עתירה כנגד פסק בוררות המחייב את בני הזוג רפאלי לשלם לאג"ש תקועה חוב בגין מיסי ועד ותשלומים אחרים

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות עו"ד רמזי חוראני. תיק מס' 2561/89/09 תקוע, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' יצחק רפאלי ואח'
מדינת ישראל
רשם האגודות השיתופיות - החלטה לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות
 

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות                            תיק 2561/89/09

 עו"ד רמזי חוראני                                                                              

בעניין:    תקוע, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ.

               אגודה מס' 57-002561-9 ע"י ב"כ עו"ד שלמה קהן ואח'

              מרח' הרמב"ן 11, ירושלים 92422

              טל' 02-5611530; פקס 02-5637468
התובעת/המשיבה
נגד
  1. יצחק רפאלי ת.ז. 58352535
  2. ימית רפאלי ת.ז. 038946224

שניהם מתקוע ת.ד. 63, גוש עציון מיקוד 90908

                                        הנתבעים/המשיגים
 
 
 
ספרות:
 
 
החלטה
 

א.    רקע כללי- טענות והשתלשלות העניינים

  1. תיק זה הוחזר לפתחו של רשם האגודות השיתופיות, להלן: הרשם בעקבות החלטת כב' בית המשפט העליון בבג"ץ 3923/11 , (להלן: העתירה) מיום 15.12.2011. בעתירה האמורה תקפו המשיגים את החלטתו של כב' עוזר הרשם עו"ד דוד אלבז מיום 30.1.2011. העתירה נמחקה תוך קביעה כי ההחלטה הכוללת בעניינם של העותרים תובא ממילא לעיון מחדש. זוהי הסיבה שבית המשפט העליון לא מצא לנכון להכריע לגופם של דברים. (ראה סעיף 8 לפסק הדין של בית המשפט העליון).
  2. המשיבה תבעה את המשיגים לשלם חוב בגין מיסי וועד ותשלומים אחרים בתביעה מיום 23.12.08. העניין הועבר להכרעתו של כב' הבורר מר יעקב לפידות, עו"ד מכוח סעיף 52 (2) לפקודת האגודות השיתופיות והוא נתן את פסק הבורר ביום 3.8.09. הבורר קיבל את התביעה של האגודה ועל פסק הבורר הוגשה ההשגה שנשמעה על ידי עוזר הרשם, עו"ד דוד אלבז. עוזר הרשם דחה את ההשגה ואישר את פסק הבורר ועל החלטתו הוגשה העתירה כאמור בפתיח.

ב.    טענות המשיגים:

  1. בעיקרי הטיעון מעלים המשיגים מספר טענות, שחלקן לא נטענו בהליכים הקודמים וחלקן הובאו רק בסיכומים בפני הבורר או עוזר הרשם. על אף זאת ומאחר והעניין הוחזר על ידי כב' בית המשפט לעיון מחדש בהחלטה הכוללת בעניינם של המשיגים, לרבות הטענה של פעילות בתחום המוניציפאלי, גם אני לא אגביל את עצמי לטענות שנטענו בערכאות הקודמות. להלן הטענות של המשיגים:

א.    חריגה מסמכות: לעו"ד אלבז לא הייתה סמכות לקבוע כי עצם הפסיקה שלו בסכסוך הפרטני אליו הוא נדרש מהווה מעשה בית דין ומכוח פסיקה זו יהא ניתן לפעול לגביית חובות עתידיים בהוצל"פ. ראה סעיף א. בפרק הטיעונים המשפטיים בעמ' 3 לעיקרי הטיעון.

ב.     גביית המסים נעשתה שלא כדין: הגבייה נוגדת את סעיף 4(א)(6) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה) תשל"ה- 1975, להלן: תקנות הרשויות, שכן חובה הייתה לציין את הטלת המסים על סדר היום של האסיפה הכללית באופן מפורש. הפרשנות של כב' עוזר הרשם כי די באישור התקציב כדי לקבוע כי גם מרכיביו, לרבות המסים שהוטלו, אף הם אושרו כדין- אינה פרשנות נכונה, היא מוטעית ויש לבטלה. הנושא של הטלת מסים חייב היה להיטען באופן מפורש וברור בהודעה על סדר היום. הטלת מסים לא הייתה על סדר היום של האסיפה הכללית, היא פוגעת בקניינם של המשיגים ולכן היא בטלה.

ג.      ההחלטה של האסיפה הכללית להטלת מסים אינה חוקית מסיבה נוספת: הפרוטוקול לא נשא תאריך וחותמת האגודה ולא אומת בידי מורשי החתימה מטעם האגודה והוא סותר את הוראות תקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), התשל"ו- 1976, להלן: תקנות ההוראות הכלליות. לא רק זאת, אלא שהאסיפה הכללית לא דנה כלל ולא קבלה כל החלטה להטלת מסים בשנים נשוא התביעה. (ראה עמ' 6 לעיקרי הטיעון).

ד.     החוב הנטען לשנים 2006-2007 נתבע אף הוא, אך לא הייתה התייחסות כלשהי לגבי שנים אלו בנוגע לסכומי החיוב, משלוח ההזמנות וקבלת ההחלטות לגבי הסכומים עבור שנים אלו.

ה.    עוזר הרשם פסק בניגוד לנטל הרמת הראיות. כל אשר צורף לתביעה הנו מסמך המתיימר להיות כרטיס הנהלות חשבונות המוכיח את החוב הכספי הנטען. מסמך זה "לא אומת ולא אושר על ידי רואה חשבון מוסמך ואף לא על ידי משרד הנהלת חשבונות".

ו.        חזקת הכשרות מכוח סעיף 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה- 1975 , להלן: תקנות ביקורת החשבונות, אינה מתקיימת כאן. זאת משום שהרישומים בכרטיס הנהלת החשבונות שהוגש במהלך הבוררות לא בוקר על ידי ברית פיקוח או רואה חשבון של האגודה. (נספח ח' לעיקרי הטיעון).

ז.       המסמך המבסס את התביעה (נספח ח כרטיס חיובים וזיכוים לשנים 2006-2008) לתביעה אינו ברור, הוא מעורפל אינו חתום והאסיפה הכללית לא דנה אפילו בסכום אחד מאלה שצוינו במסמך האמור. הוסף על כך כי הסכומים לא צוינו בדף התקציב לשנת 2008. הדברים נכונים לגבי הסכומים המופיעים מתחת למילים "שונות", "מים", "קבוע" ו- "קרן סיוע".

ח.    עוזר הרשם לא התייחס לטענה כי אין סמכות לאגודה לגבות ריבית ללא החלטה מפורשת של האסיפה הכללית. העיקרון מבוסס גם על ההחלטה בתיק 2644/278/01 נהגי למושב אגודות חקלאיות שיתופיות נ' אורי דישק.

ט.    לא הייתה התייחסות לתשלומים ששולמו ונשמטו מהמסמך

י.        הכרטיס של המשיגים מתייחס גם לתקופה בה הוגשה תביעה. הכוונה הנה לתקופה שבין 8/06 עד 3/07. זוהי דרישה לכפל תשלום ויש לבטלה.

יא. המשיגים חויבו בתשלומים מוניציפאליים בניגוד לדין. הם חויבו בתשלום אגרת ביוב. האגרה הנה מס שבסמכות הרשות המקומית ואין לאגודה כל סמכות לחייבם בתשלומו.

ג.     טענות המשיבה

  1. המשיבה מעלה מספר טענות מקדמיות:

א.    השתק: אחרי פסק הבורר הראשון (מר עזרא ניסני) ודחיית הערעור עליו, שלמו המשיגים בשנת 2008 את החוב המגיע עבור השנים 2006-2007. התשלום מהווה מניעות והשתק ואין המשיגים יכולים להעלות טענות באשר כבר קיימו את חיוביהם לשנים הנ"ל.

ב.     חוסר ניקיון כפיים: אם וככל שהיו למשיגים טענות מדוע מעולם לא פנו לכב' הרשם בבקשה לבוררות? הם לא הלינו ולא טענו נגד הליך החיוב אך מנגד לא שילמו.

ג.      בעת שהמשיגים נתבעו בחרו הם להעלות את הטענות בדיעבד! התנהגות זו סותרת את סעיף 110 לתקנון האגודה. מאחר ולא הועלו טענות נגד החיובים במשך חודשיים מקבלת ההחלטות בדבר החיוב (ובכלל) מונע סעיף 110 לתקנון בעדם להעלות טענות כאמור כעת.

  1. המשיגים פועלים בחוסר תום לב ובדרך המתישה את האגודה. כל כוונתם הנה להתחמק מתשלום חובותיהם בשונה ממה שעושים יתר חברי האגודה. ריבוי ההליכים כשבכל הליך ממחזרים המשיגים את טענותיהם מההליך הקודם רק מוכיח את עמדת המשיבה. אודות ריבוי ההליכים ראה סעיף 12 לעיקרי הטיעון של המשיבה.
  2. אין להתיר למשיגים להעלות טענות חדשות שזכרן לא בא בדיונים בפני עוזר הרשם, עו"ד אלבז. הסכומים הנתבעים לא היו שנויים במחלוקת וגם העובדה שהם לא שולמו לא היו במחלוקת. אי לכך כל פרק ד' לעתירה אינו ראוי לדיון ולהכרעה כאן. כל טענותיהם הראשוניות התייחסו  לפגם בהטלת המיסים מפאת המחדל בפרסום מקדים על הכוונה להטילם ותו לא. (ראה סעיפים 13-15 לעיקרי הטיעון של המשיבה).
  3. אין לטענות בדבר אי חוקיות הטלת המיסים כל יסוד. הטלת המיסים נעשתה בדרך שהונהגה מזה עשרות שנים עד לשינויה בשנת 2010. כל החברים ידעו בזמן אמת ועובר להטלת המיסים מידי שנה במה הם מחויבים. אין מדובר במסים חדשים אלא מיסים ותשלומים ידועים ולכן אין יסוד לטענת המשיגים. גופא, לפני כל אסיפה כללית נמסר לחברים עותק מהצעת התקציב וכן מסמך הנקרא "לקראת תקציב" בו מפורטים המיסים שיחולו על החברים. ראה סעיפים 17- 19 לעיקרי הטיעון של המשיבה.
  4. המדיניות הנוהגת בהלכה הנה אי התערבות הבורר בהחלטותיהם של חברי האגודה, אלא במקרים חריגים. אין מקרה זה אחד מהם. הדברים נכונים כשנזכור כי המשיגים הנם היחידים המתחמקים מתשלום חובותיהם בניגוד למאות חברי האגודה.
  5. אין ההיתלות בהחלטת עו"ד רוזנטל בתיק מגדל כפר שיתופי נ' קמושר אברהם, להלן: פרשת קמושר והחלטת כב' השופט קיסטר בפרשת שדה צבי, בג"ץ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד כד 269, להלן: פרשת שדה צבי במקומה. ראשית, פסק הדין בעניין שדה צבי התייחס למקרה חריג שבחריגים בו חייבה אסיפה כללית של אגודה שיתופית את החברים בהחלטה תקדימית חריגה ומיוחדת לשלם תשלום מיוחד לכיסוי הפסדי האגודה באופן רטרואקטיבי. בין יתר הפגמים שהיו שם (ואינם מצויים בהליך שבפנינו) צוין כי לא היה קוורום חוקי, מדובר כאמור בכיסוי חובות רטרואקטיבי, החובות אינם רשומים במאזנים ובדוחותיה הכספיים של האגודה ולא הודע לחברים כי באסיפה תידון אותה בקשה חריגה! הבדל תהומי קיים בין המקרה דנא למקרה שנידון בפרשת שדה צבי הנ"ל. המיסים כאן הוטלו במשך עשרות שנים באותה דרך, הם מוטלים במאות אגודות, פרוט החיובים נעשה בדף שנקרא "לקראת תקציב" ולכן לא התקיים כאן אלמנט הפתעה לחברים.
  6. לא רק זאת, אלא שעיון מעמיק בדברי כב' השופט קיסטר מלמד ההיפך ממה שמנסים המשיגים להסיק. שם נאמר כי מששלחה האגודה הזמנה בה ציינה שהמאזן יעמוד לדיון הרי ברור מאליו כי בכך גם יש הזמנה לדון בדרכים לכיסוי הגירעון. מכאן כי הזמנה שיועדה לדון בתקציב- "מובן מאליו שהדיון יכלול גם אישור של המיסים הכלולים בו".
  7. במסגרת הטענה של אי מיצוי ההליכים לפני הגשת ההשגה טענה האגודה כי מעולם לא טענו המשיגים בדיון באסיפה הכללית אי חוקיות בשל היעדר העלאת נקודה זו על סדר היום. מעבר לטענה של אי מיצוי הליכים יש בהתנהגות זו כשבצידה אי תשלום החובות משום חוסר תום לב.
  8. גם אם ייקבע כי הגבייה של המיסים נגועה באי חוקיות, יש להפעיל את הדוקטרינה של הבטלות היחסית ולאשר את הגביה. ההכרזה על הבטלות תביא לשחזור חשבונות לשנים עברו ותמיט קטסטרופה כלכלית על האגודה.
  9. חבר שאינו מקיים את המטלות הדרושות ממנו אינו רשאי להעלות טענות- נגד הפעולה שהוא אינו מקיים. במילים פשוטות המשיגים שאינם משלמים את חובותיהם אינם רשאים לטעון נגד החיוב שלהם בתשלומים אלה.
  10. לטענה של אי צירוף מסמכים לתביעה, אלא רק בעת הדיון בפני הבורר, עונה האגודה כי זו דרכה של השיטה המשפטית. אין לחייב בעל דין להמציא ראיותיו ומסמכיו לכתב התביעה והם מוגשים בעת הדיון. האגודה לא סטתה מנורמה זו.
  11. הטענה של פסיקה בניגוד לנטל הראיות אין לה כל יסוד לדעת ב"כ האגודה. מעבר לכך הרי מדובר בטענה חדשה שזכרה לא הופיע בשום מקום עובר לדיון זה. לגוף הטענה: אין בה צדק, שכן סעיף 110 לתקנון מעביר את הנטל לחבר לטעון בתוך 60 יום נגד החיוב. משלא נעשה כך הופך החיוב לסופי ובכלל אין הנטל עובר לשכמה של האגודה. החשבון מאושר על ידי הגזבר או שני חברי וועד ובכך מקיימים את הדרישות של סעיף 110 לתקנון. אין צורך באישור ברית פיקוח.
  12. יש סמכות לאגודה לגבות ריבית הנהוגה ברשויות מקומיות. אין החיוב מצריך אישור של האסיפה הכללית.
  13. הגביה של אגרת הביוב הנה גם בסמכות האגודה. היא גובה את הסכום כשליח של המועצה האזורית גוש עציון כמו שהיא גובה את התשלום עבור המים. הסכום מועבר בשם כל החברים למועצה האזורית. האגודה מתמצאת יותר מהמועצה ביחידי החייבים וברור כי גביה על ידי המועצה האזורית תסרבל את הליך הגבייה כולו ותגדיל את ההוצאות. אם כך אין מדובר בפעילות בתחום המוניציפאלי אלא פעילות רגילה כשלוח של הרשות המקומית.ראה סעיפים 37 ו- 38 לעיקרי הטיעון של המשיבה.
  14. לבסוף טענה האגודה כי החלטת עוזר הרשם הנה סבירה ומידתית ובדין פסק את אשר פסק. לאור האמור מבקשת המשיבה לדחות את ההשגה של המשיגים ולחייבם בהוצאות ריאליות.
  15. פסק הדין של הבורר לפידות. כב' הבורר מר לפידות נתן כאמור את פסק דינו ביום 3.8.2009. פסק הדין קיבל את התביעה נגד המשיגים תוך כדי קביעה כי הוכח בפניו שהתקיימה אסיפה כללית בשנת 2008 בה אושר התקציב. מכאן כי גם רכיבי התקציב על כל המיסים אושרו מעצם אישור התקציב. הבורר לא התייחס מפורשות לטענות בדבר הפגם בזימון לאסיפה הכללית, אם כי המסקנה מקבלת התביעה הנה דחיית הטענות האמורות למצער דחייתם כטענות המקימות בטלות החיוב של החברים במיסים. הבורר גם הפנה לסעיף 1א לתקנות ביקורת החשבונות.

מקריאת פסק הדין של הבורר מר לפידות למדים אנו כי נטענה בפניו טענה נוספת והנה כי לא הוצג ייפוי כוח של האגודה המסמיך את עו"ד קהן לייצגה. הבורר ציין בקטע השלישי בעמ' 3 כי אכן הומצא ייפוי הכוח כאמור.

  1. פסק הדין של עו"ד אלבז: בסיכומי האגודה בפני עוזר הרשם התייחסה המשיבה לכך כי אין המשיגים מכחישים את חובם או גובה הסכום הנדרש, אלא טוענים טענות אחרות (שצוינו כבר) שיכולות לדעתם לאיין את הדרישה. ב"כ המשיבה התמודד שוב עם פסק הדין של שדה צבי וקמושר וניתח את המצב לפיו קם מעשה בית דין בעצם ההכרעות של הבורר ניסני ועו"ד רוזנטל שדחתה הניסיון להשיג על פסק הבורר ניסני. הוא טען כי המסמך "לקראת תקציב" הנו די בהיר ונותן תמונה ברורה אילו תשלומים הולכים לחייב את החברים. עו"ד קהן הדגיש את ההלכה כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסק הבורר כדבר שבשגרה. לבסוף- גם אם יסתבר כי נפל פגם בהטלת המסים ביקש הוא לעשות שימוש בסמכות בהתאם לדוקטרינה של הבטלות היחסית ולאשר את החיובים
  2. מר אלבז דחה את ההשגה תוך כדי הסתמכות על הכלל כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות הערכאה הדיונית. הוא אימץ את דעת כב' הבורר לפידות כי המסים הנם המרכיב העיקרי בתקציב ואישור התקציב מעגן ממילא גם אישור המיסים. מר אלבז קבע כי למעשה היה מקום לדחיית ההשגה על הסף בשל התקיימות תנאי מעשה בית דין והוא נתן את הנפקות המלאה למסמך "לקראת תקציב". כאמור הוסיף הוא גם הקביעה כי האגודה יכולה לפנות להוצל"פ על פי החלטת הבורר ישירות גם לגבי חובות העתיד.
  3. ההשגה על פסק הדין של מר לפידות: על פסק הבורר מר לפידות הוגשה השגה וזו נשמעה על ידי עוזר הרשם, עו"ד אלבז. מובן כי אינני יושב כערכאת ערעור על החלטת מר אלבז ובמובן זה אין לחששות שצינה המשיבה בסעיפים 13 ו- 14 כל יסוד. אני בוחן את כל עניינם של המשיגים מכוח החלטת כב' בית המשפט העליון בעתירה, לרבות הטענות שהתווספו אף אחרי פסק הדין של עו"ד אלבז. בהשגה על פסק הדין של הבורר מר לפידות חזרו המשיגים על הטענות בדבר אי ציון הנושא של הטלת מיסים בסדר יומה של האסיפה הכללית והפנו שוב להחלטות בשדה צבי וקמושר. הם הוסיפו טענה של היעדר התייחסות לחיובים בשנת 2006- 2007 וכן כי הם התנגדו לא אחת באסיפות הכלליות לדרך הפסולה בה מוטלים המיסים. ראה קטע שני בעמ' 2 מההשגה מיום 13.3.2009.
  4. העתירה לבג"ץ: העותרים חזרו כמעט על טענותיהם בפני הבוררים השונים ובפני עו"ד אלבז. הם הדגישו את החריגה מסמכות בעצם הקביעה של עו"ד אלבז כי החלטת הבורר לפידות מהווה מעשה בית דין מכוחו ניתן לפנות להוצל"פ לגבי חובות עתידיים כדי לגבות את החוב הנדרש. כן חזרו על הטענה של כפל חיוב שכן חלק מהתקופה בכרטיס הנהלת חשבונות שלהם נכלל כבר בדיון שהתקיים בפני הבורר עזרא ניסני. מעבר לכך חזר המשיגים כאמור על כל הטענות שהועלו בפני הבוררים ובפני עו"ד רוזנטל ואלבז. בנוסף לכך הם ציינו עוד טענה מפורטת בנושא פעולה בתחום המוניציפאלי. ראה פרק ז' בעמ' 8 לעתירה. גם כאן פרטו המשיגים את הטענה של פעילות מוניציפאלית בכך שהאגודה גובה היטל ביוב, "והיטל ביוב הנו מס מוניציפאלי שאין בסמכות האגודה לחייב את חבריה... ועניין זה הנו בסמכותה הבלעדית של הרשות המקומית".

ד.    דיון והכרעה

  1. הטענה בסעיף 3(א) בפרק ב לעיל הנה טענה נכונה ברמת העיקרון. לכך אף התייחסתי במכתב התשובה שלי מיום 13.4.2011 ט' בניסן, תשע"א (נספח ז2 לעיקרי הטיעון). ראה סעיף 6 למכתב האמור. יצוין כי מכתב זה נוסח והועבר למשיגים עוד לפני שהועבר אלי הטיפול בתיק. ציינתי שם כי ככל שהכוונה של עוזר הרשם, עו"ד אלבז, כי עצם ההחלטה שלו מהווה מעשה בית דין לגבי כל חוב עתידי, אין לקבל את עמדתו. אינני בטוח כי זו באמת הייתה כוונתו של כב' עוזר הרשם, אם כי עד כמה שהצלחתי לברר בעיקרי הטיעון של המשיבה הרי היא אכן התכוונה לכך! ראה סעיף 31 לעיקרי הטיעון קטע לפני האחרון. אני מבין כי ההכרעה בנקודה עקרונית יכולה להוות פלוגתא פסוקה, אך אין היא יכולה להוות בסיס להגשת חוב לביצוע בהוצל"פ, שכן לכל תיק יש המאפיינים הייחודיים שלו, סכום החוב, תקופת ההתפרסות של החוב, זהות החייבים ומגוון טענות ההגנה שהנתבע יכול לטעון. כל אלה יכולים להשפיע על סכום החוב ועל עצם פסיקתו. אי לכך אם הכוונה במעשה בית דין הנה חסימת דרכם של הנתבעים בפני התגוננות עתידית בגין כל תביעה חדשה, אין לקבל את עמדת המשיבה. לכאורה יכולתי לקבל את הטענה של האגודה כי עצם העובדה שהטענה של פגמים בהזמנה לאסיפה הכללית והטלת המיסים נטענו בפני הבורר ניסני (בתיק 57002561-9-2007-118) ובסוף התהליך הוא חייב את המשיגים לשלם את הסכום שהם נתבעו (2,681 ₪) מעגנת מסקנה כי קם מעשה בית דין או לכל הפחות פלוגתא פסוקה. על אף האמור לא אסתפק בהכרעה מוסקת זו כבסיס לבדיקת כשרות החיוב במיסים ואבדוק את הנקודה באופן עצמאי. אעשה זאת גם מהסיבה שכב' הבורר ניסני ציין את הטענות של המשיגים בדבר הפגמים (סעיף 2 עמ' 3 לפסק הבורר ניסני מיום 20.5.09), אך לא הכריע בהן באופן מפורש, אלא אף להיפך הוא קבע כי "על אף הפגמים שנפלו בהליכי האישור על ידי האסיפה הכללית ובהצגת חובם של הנתבעים, כי הנתבעים חייבים סך של 2,681 ₪ ועליהם לשלם סכום זה...." .
  2. נקודה נוספת בה הבעתי למעשה את דעתי בנספח ז2 לעיקרי הטיעון ואני רואה בו טענה מוצדקת, היא כפל התשלום שהוטל על המשיגים על פי שני פסק הדין של הבוררים לפידות ועזרא ניסני. ראה שוב סעיף 6 לנספח ז2. על פי דבריי בנספח ז2 הנ"ל, ואני מאמצם כחלק מהחלטתי כאן, יוצא כי את החיוב שבין 8/06 עד 3/07 אין לגבותו פעמיים. לאמיתו של דבר חשש כאמור אינו מתקיים שכן החובות לשנים 2006- 2007 שולמו כבר (ראה פרק ו בעמ' 8 לעיקרי הטיעון של המשיגים ונספח י וכן סעיף 3 בעיקרי הטיעון של האגודה). יחד עם זאת ולמניעת כל ספק מוצהר בזה כי אין האגודה רשאית לגבות את החובות בגין התקופה שבין 8/06 עד 3/07 פעמיים!
  3. טענתם העיקרית והראשונית של המשיגים הנה כי הטלת המס על ידי האסיפה הכללית נעשתה שלא כדין. אמת הטענה שינתה צורה וכל פעם לבשה כסות אחרת מקודמתה, אך ברמת העיקרון נטען כי אין הטלת המס על החברים חוקית ויש לבטלה. תחילה טענו המשיגים כי הטלת המס אינה כדין בעיקר משום שהטלתו לא אושרה על ידי האסיפה הכללית. ראה כתב ההגנה בתיק הבוררות הראשון בפני הבורר מר ניסני בסעיף 1. גם בכתב ההגנה בפני הבורר מר לפידות נטען כי הפגם שבגללו אין חובה על המשיגים לשלם הנו היעדר החלטה של האסיפה הכללית לחיובם במסים. כמו כן טענו לחוסר אישור על כרטיס הנהלת החשבונות החתום על ידי מורשי החתימה . ראה סעיפים 1 ו- 3 לכתב ההגנה בפני הבורר לפידות. תוך כדי הרחבת חזית הטיעון הוסיפו המשיגים את הטענה כי הטלת המיסים לא עמדה על סדר היום של האסיפה הכללית וזאת בניגוד לתקנה 4(א)(6) לתקנות הרשויות. טענה זו שכאמור התווספה לטיעוני המשיגים רק החל משלב הסיכומים בפני הבורר לפידות הפכה לטענה חשובה ומרכזית בהגנתם אף שהועלתה כהרחבה וללא קבלת ההסכמה של כב' הבורר. גם בהשגה על פסק הבורר מר לפידות אומצה כאמור טענה זו. ראה סעיף 4(א) להשגה מיום 13.3.2003 , כמו כן צוינה שוב בעתירה ובדיון בפניי. גם אם נאמר כי מדובר בהעלאת טענה משפטית המותרת אף שלא נטענה בכתבי הטענותאו טענה משפטית חלופית (תקנה 74(ב) ותקנה 71 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן: תקנות סדר בדין האזרחי, הרי עדיין יש מסד עובדתי שיש צורך בהוכחתו כדי ליהנות מהטענה בהיבט המשפטי. מסיבה זו יכולתי לומר כי אין מקום לשמוע טענה זו בהיותה הרחבת חזית. על אף האמור, ונאמן להחלטה של כב' בית המשפט העליון בעתירה, אבדוק את הטענה גופא. תקנה זו קובעת מה יהיה על סדר היום של האסיפה הכללית השנתית: בתקנה נקבע כי על סדר היום של האסיפה הכללית צריך להיות "אישור התקציב השנתי של האגודה, ואם מוצע להטיל מיסים על החברים, אישור המיסים האמורים". המשיגים מביאים אסמכתאות לבטלות החלטה שבניגוד לתקנה זו משני מקורות, האחד הנה החלטת כב' השופט קיסטר בפרשת שדה צבי והשני הנו החלטת מנהלת מחלקת הבוררות דאז, עו"ד לאה רוזנטל בפרשת קמושר. האם באמת זו היא המסקנה היחידה שניתן ללמוד מפרשת שדה צבי הנ"ל? אינני חושב כך מכמה וכמה סיבות:

א.    התוצאה הסופית אליה הגיע כב' השופט קיסטר בנויה הייתה על קבלת החלטה חריגה במיוחד ותקדימית מטעם האסיפה הכללית. שם דובר על הטלת תשלום על החברים שהנו תשלום רטרואקטיבי לכיסוי גרעון של האגודה ולא בהטלת מסים הצופים פני עתיד ושיש בהם כדי לכסות את ההוצאות השוטפות. במקרה דנן המצב הפוך לגמרי, שכן מדובר בהטלת תשלומים שוטפים כמו בכל שנה ומטרת התשלומים אינם כיסוי גירעונות כי אם כיסוי ההוצאות התפעוליות השוטפות של האגודה. ראה סעיף 25 לעיקרי הטיעון של המשיבה.

ב.     ההחלטה בפרשת קמושר  הייתה נגועה בעוד כמה פגמים: הטלת תשלומים על החברים לכיסוי גירעונות אינה בסמכות האסיפה הכללית על פי התקנון, ואם כן צריך הדבר להיות מוגבל לתשלומים מזעריים; לקיום ישיבת האסיפה הכללית לא היה קוורום חוקי בהתאם לתקנון; החובות שהתכוונו לכסות טרם נכללו במאזני האגודה ודוחותיה הכספיים וכן נטען כי העניין לא הוסבר לחברים לפני ההצבעה. כל הטענות האמורות התקבלו על ידי בית המשפט. ברור אפוא כי כל אחד ואחד מהפגמים האמורים יכול להביא לביטול ההחלטה וההכרעה לא התבססה רק על נוסח ההזמנה לאסיפה הכללית.

ג.      המשיבה הוסיפה עוד נימוק לדחיית ההשגה והוא האנלוגיה שעשתה עם אמרה בפסק הדין שדה צבי הנ"ל: כשם שקבלת הזמנה לאסיפה הכללית לדון במאזן מחייבת מסקנה כי החבר יכול לצפות שבמקרה ומופיע גירעון במאזן, תדון האסיפה גם בדרכים לכיסוי אותו מאזן, כך גם בהזמנה לאישור תקציב –מובן כי הדיון יכלול גם אישור של המיסים הכלולים בו. כך טענה המשיבה. ניתן להתווכח על צדקת הדברים ואין אנו חשופים לדקויות התיק בו החליט כב' השופט קיסטר את מה שהחליט. ככל הנראה דובר באמרת אגב שלא רק על בסיסה נדחה הערעור שם ואין אנו מתנערים מהלכת התקדים המחייב חס וחלילה. יחד עם זאת, במקרה דנן אין אנו מגיעים בציר הזמן עד לנקודה זו וגם לא לצומת ההכרעה על פי האמרה הנ"ל. אנו מצויים בצומת דרכים הרבה לפני נקודת הזמן האמורה כפי שעוד אציין.

ד.     נטען, ולא נסתר, כי לפני כל אסיפה כללית שנתית נמסר לכל חבר באגודה עותק מהתקציב השנתי המוצע של האגודה לשנה הקרובה, ולכל הצעת תקציב צורף המסמך "לקראת תקציב" בו פרוט של כל התשלומים והמסים שהאגודה רוצה לגבות מהחברים בשנת התקציב הבאה. אין לדעת במה פרוט כאמור אינו עונה לדרישות תקנה 4(א)(6) לתקנות הרשויות?! המטרה הנה העמדת החברים על התשלומים שצפויים הם לחוב בהם לקראת השנה הקרובה ולאפשר להם העלאת טענות והתכוננות לדיון של האסיפה. בפן המהותי מגמה זו מושגת מהנוסח שמצוין ב- "לקראת תקציב".

ה.    אם נוסיף לכך כי המשיגים לא התנגדו לחיובים, לא בשעת הקיום של האסיפה הכללית ולא לפני כן או אף אחרי הישיבה, אלא רק אחרי שהם נתבעו לשלם את התשלומים, ניווכח לדעת כי התירוץ הפורמלי של אי העלאת החיוב במסים על סדר היום של האסיפה הכללית אין לו השפעה על המהות ודינו להידחות. הדברים שציינה האגודה בנושא זה בסעיף 29 בעיקרי הטיעון הנם דברי טעם. אין לעודד העלאת טענות של פגם רק כטענת הגנה עת מדובר בהיבט של אינטרס הכלל. ראה רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637. (לדעתי העלאת טענות כמו במקרה דנן נוגעת לכלל החברים או למצער לציבור רחב דיו כדי להחיל את ההלכה בפרשת הראל גם על מקרה זה). חבר שכל כך מתנגד להעלאת עניין לדיון והנושא הנו בנפשו, צריך הוא להביע את עמדתו באופן נחרץ, ברור וגלוי, בזמן אמת ולא בדיעבד כהצטדקות לאי תשלום המוטל עליו.

ו.        המשיגים הצטדקו בטענתם שלא לשלם את החיובים בהחלטת השופט קיסטר בפרשת שדה צבי הנ"ל וכן בהחלטה של עוזרת הרשם בפרשת קמושר. (ראה תחילת סעיף 9 לעיל). טרחתי ועיינתי בפסק הדין האמור והנה לומדים ממנו דווקא ההיפך ממה שניסו ללמוד ממנו המשיגים. ראשית, התביעה של האגודה נגד הנתבע שם התקבלה ומר קמושר חויב לשלם סכום של 13,487.64 ₪ בצירוף ריבית החל מיום 1.4.98. לא היה בטענות של הנתבע שם כדי לפטור אותו מתשלום חובו. שנית, שם קבעה עוזרת הרשם את הכלל לפיו הוראות התקנות והצווים עדיפות על הוראות התקנון וקבעה כי "... בסמכותו של הוועד הממונה לקבוע מיסים והיטלים אף אם בתקנון האגודה נקבע אחרת". אם כך המשיגים מנסים להוביל את קביעות עו"ד רוזנטל למחוזות שלא ציינה בהחלטתה. שלישית, היא קבעה כי "... כל עוד לא פורסם הדבר בצורה ברורה (הדגש אינו במקור) כנדרש על פי החוק אין החלטת האסיפה הכללית תחייב (כך במקור) את החברים ובכלל זה הנתבע". אם נלך לפי מבחן התוצאה, ונזכור כי הנתבע שם חויב בחוב הנתבע נסיק כי הטענות לא עזרו לו. וודאי שלא תצלחנה הטענות כאן, פשוט משום שבמסמך "לקראת תקציב" צוינה הכוונה להטיל מיסים בצורה מפורשת. הפרסום ב-"לקראת תקציב" הנו אותו "פרסום בצורה ברורה" כאמור בהחלטת עו"ד רוזנטל. מכאן המסקנה כי גם ההצטדקות בפסק הדין של עו"ד רוזנטל בפרשת קמושר אינה מועילה למשיגים.

ז.       סיבה נוספת, פרשנית משפטית: כותרת התקנה הנה "סדר היום של האסיפה הכללית". התקנה קובעת כי סדר היום של האסיפה הכללית השנתית יכלול-....(6): אישור התקציב השנתי של האגודה, ואם מוצע להטיל מסים על החברים, אישור המסים האמורים". אין מחלוקת כי אישור התקציב צוין בסדר היום של האסיפה הכללית. אין מחלוקת או טענה כי המסמך "לקראת תקציב" לא נשלח לחברים ביחד עם ההזמנה ובכל מקרה- לפני הדיון על אישור התקציב. מן המוסכמות הוא כי מרכיב המיסים הנו חלק אינטגרלי וחשוב במערך איזון התקציב ואישורו, והרי צריך להראות מהיכן ההכנסות שיאזנו את ההוצאות. אם כך אני הולך צעד נוסף ממה שהחליטו כב' עוזר הרשם מר אלבז והבורר מר לפידות ולא אקבע כי עצם האישור של התקציב מהווה אישור מרכיביו, לרבות המיסים שבו, אך כן אקבע כי הצירוף של סדר היום שבהזמנה ביחד עם המסמך "לקראת תקציב" עונה לדרישות התקנה. המטרה מאחורי הפרסום הנה הכנת החברים ויידועם במה שיידון. בנקודה זו נגעה עו"ד רוזנטל כשכתבה כי "כל עוד לא פורסם הדבר בצורה ברורה" לא תחייב החלטת האסיפה הכללית (פרשת קמושר). ההזמנה הכוללת סדר היום של אישור תקציב בצירוף "לקראת תקציב" מהווה אותה פרסום "בצורה ברורה" שהתייחסה אליו עו"ד רוזנטל. אגב, המשיגים לא טענו מעולם כי לא קיבלו את ההזמנה או את המסמך הנוסף של "לקראת תקציב", אלא טענו נגדו, כי הוא כללי, אינו חתום, ללא תאריך וכי הוגש רק בשלב הסיכומים בפני הבורר לפידות. ראה למשל עיקרי הטיעון של המשיגים בעמ' 5 לעיקרי הטיעון בפניי וכן סעיף 4(ב) להשגה על פסק הבורר מר לפידות. ניתן להתווכח על כמות האינפורמציה שהמסמך "לקראת תקציב" מספק לחברים, אך אי אפשר להתעלם מקיומו והבאתו לידיעת החברים לפני הדיון באסיפה הכללית. כאמור כל מטרת ההזמנה לאסיפה הכללית ולהבאת הנקודות של הדיון לידיעת החברים הנה אינפורמטיבית. האינפורמציה אכן הובאה לידיעת המשיגים ובכך מילאה האגודה אחרי דרישת התקנה 4(א) לתקנות הרשויות. התקנות ידעו לתת מענה להפרת תקנה 4(א) הנ"ל. המענה ניתן בתקנה 8 לאותן תקנות לפיה האסיפה הכללית רשאית להסיר נושא מסדר היום ולא להוסיף עליו. הסנקציה אינה איון ההחלטה של אישור התקציב הכולל את התשלומים המוטלים על החבר כמו שמבקשים המשיגים. אם אקבל את הבקשה של המשיגים לאיין כל התשלומים שהוטלו באסיפה הכללית, וביחד עם זאת לאשר את הפעולה של אישור התקציב, הרי אנו נמצאים במצב של אישור תבנית ריקה או ריקה למחצה! כן להוצאות ולא למרבית ההכנסות שיאזנו את התקציב!. מובן כי אף אם היה פגם (ולא אמרתי כך) ומטעמי יעילות וצדק חברתי ציבורי, הייתי נשען על העיקרון של הבטלות היחסית כפי שיתואר עוד .

  1. הטענות שטענו המשיגים נגד פסק הדין של עוזר הרשם, עו"ד אלבז מחזרו את הטענות שנטענו מקודם, ובשל ההנחיות של כב' בית המשפט העליון נמצאתי סוקר את כלל ההליכים שהתקיימו בפני הערכאות השונות ולבדוק את חוקיותן, אך מפאת חשיבות חלקן אציין אותן שוב. בסעיף ב' לעיקרי הטיעון בפני עוזר הרשם, עו"ד אלבז (עמ' 1) המשיגים ציינו כי "בניגוד לטענות המשיבה, המשיגים מקפידים מידי חודש בחודשו לשלם מים ואגרת ביוב. המשיגים אכן מתנגדים לשלם את אשר נדרש מהם בניגוד לדין, כגון: שונות, מיסים וריבית בגין שונות ומיסים". הפניתי לנקודה זו משום שהיא עומדת בסתירה חזיתית למה שטענו בבג"ץ ולמה שטענו שוב בפניי . אין זו ההזדמנות היחידה בה המשיגים מציינים כי הם למעשה שלמו את התשלומים (שקצפם עלה בגללם כיום), ללא כל התנגדות. ראה למשל סעיף 4 לסיכומים מטעם הנתבעים בפני הבורר ניסני ואני מצטט: "חלק מתביעות התובעת שולמו על ידי הח"מ באופן קבוע וסדיר זאת עבור מים מחיר קבוע, מים, אגרת ביוב לפי נפשות....". ולזה עוד אחזור.

הטענות שהעלו המשיגים אודות הכלליות של המסמכים המהווים את הבסיס לחיובם בתשלומים והיעדר חתימה אינן מקובלות.ראשית, משום שעיון בנספח ח' לעיקרי הטיעון בפניי מלמד כי המסמך הנו נהיר, ברור ונותן תמונה חשבונאית מה החיוב ומהו הסכום הנדרש בגינו. כשם שהחיוב בהיטל ביוב היה מספיק ברור כדי להביא להתנגדות המשיגים לתשלומו יכלו הם לטעון כל טענה נגד כל רכיב מאלה שבנספח ח האמור. זהו כידוע ריכוז חיובים וזיכויים של המשיגים לשנים 2006-2008. שנית, המסמך הנו מסמך חתום לכאורה על ידי שני נציגים של האגודה, עליו מוטבעת חותמת האגודה המשיבה ובכך מלאה האגודה אחרי הדרישות של הדין הכללי אך גם של התקנון. על מה טרונייתם של המשיגים?: על כך שלא הוגש תצהיר מאמת את האוטנטיות של המסמך?! על כך כי החתומים על המסמך הנם אכן מי ששמותיהם מופיעים על המסמך או על כך כי החותמת של האגודה הנה באמת החותמת האמיתית שלה או שמא היא מזויפת?! אין לשכוח כי על סמך מסמכים ונתונים דומים שילמו המשיגים תשלומים בעבר וללא הבעת מחאה. כך למשל שלמו לשנים 2006-2007 כמוסכם עליהם ועל האגודה. גם הטעה נגד העמודות: "שונות", "מים קבוע" "וקרן סיוע", (עמ' 8 לעיקרי הטיעון), לא רק שאינן בגדר רכיבים עלומים כפי שציינו המשיגים, אלא אף נטענים בחוסר תום לב. המשיגים עצמם ציינו כאמור ביותר מהזדמנות אחת כי כל הזמן שלמו בגין הרכיבים "מים קבוע", ביוב וכו. ראה תחילת סעיף 27 לעיל. שלישית, לא ראינו כל התנגדות בעת הדיון באסיפה הכללית של המשיגים בנקודות אלה, וגם לא זמן סביר אחרי קבלת ההחלטות או אישור התקציב ביחד עם התשלומים. גם לא ראינו כל פנייה בכתב אחרי כל שנת תקציב שמפנים המשיגים למשיבה לברר מה זה "קרן סיוע", "מים קבוע" או "שונות"? רביעית, להוכחת טענתם של המשיגים כי הם כן התנגדו לתשלומים הם מפנים למכתבים לרשם מימי 17.5.2009 ו- 26.2.2009- נספח ז לעיקרי הטיעון שלהם בפני עוזר הרשם, עו"ד אלבז. מכתבים אלה מתייחסים להתנגדות לתשלום מיסים שלא עברו את המסננת של העלאה על סדר היום של האסיפה הכללית ולא לכלליות המסמכים. זאת ועוד, המסמכים שציינו המשיגים התייחסו לתאריך של שנת 2009 ואילך. המכתב אליו מפנים המשיגים מיום 30.11.2008 אינו מוצג ביחד עם עיקרי הטיעון ולבטח לא הוצג לכב' הבורר לפידות. אך גם אילו היה מוצג אין בו כדי לשנות את התמונה. הבורר לפידות דן בחיובים לשנת 2008 בעיקר. טענות נגד החיוב במסים אינן אפקטיביות אם הן מועלות בחודש האחרון של שנת התקציב!

גם הטענה של כלליות המסמך "לקראת תקציב" (ראה עמ' 6 לעיקרי הטיעון של המשיגים בפני עוזר הרשם, עו"ד אלבז), אין לה יסוד. את דעתי הבעתי כבר בסעיף 26(ד) לעיל, וכעת אחדד אותה: הרכיבים שצוינו במסמך זה (נספח ב' לעיקרי הטיעון של האגודה בפני מר לפידות) מציינים את מקורות ההכנסה לאיזון התקציב לשנת 2008. שם נמנו : מס תושב, מס אמנה, אגרת שמירה, אגרת ביוב, אגרת מים קבועה וקרן סיוע משפט. קרן הסיוע כעולה מסיכומי המשיבה בפני הבורר מר עזרא ניסני בעמ' 5 הנה קרן שהוקמה לעזור לחברים בהליכים משפטיים בשל שימוש בנשק חם אם מוגשים נגדם כתבי אישום (הנסיעות בכבישי האזור עלולה להעמיד את הנוסעים בסכנה המצדיקה שימוש בנשק להגנה עצמית) או לפיצוי על נזקים של החברים כשאין ממי להיפרע כמו בפשיטת רגל של קבלן . גם תשלומי מיסי תנועה מיישבת הנם תשלומים שנהנים מהם כל החברים ולכן זה רק טבעי שיישאו בתשלומים אלה כלל החברים. כל חבר נהנה מתשלומים אלה כולל המשיגים ואין כל תום לב בהעלאת טענה נגדם. הדברים נכונים על רקע העובדה שהמשיגים שלמו כל הזמן.

אם לא די באלה הרי כל החלטה, חיוב , היטל או מס שהוטל מחייבים את כלל החברים בין שהסכימו ובין שהתנגדו להם, בין שהיו באסיפה ובין שנעדרו ממנה. ראה תקנה 12(ה) לתקנות הרשויות. וודאי כשלא הוגשה כל בקשה או הבהרה בשעת אמת נגד חיובים כאמור. 

  1. בעניין אי התחשבות בתשלומים ששולמו: המשיגים מפריחים טענה זו בכמה וכמה הזדמנויות, אך אין הם דואגים לציין במה במדויק קופחו ואילו תשלומים שולמו ולא נרשמו לזכותם!. ראה הטענה (כטענה כללית) בעמ' 8 לעיקרי הטיעון בפניי (פרק ה). ראה גם סעיף ה בעמ' 8 לעתירת המשיגים. בדקתי טענה זו גופא והנה אני מגיע למסקנה כי אין לקבלה. ראשית, לא נאמר בה אילו תשלומים לא נלקחו בחשבון. שנית, בסעיף 8 בעתירה מפנים המשיגים לנספח י שהנו אוסף של קבלות . וחשוב יותר, בדקתי את הזיכויים לשנת 2008 שהמשיגים מפנים אליהם בנספח י לעתירה, חיברתי אותם והסכום הכולל של החיבור הנו 4697.43 ₪. לעומת זאת בכרטיס הנהלת החשבונות של המשיגים (נספח ח לעתירה) רשומים בשנת 2008 תקבולים על סך 6,608.03 ₪, דהיינו סכום העולה בכ- 2000 ₪ על הסכום שהמשיגים טוענים לתשלומו! אין להבין אפוא היכן התשלומים שלא נלקחו בחשבון?!.

נקודה נוספת אליה אני מפנה והנה כי לא נטענו טענות נגד תשלומי ארנונה, ביוב או תשלומים מוניציפאליים, אלא טענות נגד "שונות", "מים קבוע" ו- "קרן סיוע" וגם זאת לא מפאת חוסר סמכות, אלא מפאת הכלליות שברכיבים אלה עד כדי חוסר יכולת להתגונן מולם!. ראה קטע רביעי מהסוף בעמ' 2 לעיקרי הטיעון בפני עוזר הרשם מר אלבז.

  1. עיון בטענות של המשיגים בפני הבוררים ניסני ולפידות, כפי שתוארו בפסקי הדין של כב' הבוררים וכן עיון במסמכים נשוא השגה זו מלמד כי המשיגים מעוניינים לצעוד בכל דרך שתוביל לביטול או בטלות החיובים כנגדם. כל טענה אפשרית הם מעלים במסגרת השגת יעדם כאמור; כך למשל טענו המשיגים כי את תשלומי המים ואגרת הביוב שלמו הם כל הזמן ללא טענות נגד תשלומים אלה, בשעה שבגלגול מאוחר הפכה ההתנגדות לתשלומי אגרת הביוב כציר מרכזי בעמדת המשיגים! (ראה סעיף 27 לעיל והשווה אותו לפרק ז' בעמ' 9 של עיקרי הטיעון בפניי וכן סעיף ז' בעתירה בעמ' 8); כך גם הטענה כי לא הומצא ייפוי כוח מטעם האגודה, טענה שמצאה ביטוי ומענה בפסק הדין של כב' הבורר מר לפידות- ראה עמ' 3 קטע שלישי של פסק הבורר מר לפידות; הוא הדין בהעלאת הטענה כי אין לחייב את המשיגה מס' 2 ,הגברת ימית רפאלי, משום שבכותרת המסמך של הנהלת החשבונות צוין השם "יצחק רפאלי" ולא צוין שמה של הגברת ימית רפאלי ובכך ניסה המשיג 1 לבסס טענה כי אין לחייב את אשתו בחוב. טענה זו נטענה בדיון בפני העוזר ניסני ובצדק השיב ב"כ המשיבה כי אם כך ובהיעדר סמכות של המשיג 1 לייצג את המשיגה לא היה מקום שיצהיר כי בהיעדרותה מהישיבות הוא מייצג אותה!. אוסיף דברים משלי: אם אין הוא מייצג את אשתו הרי לא הייתה כל מניעה לקבלת פסק דין בהיעדר הגנה והתייצבות נגד האישה, אך הדבר לא נעשה! בכל אלה יש כדי להראות כי כל טענה, מהותית כדיונית הייתה כשרה בעיני המשיגים כדי לחמוק מתשלום חובותיהם! טוב עשו המשיגים שלא חזרו על טענה אחרונה זו בפני הבורר לפידות, עוזר הרשם, בבג"ץ ובהמשך גם לא בפניי. המשותף בין הטענות הוא שני מאפיינים, האחד חיובי והאחר שלילי: במאפיין החיובי נטענת כל טענה אפשרית כדי להביא לאיון הדרישה לתשלומים, בין שמדובר באי העלאת החיוב על סדר היום של האסיפה הכללית, אי חתימה של הפרוטוקול על ידי מורשי החתימה ואי ציון תאריך הישיבה, חוסר הסמכות לחייב בריבית, אי התייחסות לשנים 2006-2007, הכלליות של כרטיס הנהלת החשבון שצורף לתביעה (נספח ח') וכן המסמך "לקראת תקציב", אי התקיימות חזקת הכשרות שכן התנאי של בקרה על ידי ברית פיקוח או רואה חשבון של האגודה אינו מתקיים ועוד. השני, כאמור לעיל, הנו מאפיין שלילי: באף אחת מהטענות הנ"ל לא נאמר כי המשיגים אינם חייבים בתשלום כטענה מהותית ועצמאית. את הטענה כי הם שלמו תשלומים שלא נלקחו בחשבון בדקתי והגעתי למסקנה שדווח על תשלומים אף מעבר למה שהמשיגים ציינו בנספח י' לעיקרי הטיעון, בעוד שאת הדרישה לכפל תשלום בגין התקופות בהן טפלו הבוררים ניסני ולפידות אשרתי כבר במכתבי מיום 13.4.2011 וחזרתי על הדברים גם בהחלטה זו. נעשה פה ניסיון לאיין את הדרישות לתשלום אך לא הייתה טענה כי המשיגים אינם חייבים לשלם!. העמדה המתחמקת הנה האנטי תיזה של דפוס החיים הקואופרטיביים. לא רק זאת, אלא שבשעה בה מועלית טענה כי לא הייתה התייחסות לתשלומים לשנת 2006-2007 שלמו המשיגים תשלומים אלה! התשלום לא היה מלווה אף בהבעת התנגדות, כמו למשל שהתשלום מבוצע תחת מחאה או שהוא משולם מבלי לפגוע בטענותיהם גופא!
  2. כאמור חודדו טענות ממוחזרות או שנטענו גם טענות נוספות. הבהרתי ביום הדיון כי ההחלטה של כב' בית המשפט העליון בעתירה מלמדת כי כל הטענות של המשיגים ייבחנו מחדש. בין הטענות הנטענות יש הטענה כי אין סמכות למשיבה לחייב את החברים לשלם תשלומים מוניציפאליים. יציין כי הטענות בנושא התשלומים המוניציפאליים הועלו רק מהשלב של העתירה לבג"ץ ובהמשך בעיקרי הטיעון בפניי. בדיונים הקודמים המשיגים לא טענו טענות נגד תשלומי ארנונה, ביוב או תשלומים מוניציפאליים, אלא העלו טענות נגד הרכיבים "שונות", "מים קבוע" ו- "קרן סיוע" וזאת לא מפאת חוסר סמכות, אלא מפאת הכלליות שברכיבים אלה וחוסר היכולת להתגונן מולם!. ראה קטע רביעי מהסוף בעמ' 2 לעיקרי הטיעון בפני עוזר הרשם מר אלבז. יחד עם זאת מאחר ועולה הטענה של תשלומים מהתחום המוניציפאלי אבדוק אותה מכוח התחייבות המדינה והנחיית בג"ץ.
  3. במה דברים אמורים? על כך עונים המשיגים בעיקרי הטיעון: "מדובר בחיוב באגרת ביוב. מאחר וחיוב כאמור הנו מתפקידה של רשות מקומית." ראה סעיף ז' בטיעונים המשפטיים (עמ' 9 לעיקרי הטיעון בפניי). בפן העקרוני אומנם צודקים המשיבים כי אין לאגודה סמכות להטיל ארנונה או תשלומים מוניציפאליים לעצמה, אך שונה הדבר עת מדובר בגבייה מרוכזת כשלוחה של המועצה האזורית או בגבייה על ידי הוועד המקומי היכן שיש זהות וועדים, בתנאי כמובן כי לא יהיה ערוב כספים בין הוועדים. חיובי ארנונה ומיסים מוניציפאליים מוסדרים בחקיקה מתחום השלטון המקומי ובפיקוח משרד הפנים, בעוד שמיסים ותשלומים שהאגודה מוסמכת להטיל מוסדרים בתחום המשפט הפרטי ובפיקוח הרשם. הטענה של פעילות בתחום המוניציפאלי מתמצית בגביית אגרת ביוב שהנה מס מוניציפאלי כהגדרת המשיגים בפרק ז' להשגה בפניי וכן סעיף ז' בעתירת המשיבים לבג"ץ בעמ' 8. אין טענה הקשורה בתשלום המים במישור של הסמכות. אי לכך אין צורך לבדוק נקודה זו בחינת התפרצות לדלת פתוחה. יחד עם זאת יש להפנות לאמור בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה כי היא רוכשת את המים ממקורות במרוכז וגובה את העלות מהחברים. את הסכום היא מעבירה למקורות. יוצא כי בנושא המים פועלת האגודה כספק מים לכל דבר כמו אגודות מים רבות הפועלות בתחום רשויות מקומיות. (ראה סעיף 38 לעיקרי הטיעון של האגודה בפניי). טוב שלא נטענה אפוא טענה נגד המשיבה על פעולה בתחום המוניציפאלי בשל הספקת המים.

בנושא אגרת הביוב :התשובה שנתנה המשיבה הנה תשובה המאיינת לכאורה כל פגם של חוסר סמכות. אין מדובר בתשלום שהאגודה מטילה אלא תשלום שהיא גובה באופן מרוכז, כשלוח, ומעבירה למועצה האזורית גוש עציון. התשלום עבור אגרת הביוב הנו נגזרת של צריכת המים, והמידע בקשר לצריכת המים מצוי בידי האגודה ולא בידי המועצה האזורית. ראה סע' 38 לעיקרי הטיעון של האגודה. לא רק זאת, אלא שהתחשבנות המועצה מול החברים ישירות הייתה מסרבלת את פעולת הגבייה ועלולה לייקרה. "בפועל האגודה למעשה גובה את אגרת הביוב מהתושבים שקל מול שקל BECK TO BECK  (כך במקור) כנגד הסכומים שהיא משלמת במרוכז למועצה". כך ציינה המשיבה בסעיף 38 הנ"ל. אין טענה כי המשיגים או מי מהתושבים שילם את אגרת הביוב ישירות למועצה, והטענה של האגודה בנקודה זו לא נסתרה. אוסיף על כך, כי על פי עיון בתקציב לשנים 2008 ו- 2009 וגם בשנים 2006-2007 רואים כי לרוב הוציאה האגודה על אגרת ביוב יותר מאשר קבלה הכנסה בפריט זה מהחברים. בתקציב שנת 2009 למשל ההכנסות בפריט אגרת ביוב היו 80,000 ₪ בעוד שההוצאות הנן 85,000 ₪ ובסיכום הכנסות והוצאות לתקציב שנת 2008 עולה כי ההכנסות בפריט זה היו 74,584 ₪ בעוד שההוצאות עמדו ע"ס 80,907 ₪. ברור כי אם שולמו הוצאות בפריט זה למועצה האזורית (ואין הוכחה שלא) כי המשיבה שלמה את ההפרש. על אף זאת אין הדין החל בנושא המים הוא הדין החל בנושא אגרת הביוב. דרך החישוב של אגרת הביוב כנגזרת מצריכת המים עדיין אינה הופכת את אגרת הביוב לתשלום שאינו מוניציפאלי. אמת, הוועד של האגודה המשיבה פועל גם כוועד מקומי ביישוב (סעיף 3 לעיקרי הטיעון של המשיבה), ומותר לו לפעול בשם הוועד המקומי בגביית מסים, אך הדבר מותנה בתנאים שלא הוכחו. צריך היה להוכיח כי מנוהלת מערכת הנהלת חשבונות נפרדת של וועד האגודה לעומת הוועד המקומי, להכניס את כל ההכנסות של אגרת הביוב בנפרד לחשבון עצמאי וממנו להעביר את התשלומים לוועד המקומי או למועצה האזורית. הדבר לא נעשה כאן למצער לא הוכח, כשנטל ההוכחה מוטל על האגודה ולא על המשיגים. מסיבה זו אין מנוס מקביעה כי בפועלו בתחום גביית אגרת הביוב חרג וועד האגודה מסמכותו. אין באי התשלום של המשיגים כדי להביא לחסימת דרכה של המשיבה לקבל בחזרה את הסכומים, אך זאת יש לעשות במסלול החוקי בפנייה על פי העילות שתראה לנכון לבית המשפט. בנקודה זו ראה הניתוח בספרו של נועם, אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010  עמ' 468-472 (בתת הפרק שנקרא: סמכות האגודה לגבות מהחברים מיסים עבור הוועד המקומי).

הסכום של חיוב באגרת הביוב אינו אסטרונומי שיכול לגרום נזק בלתי הפיך למשיבה, הוא נתון לכימות על פי המסמכים שספקה האגודה ולכן גם לא ראיתי לנכון להחזיר את הנושא לבורר. על פי נספח ח' לעיקרי הטיעון של המשיגים בפניי רואים כי מדובר בסכום של 196₪ (בגין עשרת החודשים הראשונים לשנת 2008) אותו יש להפחית מהחוב של המשיגים. כפוף לכך כל הטענות בהיבט של פעילות מוניציפאלית נדחות בזה. יתרת הסכום לשנים 2006-2007 שולמה בעקבות פסק הדין של הבורר ניסני. פסק הדין בוצע למעשה, הוא בחינת מעשה עשוי ואין מקום לפתיחתו מחדש.

  1. טענה נוספת שראיתי לנכון להתייחס אליה הנה חוסר הסמכות של האגודה לגבות ריבית. ראה עמ' 8 לעיקרי הטיעון בפניי. לדעת המשיגים הסמכות לגביית ריבית מתגבשת רק אחרי קבלת החלטה של האסיפה הכללית, ולשם חיזוק עמדתה זו היא מפנה לדברי הרשם בתיק 2644/278/01 נהגי למושב אגודה חקלאית שיתופית נ' אורי דישק. (נספח ט' לעיקרי הטיעון של המשיגים. פורסם בנבו). עם כל הכבוד שם דובר על גובה הריבית ושינוי השיעור שלה כשזו מתייחסת למתן הלוואות וכידוע התנאים למתן הלוואות לרבות השיעור שלהן הנו עניין לקביעה פוזיטיבית של המוסדות המוסמכים באגודה. במובן זה צדק פסק הדין בקביעתו האמורה, ופסק הדין האמור אינו רלוונטי לענייננו. לא כך המצב כשדורשים תשלום ריבית על חיובים המגיעים מחבר לאגודה. תשלום סכום מסוים בצירוף הפרשי הצמדה אינו אקט עונשי כי אם מהלך הבא לשמור על ערך הכסף ותו לא. ראה בגץ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור, פ''ד נ(2) 793 בעמ' 807. אי לכך כבר בשלב זה יש לקבוע כי הציפייה של המשיגים לשלם את חיוביהם בערך הנומינאלי אינה מתיישבת עם ההלכה ולא עם מושכלות של פעולה בתום לב. אלך עוד צעד קדימה בעניין הריבית; הרי "הסמכות לחייב חבר שאינו פורע את חובותיו נתונה בדרך כלל להנהלת האגודה. הנהלת האגודה היא שאמורה לנהל את האגודה מכוח התקנון ומכוח תקנה 23(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה, השתל"ה-1975, פרט אם צוין במפורש בתקנון האגודה, כי הסמכות להטיל ריבית נתונה לאסיפה הכללית". זהו ציטוט מספרו של ח. נועם, שם עמ' 494. אמת אין חובה להחיל את חוקי הריבית הכלליים על היחסים בין חברים לאגודה. ראה החלטת הרשם בפרשת גאלם אליהו ואח' נ' גבעתי, מושב עובדים להתיישבות (לא פורסם) וכן ההחלטה בתיק כהנא נ' בית נחמיה ו-איכרי בנימינה נ' לאומי פיין. החלטת הרשם נבחנה על ידי בג"ץ והעתירה נדחתה. ראה בג"ץ 3815/92 לאומי פיין נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' פ"ד מז(2) 424. ומהו שיעור הריבית שהאגודה יכולה לחייב את חבריה? גם כאן קבע רשם האגודות השיתופיות כלל של חישוב הריבית על פי העלות. עיקרון זה אושר בבג"ץ יורם נור. ראה בג"ץ 6826/97 יורם נור נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' (פורסם בנבו) וכן נועם, שם עמ' 497 ו- 501. בפסיקה זו טמונה התשובה לטענת האגודה כי לאגודה יש סמכות לגבות הריבית הנגבית ברשויות המקומיות. ראה סעיף 37 לעיקרי הטיעון של המשיבה וכן סעיף 16 לעיל. הן מהפסיקה האמורה והן משום שפעילותה של האגודה מתמצית בפעולה בתחום האגודות השיתופיות, ולא בתחום השלטון המקומי נובעת המסקנה כי עמדת המשיבה בנושא שיעור הריבית אינה מקובלת. עניין שיכול להשליך על המקרה דנן נידון בפרשת בית ינאי בע"מ, ע"א 488/69 בית ינאי נ' הולנדר, פ"ד כ"ד (1) 378. כאן טען החבר כי הוא חייב בתשלום הערך ההיסטורי של חיוביו. זאת משום שהאסיפה הכללית היא המוסמכת להעלות את שיעורי המיסים בעוד שההחלטה על ההעלאה הייתה של וועד ההנהלה. משהגיע העניין בערעור לפתחו של בית המשפט העליון החליט ברוב דעות כי החבר צריך לשלם את הסכום המוגדל. בין היתר בוססה החלטת הרוב על האישור של המאזנים על ידי האסיפה הכללית מידי שנה. הודגש שם כי כל חבר ידע על ההגדלה מהחשבונות האישיים שהוא קיבל, מה גם שנשלח אליהם העתק המאזן. אמת דובר כאן בתשלומי מיסים, אך ההיגיון של פסיקה זו חל וודאי גם על חיוב בריבית הגורמת לאמתו של דבר להעלאת התשלומים שהמוטלים מידי שנה. יחד עם זאת בדברים אלה יש מענה גם לטענה הנוספת של המשיגים בדבר אי קבלת החלטה של האסיפה לחיוב במיסים!. ראה נועם, שם, עמ' 517. גם אם שלמו המשיגים ריבית מעל לסכום העלות (ואינני קובע כך), אני עושה שימוש בעיקרון הבטלות היחסית ומאשרו בייחוד כשמדובר בתשלומים זעומים (כל החיוב באגרת ביוב לשנים 2006 עד 2008 הנו 624.4 ₪!) לעומת נזק בלתי פרופורציונלי שעלול להיגרם למשיבה אם תיפתח נקודה זו.
  2. הטענות שהעלו המשיגים בנושא החובות לשנים 2006-2007 אינן רלוונטיות, שכן הם שולמו על ידי המשיגים (סעיף 3 לעיקרי הטיעון של האגודה), ללא התנגדות או מחאה. מעבר לטענה כי מדובר במעשה בית דין הרי עצם העלאת אותן הטענות שוב ושוב יש בה משום חוסר תום לב.
  3. המשיגים טענו עוד גם כי עוזר הרשם פעל בניגוד לדין ולא לפי הנטלים. לדעתם טעה עוזר הרשם בהפנותו לסעיף 1א לתקנות ביקורת החשבונות. הסיבה לכך פשוטה: כי תחולת הסעיף מותנית בביקורת החשבונות על ידי ברית פיקוח או רואה חשבון של האגודה. הם הוסיפו פן נוסף של הטענה אך בהקשר אחר (עליונות התקנות על התקנון בהקשר של אי העלאת נושא הטלת המיסים על סדר היום של האסיפה הכללית) ואני מוכן לראות בטענה כזו הנטענת גם בהקשר של הנטלים. אלא שמכך עדיין אין המשיגים יכולים להיוושע. אין באמת סתירה בין סעיף 110 לתקנון להוראות תקנה 1א לתקנות ביקורת החשבונות האמורה. לסעיף 110 יש את מתחם המחיה שלו וקובע מה על החבר לטעון נגד חשבון שהוא מקבל ובאין פעולה כאמור ייהפך החיוב לחיוב סופי. תקנה לתקנות ביקורת החשבונות קובעת את התנאים למתן משקל לפנקסי האגודה. אין משמעות הדבר שבאין התנאים שבתקנה אין משקל כלשהו לפנקסי האגודה או שאין הם מהווים ראיה יותר (ולא אמרתי בכך כי התנאים של התקנה אינם מתקיימים כאן). גם בהיעדר המצאת אישור ברית פיקוח עדיין נכללים הפנקסים ורישומי החשבונות במכלול הראיות של האגודה ומולם יש להתגונן. אכן הנטל במקרה כזה מועבר לאגודה, אך היא עמדה בנטל זה. סעיף 110 לתקנון מקים על החבר חובה עצמאית לטעון נגד החובות הדרושים ממנו, בעוד שסעיף 111 לתקנון קובע כי די בהצגת העתק החשבון של החבר, כשהוא מאושר "בחתימת יד פקיד האגודה ובחותמת האגודה.. (כדי ש) יתקבל כראיה". נספח ח' לעיקרי הטיעון של האגודה אכן חתום לכאורה על ידי שני נציגים של האגודה וחתום גם בחותמת האגודה. המסקנה מכך הנה כי האגודה עמדה בתנאים של סעיף 111 לתקנון ולמסמך זה יש משקל ראייתי יהיה אשר יהיה משקלו על פי תקנה 1א לתקנות ביקורת החשבונות. המשיגים לא רק של הביאו כל עדות מול מסמך ח' האמור כדי לסותרו, אלא ששילמו את החוב לשנים 2006-2007 לפי רישומי האגודה. מכאן המסקנה כי בפן הראייתי לא עמדו המשיגים בנטל לאיין את המשקל של רישומי האגודה. אם נוסיף את האמור בסעיף 110 לתקנון כי מי שחולק על דרישות האגודה יוכל להביא לתיקון החשבון בהמצאת אישור של ברית הפיקוח, נגיע למסקנה כי המשיגים לא עמדו בנטל האמור ומשום כך דרישת האגודה בדין יסודה. יוצא כי הטענה שעוזר הרשם פעל שלא על פי הנטלים אינה טענה נכונה. ראה בעניין התוקף של התניה כאמור בתקנון האגודה, אף בהתעלם מהוראות תקנה 1א הנ"ל, את האמור בספרו של ח. נועם ,שם עמ' 556 קטע לפני האחרון. יהיה אשר יהיה המצב בוויכוח בין פסיקת השופט בנאי בפרשת גוטפילד { ת.א. (ב"ש) 19/89 גוטפילד מריאטה נ' חצבה (לא פורסם) ו- בפרשת סולימאני ת.א (ב"ש) מושב מסלול נ' סולימאני אברהם (לא פורסם)} לעומת פסיקתו הנוגדת של הרשם בפרשת הופנר {צבי הופנר נ' כפר שמואל וכן בפרשת רותם שמואל נ' גן יאשיהו (לא פורסם). ראה נועם, שם עמ' 556-559}, הרי הדברים שהביא ח. נועם בעמ' 556 שציינתי לעיל עומדים בזכות עצמם ומחייבים פעולה על פיהם למי שטוען נגד החיובים או נגד הוראות תקנון הדומות לסעיף 110 במקרה דנן.
  4. המשיגים העלו טענה של צירוף מסמכים נבחרים לכתב התביעה ועל כך כי האגודה צרפה מסמכים נוספים רק בדיון בפני הבורר. אין באמור כדי שיהווה פגם היורד לשורש העניין עד כדי בטלות ההליך. אדרבא, צודק ב"כ המשיבה באומרו כי אין על בעל דין לצרף את כל מסמכי התביעה לכתב התביעה וניתן לצרפם במהלך שמיעת התביעה וניהול הראיות. אני מוסיף דברים משלי: אין בעל דין חייב להביא את ראיותיו בכתב התביעה שלו. מה שבעל דין חייב להביא בכתב התביעה צוין בתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי,  בעוד שתקנה 71 מציינת מה אין מביאים בכתב בית דין: לא את הראיות של בעל דין. לא נעלמה מעיניי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה "בעל דין ירשום בכתב טענותיו או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך ויצרפם לכתב טענותיו", אך כשהייתה בתוקף הוראת תקנה 75 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מצא המלומד גורן נפקות להבדל בנוסח בין שני חלקי תקנה 75 בכך כי גם מסמך בלתי מהותי נתון להצגה בשלב ההוכחות או בקדם המשפט אף ללא הסכמת הצד השני. ראה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, עמ' 63. מכוח של קל וחומר יש לקבוע כי מסמך מהותי נתון להגשה בשלב ההוכחות או קדם המשפט. אין אתה יכול לומר כי הנוסח המעודכן של תקנה 75 מלמד כי דרכו של בעל דין שלא צירף מסמך מהותי חסומה בהמשך הדרך משתי סיבות: האחת, הנה כי עדיין יש תוקף לתקנה 71 ואף אם יש סתירה ולו חלקית בין שתי התקנות (71 ו- 75) אין אתה יכול לאיין את הוראות תקנה 71 במחי יד. כל עוד היא קיימת ניתן להסתמך עליה, ובעל דיו יכול להגיש את המסמך בהמשך ניהול התיק. שנית, כשמחוקק המשנה רצה לתת נפקות למחדל מסוים של בעל דין, הוא ידע לעשות זאת בברור. כך למשל לגבי הצגת מסמך שצוין בכתבי הטענות ובעל דין אינו מאפשר גילויו לפי התקנות 114 ו- 114א לתקנות סדר הדין האזרחי. מחוקק המשנה קבע מהי הסנקציה: אי מתן אפשרות להציגם במשפט בלתי אם התיר לו בית המשפט לעשות כך. אם כן, אין להסיק מסקנה כי אי צירוף העתק החשבונות עליהם מסתמך בעל דין מאיין את תוכנם ומונע בעדו להגישם בהמשך. אי לכך אין פסול בכך כי האגודה לא צרפה את מסמכיה וראיותיה לכתב התביעה אלא צרפה אותם במהלך שמיעת הבוררות.
  5. אינני יכול לקבל את טענתה של האגודה כי חבר שאינו ממלא חובותיו כלפי האגודה אינו רשאי לטעון נגד פעולת האגודה. ראה סעיף 30(ב) לעיקרי הטיעון של האגודה. המחדל באי קיום החובות של החבר מטופל באמצעות כלי אכיפה כמו כתב תביעה, ואין בכך כדי למנוע מחבר זכות יסוד של פנייה לערכאות או להליכי בוררות או אף להעלאת טענות מול האגודה. ברור שאם יסתבר כי הטענות מועלות ללא יסוד ובחוסר תום לב, יקבל הדבר ביטוי בהוצאות אך אין בו כדי לחסום את דרכו של בעל דין לערכאות.
  6. גם אילו ראיתי בהתנהלות האגודה משום פגם אין להעלות על הדעת פסילת פעילותה הכספית לאורך שנים. הדבר עלול למוטט את האגודה ורבות אחרות הפועלות כמוה, ולכן זהו המקרה המתאים להפעלת הדוקטרינה של הבטלות היחסית. על התיאוריה האמורה ראה: בג"ץ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 625; בג"ץ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177 וכן בג"ץ 2911/94, סאמי עבדול באקי נ' עמרם קלעג'י- מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291.
  7. סוף דבר, עברתי בפרוטרוט ובסבלנות והקשבתי קשב רב גם למה שנשמע מתוך המילים, בחנתי את מכלול הטענות של המשיגים בפני כל הערכאות שדנו בעניינם עד כה, והגעתי למסקנה כי מלבד הפחתת הסכום של 196₪ בגין היטל הביוב מהחוב שנפסק נגד המשיגים כאמור בסעיף 31 לעיל, הקביעה של חוסר היכולת לפנות להוצאה לפועל לביצוע חיובים עתידיים בהסתמך על החלטת הבורר או מר אלבז, וכן בכפוף להצהרה כי אין האגודה רשאית לגבות את החיובים לתקופה שבין 8/06 עד 3/07 פעמיים, כאמור בסעיף 25 לעיל, הרי דין ההשגה להידחות.
  8. בנושא ההוצאות התלבטתי לא מעט. מחד זכותו של בעל דין למצות את ההליכים כראות עיניו, אך מנגד אין לומר כי המשאבים של האגודה אינם בלתי מוגבלים. הייצוג בבתי משפט ובערכאות ממומן מקופת האגודה ומה שיחסר ישפיע ישירות על כלל החברים. הדברים נכונים בהתחשב בעובדה כי חלק מהטענות היו טענות ממוחזרות שנדחו על ידי ערכאות שונות. אי לכך ראיתי לנכון לחייב את המשיגים בהוצאות שקולות, מתונות ומדודות ולא לפטור אותם כליל מתשלומן.
 
  1. כפוף להערותיי בסעיפים 24 , 25 ו- 38 לעיל, אני מוחק את התביעה של האגודה ברכיב של אגרת הביוב לשנת 2008 בסך של 196 ש"ח, וסכום זה יופחת מסכום החוב של המשיגים אצל המשיבה התובעת, דוחה את ההשגה ביתר הסעדים, מאשר את החיובים בפסק הדין של כב' הבורר מר לפידות ומחייב את המשיגים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות המשיבה וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ההוצאות ע"ס 2,000 ₪, שפסק עוזר הרשם, עו"ד אלבז אינם ברי גבייה
 
 
5129371
54678313
  1. לאור הכללתם בהוצאות שפסקתי כאן. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
 

ניתנה היום ‏18 מרץ, 2012‏ כ"ד אדר,                         רמזי חוראני, עו"ד תשע"ב בהיעדר הצדדים.

 
האגודות השיתופיות 54678313

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.       עוזר רשם האגודות השיתופיות

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 
 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: