פסק הבורר או פסק המשקם – מי גובר?

פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי כבוד השופטת ר. חפרי – וינוגרדוב, מעלה את השאלה העקרונית, האם פסק דין של רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") עשוי להוות מעשה בית דין בין צדדים לסכסוך[1].

להלן, על קצה המזלג, השתלשלות האירועים במקרה דנן: בני הזוג גולן (להלן – "המבקשים") הנם חברי גן יאשיה- מושב של חיילים משוחררים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – "המושב").

קרוב ל-20 שנים מנהלים שני הצדדים הליכים משפטיים אשר בבסיסם תביעת המושב כנגד המבקשים, להחזר חוב. בשנת 1991 מונה בורר על ידי הרשם, בסכסוך שבין הצדדים, שנתן פסק בוררות. על פסק בוררות זה הגישו המבקשים בשנת 1992, ערעור לרשם. באותה שנה, נתן הרשם את החלטתו, בה קבע בין היתר כי הוא דוחה את טענות המבקשים לעניין המיסים המוניציפאליים ולעניין הריבית. המשך ההליכים המשפטיים בין הצדדים התנהלו בפני משקם אשר בהחלטה משנת 1997 קבע כי בסוגיית המיסים המוניציפאליים ובסוגיית הריבית, נתן הרשם את החלטתו ואין הוא מתכוון לשים עצמו במקום הבורר, קל וחומר במקום כבוד הרשם.

המבקשים יוצאים בפסק הדין כנגד החלטת המשקם משנת 2000 שקבע כי אינו רשאי להכריע בסוגיית הגירעונות הנובעים ממיסים מוניציפאליים או מריבית, שכן הרשם כבר סתם על כך את הגולל. לטענתם החלטה זו היא החלטה שגויה המהווה טעות גלויה על פני הפסק, אשר מובילה את המשקם להימנעות מלדון בנושא שהועלה בפניו.

בית המשפט ניתח את הסוגיה לעומקה, ומשכך נעמיק בה גם אנו. הבוררות שהייתה בין הצדדים היא בוררות סטטוטורית, בוררות שחוק הבוררות אינו חל עליה. הרשות המוסמכת לאשר פסק בוררות זה היא הרשם על פי סעיף 52(4) לפקודת האגודות השיתופיות ותוקפו של הפסק (לאחר האישור) הוא כתוקף פסק דין של בית משפט מחוזי. הערכאה המוסמכת לדון בפסק הבורר היא בג"צ. למשקם מוקנות כל הסמכויות הניתנות לבורר בחוק הבוררות כמצוין בסעיף 13 לחוק ההסדרים. המבקשים למעשה גורסים, כי יש לבטל

את פסק המשקם בעיקר בשל העילה המנויה בסעיף 28(3) לחוק ההסדרים, היא העילה שעניינה טעות גלויה על פני הפסק.

ברמת העיקרון רשימת עילות הביטול של פסק המשקם מצומצמת יותר בהשוואה להוראות חוק הבוררות בעניין זה, כלומר הנטייה היא לחזק את מעמד המשקם. יחד עם זאת, עילת הטעות על פני הפסק, זוכה לביקורת שיפוטית רחבה דווקא על פסק המשקם. בנוסף נקבע כי בית המשפט המחוזי בבואו לבקר את פסק המשקם, אינו רשאי לחרוג מן החומר שבתיק המשקם ולהסתייע בראיות חיצוניות כמו גם שלא יתערב מקום בו הטעות אינה גלויה.

לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, פסק הבוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. לא רק פסק בורר עשוי להקים מעשה בית דין אלא גם פסק משקם עשוי להיות כזה. החלטת רשם בערעור על החלטת בורר יכולה גם כן להקים מעשה בית דין. מקום בו הבוררות מתנהלת בפני בורר שאינו הרשם, זו כפופה

לחוק הבוררות, ואילו אם הרשם הוא גם הבורר, מדובר בבוררות סטטוטורית שאינה כפופה לחוק הבוררות.

כבוד השופטת וינוגרדוב החליטה לדחות את התביעה. המשקם, כך נקבע, אינו יושב כערכאת ערעור על רשם האגודות השיתופיות. מאחר והחלטת המשקם ניתנה בשנת 2000 ואילו החלטות הרשם ניתנו בשנים 1992 ו-1993, החלטות אלו (של הרשם) הן החלטות חלוטות. מכאן שאין ספק שהחלטת הרשם מהווה מעשה בית דין. גם אם טענת ה"טעות הגלויה על פני הפסק" יפה לצורך ביטול פסק הבוררות, אין כוחה יפה לגבור על חלותו של מעשה בית דין. לסיכום, גם אם החלטת הרשם הייתה שגויה, הדרך הנכונה היה לתקוף אותה במועד על ידי פנייה לבג"צ ולא בעקיפין דרך המשקם.