עתירתן של אבן קיסר ושטראוס נוגעות לשומות הארנונה שהוצאו למפעלים שבאזור התעשייה בר-לב.
העובדות הרלוונטיות:
אזור התעשייה בר-לב, המצוי בקרבת צומת אחיהוד שבגליל, הוקם בשנת 1998 כאזור משותף למועצה ביחד עם המועצה האזורית משגב. אזור תעשייה זה הוקם באמצעות מינהלת נפרדת, והוא משתרע על פני שטחי שיפוטן של מטה אשר ומשגב.
צווי הארנונה של המועצה נחלקו בעבר לשני אזורי גבייה – א' ו-ב'. אזור גבייה א' חל על כל הנכסים המצויים בשטח המועצה שאינם כלולים באזור ב', ואילו אזור ב' חל על הנכסים בתחומי היישובים. נוסח הגדרות אזורים אלו שונָה במשך השנים, אך העיקרון נותר זהה. כעיקרון, שיעורי הארנונה באזור גבייה ב' היו נמוכים מאשר באזור גבייה א'.
בשנת 1998 הוקם אזור גבייה חדש – אזור ג'. אזור זה חל אך ורק על נכסים המצויים בשטח אזור התעשייה בר-לב. שיעורי הארנונה המו
שתי החברות- שטראוס ואבן קיסר טענו בעתירותיהן כי להקמת אזור התעשייה הנפרד – אזור ג' הנ"ל – לא ניתן אישור שרים כנדרש על-פי דיני ההקפאה השונים, לפיכך טוענות הן כי ה
עוד טענו החברות- שטראוס ואבן קיסר, כי שיעורי הארנונה שנקבעו לאזור התעשייה בר-לב גבוהים בהרבה משיעורי הארנונה באזורים מקבילים בשטח המועצה. כך, למשל, נטען כי החיוב לקרקע תפוסה עולה ב-3,000% על שיעור הארנונה בקרקע תפוסה באזור ב'. החברות שטראוס ואבן קיסר מפנות לפסיקה קודמת בה נקבעה כי שיעורי הארנונה השונים בין אזורים א' ל-ב' בשטחי המועצה הם בבחינת הפליה בלתי-מוצדקת ולכן פסולה. לגישת שטראוס ואבן קיסר אותה קביעה צריכה לחול גם ביחס לאזור גבייה ג'.
החברות שטראוס ואבן קיסר מוסיפות כי קביעת שיעורי הארנונה, בשיעורים כפי שנקבעו, נגועה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות של בית המשפט לביטול השיעורים המופ
שטראוס ואבן קיסר תוקפות גם את חוקיות קביעות שיעורי הארנונה לגופן, וטוענות כי המועצה העלתה את שיעורי הארנונה במשך השנים בשיעורים העולים על השיעורים שהותרו על-ידי השרים בהתאם לדיני ההקפאה.
תגובת המועצה:
המועצה ביקשה בתחילת הדיון ארכה לאיתור אישור השרים להקמת אזור גבייה ג', אך בסופו של דבר הודיעה כי אין בידה אישור שכזה. עם זאת טוענת המועצה כי השרים אישרו את תעריפי הארנונה באזור ג' במשך השנים, ובאישורים אלו יש משום אישור מכללא גם לכינון אזור גבייה ג'. מכל מקום, לטענת המועצה, כינון אזור גבייה חדש אינו מחייב, על-פי הדין, פנייה נפרדת לקבלת אישור השרים.
המועצה דחתה גם את יתר טענות שטראוס ואבן קיסר והבהירה כי השיעורים השונים לאזור התעשייה בר-לב מתחייבים מטיבו ומייחודו של האזור. הואיל ואזור בר-לב משותף למספר רשויות, היה צורך – כך נטען – לקבוע שיעור אחיד לכל הנכסים באזור. עוד נטען כי בשנים האחרונות המועצה אישרה בקשות להפחתות, כך שאט-אט צומצם הפער בחיובים בין האזורים השונים. המועצה מדגישה כי אזור בר-לב הוא אזור מיוחד, בעל תשתיות מיוחדות, ובשל כך ישנה הצדקה לקבוע לנכסים המצויים בו שיעורים נפרדים.
המועצה מוסיפה וטוענת כי שיעורי הארנונה שנקבעו במשך השנים קיבלו את האישורים, לרבות אישורים להעלאות חריגות. לפיכך ביקשה לדחות את טענת אי-החוקיות. המועצה גם כופרת בחישובי החברות שטראוס ואבן קיסר והמומחה מטעמן, וטוענת כי ההשוואות שנערכו על-ידי החברות שטראוס ואבן קיסר אינן מדויקות. סיווגי הנכסים באזורים השונים אינם זהים, ועל כן יש צורך להשוות רק בין נכסים זהים, ובהשוואה כזו – כך נטען – מתחייבת המסקנה שהפערים סבירים.
דיני ההקפאה:
הואיל וטענת אי-החוקיות נסמכת על ההוראות המכונות "דיני ההקפאה", יש להבין הטענה לעומקה: עד לשנת 1985 הייתה לרשויות המקומיות סמכות מלאה ובלתי-מוגבלת לקבוע את שיעורי הארנונה בתחומן. מצב זה הביא לפערים ניכרים בין תשלומי ארנונה בגין נכסים דומים ברשויות שונות. כמו כן התעורר חשש שמא הרשויות המקומיות יעלו את שיעורי הארנונה באורח בלתי-סביר כדי לכסות את גירעונותיהן ולהגדיל את המשאבים העומדים לרשותן. בשנות השמונים, כאשר האינפלציה הגיעה לרמה של מאות אחוזים בשנה, והמצב הכלכלי ששרר בארץ היה בלתי-יציב, החליטה הכנסת להטיל מגבלות גם על קביעת שיעורי הארנונה על-ידי הרשויות. החוק קובע את סמכות המועצה לה
ובלשון החוק:
"השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין ה
מכוחו של סעיף זה התקינה הממשלה תקנות שונות, ובהן את תקנות הסדרים במשק המדינה. בתקנות קבעו השרים סכומים מזעריים ומרביים של ארנונה לסוגי הנכסים השונים.
התקנות קובעות כי באם לא הו
בית המשפט קבע:
אין חולק כי המועצה לא הציגה אישור של השרים לכינונו של אזור גבייה ג' – אזור בר-לב, וככל הנראה, אישור כזה מעולם לא התבקש ולא ניתן. עם זאת חולקת המועצה על הטענה כי לכינונו של אזור גבייה חדש יש צורך באישור שכזה.
הדין בסוגיה זו עם שטראוס ואבן קיסר. בהוראת החוק ובתקנות אין התייחסות מפורשת לכינון אזור גבייה חדש, אולם למעשה הגדרת אזור גבייה חדש ובו שיעורי ארנונה שונים, דומָה לסיווגו מחדש של נכס, ואין לראותה כקביעת ארנונה לראשונה.
ההבדל בין ההסדרים בעניין סיווג מחדש של נכס לבין ה
האחת – הגבלה על שינוי שיטות חישוב;
השנייה – הגבלה בדבר שינוי סיווגים;
השלישית – המגבלה בעניין ה
דברים אלו נכונים גם לגבי כינון אזור גבייה חדש. תכלית דיני ההקפאה הינה להטיל רסן על הרשויות המקומיות ולמנוע מהן העלאת שיעורי הארנונה באורח בלתי-סביר ובלתי-מידתי כדי לכסות על הוצאות הרשות. בצד תכלית זו מצויה גם תכלית נוספת, והיא שמירה על אחידות שיעורי הארנונה כך שלא ייווצר מצב שבו שני נכסים בנתונים זהים ובמקומות סמוכים, בשטח אותה רשות, יחויבו בשיעורי מס שונים.
שינוי סיווגו של נכס בתוך אותו אזור גבייה או הקמת אזור גבייה חדש שבו הסיווג שונה או שבו השיעורים השונים, מביאים בדיוק לאותה התוצאה, דהיינו להעלאת שיעורי הארנונה, ללא כל אישור מהשרים ותוך פגיעה בעקרונות השוויון בה
לסיכומו של עניין: כינונו של אזור גבייה חדש, ששיעורי הארנונה בו שונים מאשר באזורי הגבייה הקודמים, דומֶה במהותו לסיווג מחדש, ועל כן מכוחם של דיני ההקפאה מחויב בקבלת אישור השרים.
לאור מסקנה זו יש לבחון אם במתן האישורים לצווי הארנונה מטעם השרים בהן צוינו שלושת אזורי הגבייה ונקבעו השיעורים השונים לאזורים אלו, יש משום אישור מכללא לכינון איזור הגבייה.
בית המשפט קבע כי אין באישור השרים לצווים כדי להכשיר את היעדר האישור להקמת אזור הגבייה החדש; מתן אישור לקביעת אזור גבייה חדש מחייב "הליך נאות" בטרם האישור של השרים לבסס החלטותיהם על נתונים רלוונטיים, תוך הפעלת שיקול דעת לעניין הסוגיה שבפניהם.
כידוע, כל רשות מנהלית מחויבת לקבל החלטותיה על תשתית רלוונטית. לשם כך על הרשות לאסוף תחילה את הנתונים העובדתיים הדרושים להכרעה, לאחר מכן על הרשות להגדיר ולסכם את הנתונים הרלוונטיים, להגדיר מהם השיקולים הרלוונטיים למטרה לשמה הוענקה לה הסמכות, ורק לאחר מכן ליתן את החלטתה.
סוף דבר
העתירות מתקבלות ובית המשפט קבע כי בשל היעדר אישור השרים יבו
אם המועצה תבקש לכונן אזור גבייה חדש ולקבל אישור השרים לאזור זה, תפעל המועצה בשים לב להערות האמורות לעיל לעניין החובה לנהוג בשוויון ובסבירות.
ניתן ביום 23/10/2007.
