכר את משקו לאדם אחר או במקרה של אדם שנטש את משקו לתקופה של 20 שנה (ח. נועם, אגודות שיתופיות הלכה פסוקה, הוצאת נבו, 2000, עמ' 46 - 56).

 

או מקרים של חברי מושב שאינם מתגוררים במושב, שאינם מתכוונים להתגורר במושב במועד הנראה לעין ואין להם כל קשר למושב פרט לרצונם להשתתף בבחירות לועד האגודה (ת.א (ב"ש 7199/99, בנימיני נ' אגודת תלמי בילו, תק-מח 2000(2) 9446).

 

ביחס לקיבוץ יכולים להיות מצבים נוספים המצביעים על התנתקות חדה וברורה, שאינם מחייבים החלטה פורמאלית להפסקת חברות.

 

מאידך גיסא, נראה לי שבכל מקרה ניתן וראוי לגבש את המצב על ידי קביעה ברורה, אם במקרה זה או אחר היה מצב של פקיעת חברות, או שאין מדובר במצב של פקיעת חברות.

 

מצבים כאלה יכולים להגיע לדיון במזכירות ולהכרעה באסיפה הכללית תוך מתן זכות שימוע לחבר, וגם אז ניתן להביא את העניין לבירור ולהכרעה של רשם האגודות השיתופיות על פי סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג - 1973.

 

במקרה זה, כאמור, לא נטען ולא הוכח כי היה בירור כלשהו בשאלת חברותם של המשיבים.

 

עוד עולה שיש סתירה בין פרוטוקול האסיפה הכללית, לפיו אושרה למשיבים שנת חופש נוספת לתקופה של שנה אחת, ובין המסמך שהוגש למנהלת סל"ע בנובמבר 2005 לפיו המשיבים אינם חברים  בקיבוץ וכי חברותם פקעה.

 

במצב זה נראה לי כי לא ניתן לקבוע שהייתה "עקירת" מקום המגורים הקבועים מתחום הישוב הקיבוצי, במשמעות האובייקטיבית והסובייקטיבית ובמידת הטוטאליות הנדרשת בנסיבות העניין.

 

למשיבים ניתנו כל האישורים הרשמיים הנדרשים לשנת החופש מחוץ לקיבוץ, אכן לא ניתן לקבוע שניתנה להם שנת חופשה מאושרת מעבר לאותה שנה נוספת, ובתנאים רגילים צריכים היו גם המשיבים וגם מזכירות הקיבוץ להעמיד את העניין לברור בתום אותה שנה, על מנת להחליט האם מאשרים למשיבם תקופת שהייה נוספת מחוץ לקיבוץ ולהחליט על ההשלכות שיש לאי חזרתם לקיבוץ, תוך קיום דיון במזכירות ובאסיפה הכללית ותוך מתן זכות שימוע למשיבים בקשר לכך.

 

מצב זה, בו גם המשיבים לא פנו לקבלת אישור לשהייה נוספת מחוץ לקיבוץ, וגם מזכירות הקיבוץ לא נקטה בכל פעולה לברור העניין, מותיר את המצב בלתי מוגדר ובלתי ברור.

 

הנסיבות בהן נרשם המסמך שהוגש למנהלת סלע  שהמשיבים הפסיקו להיות חברים, לא הובררו די צרכם, וכאמור לא ניתן לקבוע כי היה הליך פורמאלי בו נטלו חלק המשיבים  בקשר לכך.

 

דברי המשיבים שהדבר לא הובא לידיעתם, לא נסתרו, ולא ניתן לקבוע כי היה בכך כדי להביא להפסקת חברותם  בקיבוץ.

 

אכן, גם המשיבים  עצמם לא  עשו דבר לעניין בירור מעמדם, וייתכן ואף העדיפו להשאיר שאלה זאת במצב מעורפל ולהימנע מהתמודדות איתה, אך אין בכך כדי להצביע על "עקירת מגוריהם" מהקיבוץ במשמעות האובייקטיבית והסובייקטיבית, ובמידת הטוטאליות הנדרשת כאמור לעיל.

 

הטריגר שהביא להתעוררות הסכסוך והמחלוקת בינם לבין הקיבוץ, בשאלת מעמדם כחברים בקיבוץ, היה הדרישה של מנהלת סל"ע להעביר אליה רשימה של חברי הקיבוץ אשר גרים בפועל בקיבוץ, ומשהמשיבים גילו כי הם אינם נכללים ברשימה זו פנו לקיבוץ ולמנהלת סל"ע בתגובה לפניה זו נטען על ידי הקיבוץ לראשונה כי המשיבים אינם חברי הקיבוץ. משפניות אלו לא הועילו פנו המשיבים לעו"ד, שפנתה למנהלת סל"ע , לקיבוץ ולרשם למען יתוקן העוול אשר נגרם למשיבים.

 

סיכומו של דבר

 

במצב זה כאמור אין מדובר בהפסקת מגורים ובהתנתקות טוטאלית מהקיבוץ במידה שיש בה כדי להצביע על עקירת מגוריהם מהקיבוץ במשמעות האמורה לעיל.

 

מצב זה בו המשיכו המשיבים לשהות מחוץ לקיבוץ מעבר לתקופה שאושרה להם על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ, יכול היה לאפשר למזכירות הקיבוץ ולאסיפה הכללית להעמיד את המשיבים על חומרת המצב, להתרות בהם שיכול הדבר להביא להפסקת חברותם על פי ההליכים המקובלים להפסקת חברות, ויכול היה לכאורה אף לאפשר למזכירות הקיבוץ להביא לפני האסיפה הכללית הצעה להפסיק את חברותם של המשיבים בקיבוץ, על פי סעיף 36 לתקנון, אך לא היה בכך כדי להביא לפקיעת חברות אוטומטית, על פי סעיף 35 לתקנון.

 

לדוגמא, יכולה הייתה האסיפה הכללית לכאורה להחליט לאחר מתן זכות שימוע למשיבים כי עליהם לשוב לקיבוץ במועד מסוים ובה במידה שלא היו נענים לכך - לדון בהפסקת חברותם על פי סעיף 36 לתקנון.

 

גם פקיעת חברות לפי סעיף 35(ב)  לא יכול שתהייה אוטומטית  אלא מחייב תחילה לשלוח מכתבי התראה לחברים, יש ליתן לחברים הזדמנות לתקן את המחדל, חובה קודם לקיים דיון במזכירות הקיבוץ בהשתתפות  החברים ורק אם כל הדרכים, לא הועילו רק אז ניתן לקבל החלטה על פקיעת חברות.

 

מחד- המשיבים המשיכו את חופשתם על דעתם ללא שהודיעו על כך לקיבוץ מאידך- גם המזכירות לא פעלה בנדון, אולם לנוכח המשמעות מרחיקת הלכת של פקיעת החברות, החובה על  מזכירות הקיבוץ הייתה לפעול בדרכים הנ"ל ולהעמיד את החברים על  ההשלכות שיכול שתהיינה לאי חזרתם לקיבוץ ואם לא עשתה כן, חברותם של המשיבים בקיבוץ לא פסקה.

 

אני מגיע לתוצאה זו גם לנוכח הזמן הקצר יחסית שבו המשיכו המשיבים  את חופשתם על דעתם ועד לפנייתם באמצעות עו"ד להיכלל ברשימת חברי הקיבוץ שהוגשה למנהלת סל"ע.

                                                                                                           

 אך כאמור לא היה בכך כדי להביא להפסקת חברות אוטומטית על ידי רישום בפנקס החברים או לגורמים אחרים, בלי להודיע על כך למשיבים, ובלי להביא את הדבר לדיון תוך מתן זכות שימוע במזכירות הקיבוץ ובאסיפה הכללית.

 

המצב שנוצר כיום יכול לחייב ברורים נוספים ביחס לזכויות וחובות המשיבים והקיבוץ, בעקבות המצב שנוצר, לאור העובדה שגם המשיבים וגם הקיבוץ נמנעו מקיום הזכויות והחובות המתחייבות מחברות המשיבים  בקיבוץ.

 

ניתן לכאורה לראות את תקופת הביניים או חלק ממנה כהמשך של אותה תקופת בה שהו המשיבים מחוץ לקיבוץ, כך שמערכת הזכויות והחובות שלהם ושל הקיבוץ הייתה מושעית לפרק זמן מסוים.

 

כמו כן, עומדת לשני הצדדים הזכות לנקוט באמצעים מתאימים על פי תקנון הקיבוץ, אך כאמור, לא ניתן לקבוע כי נפסקה חברותם של המשיבים  בקיבוץ.

 

מהחומר שבפני עולה כי החוקר  נפגש עם הצדדים חקר עדים, קיבל מסמכים ולמעשה הוא זה שהיה בשטח על מנת לחקור ולהגיע לחקר האמת.

 

מחיקתם בפועל של המשיבים מפנקס החברים שנעשתה בנסיבות שלא הובררו, בטלה ומבוטלת בהיותה חסרת סמכות.

 

לאור האמור, אני מקבל את החלטת החוקר כי חברותם של המשיבים בקיבוץ לא פקעה ולא  הופסקה, וכן המשיבים וגם הקיבוץ צריכים להשתית את המצב על מערכת יחסים של חברות המשיבים בקיבוץ.

 

לאור החלטתי זו יש לתקן את פנקס החברים וכפועל יוצא מכך יש לנהוג על פי תקנה 6 (ד) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג- 1973 :

 

"היה אדם  לחבר באגודה מכוח תיקון פנקס החברים על פי הוראת תקנה זו, אין בתיקון הפנקס כשלעצמו בכדי להעניק לו זכויות או להטיל עליו חובות כחבר  האגודה אלא על פי תקנותיה וההחלטות שנתקבלו כדין על ידי רשויותיה המוסמכות"

 

אין בהחלטה זאת כדי לפגוע בזכויות וטענות הצדדים, המתחייבים מהמצב שנוצר בעקבות אי מימוש הזכויות והחובות הנובעות מחברות המשיבים בקיבוץ ועל הצדדים לפנות להכרעה  בסוגיה זו לערכאות  המתאימות.

 

בנסיבות  העניין, אין צו להוצאות

 

ניתן היום 19.09.06

 

בהעדר                                                                                     טל בראון עו"ד

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים                          עוזר רשם האגודות השיתופיות

                  

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: