צימרים שהקימו תושבי מושב נתיב השיירה שלא כדין יהרסו מאחר והם גורמים מטרד לשכנים

המדובר הוא בתביעות הדדיות בין שכנים המתגוררים במושב נתיב השיירה.

מחד, בני הזוג ארד תובעים את בני הזוג סולימנפור, ומבקשים מבית המשפט צו עשה אשר יורה הפסקת השימוש בצימרים שהם בנו על דרך הריסתם או מתן צו מניעה קבוע אשר ימנע את המשך פעילותם. לגבי עניין זה יש להוסיף, כי הצימרים נבנו ללא היתר מיוחד והליכי התכנון והבניה לגביהם מוצו עד תום, וקיימים לגביהם פסקי דין חלוטים המורים על הריסתם.

בנוסף, עותרים ארד לחייב את סולימנפור לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפעילות הצימרים ובגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בסך של 300,000 שקלים חדשים, וכן בסך של 315,000 שקלים חדשים בגין ירידת ערך ביתם. משיקולי אגרה, הועמדה תביעתם על סך של 200,000 שקלים חדשים. מטבע הדברים, מכחישים סולימנפור את טענות ארד בדבר מטרדים ובדבר ירידת ערך הבית.

מאידך, תובעים סולימנפור לסילוק ידם של ארד משטח שארד מחזיקים בו ועושים בו שימוש, והחורג מגבולות המגרש בו הם בעלי זכויות. ארד מודים בשימוש החורג, אך טוענים כי הוא נעשה בהסכמת סולימנפור וועד המושב אשר ניתנה עוד במהלך שנות ה-80. מעבר לכך, טוענים ארד, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות או מחמת שיהוי שגרם לנזק ראייתי של ממש.

לגבי תביעות ארד – בפתח דבריו, דחה בית המשפט את טענת סולימנפור, לפיה ניתן להצדיק את הקמת הצימרים ללא היתר לאור המלצות ועדת קדמון שקבעה כי יש לאפשר לבני המושבים מעבר מחקלאות לפעילות יזמית לצורך יצירת פרנסה חלופית. בית המשפט הבהיר, כי דו"ח ועדת קדמון אינו אלא המלצה בלבד של ועדה ציבורית, ובכל מקרה בשום מקום לא המליצה הועדה על פעילות בניגוד לחוק או ללא היתר.

לגבי עילת המטרד ליחיד - מצא בית המשפט, כי אכן הקמת הצימרים, ובפרט שני הצימרים הדרומיים, ואופן השימוש בהם, הכולל פעילות כמעט בכל ימות השנה, מהווה פגיעה בקניינם של ארד, וכן מהווה מטרד המונע מהם שימוש סביר והנאה מהמקרקעין שלהם. כמו כן, קבע בית המשפט, כי מיקומם של הצימרים בסמיכות לבית ארד פוגע בפרטיותם, בשלוותם ובנוחותם, ואף פוגע באווירה המאפיינת את האזור הכפרי בו ממוקם ביתם.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענת סולימנפור, כי הפעילות בצימרים אינה שונה מפעילות משפחתית שגרתית, וקבע כי מוטב היה שלא הייתה מועלית כלל.

לגבי הפרת חובה חקוקה - אין ספק כי עקב הבניה הלא חוקית נגרמה לארד, לכל הפחות, חוסר נוחות, ועל כן מתקיימים הדרישות של עילת הפרת החובה החקוקה. מעבר לכך, ארד הוכיחו כי אכן נגרמה ירידת ערך לביתם עקב בניית הצימרים, אך מאחר וארד אישרו בעודתם שאין להם כל רצון או כוונה למכור את ביתם, מסקנת בית המשפט הייתה, שאין מקום לפסוק סעד כלשהו בגין ירידת ערך הבית.

לאור כל האמור, קבע בית המשפט, כי יש מקום להורות על הריסת הצימרים הדרומיים, והם בלבד, ובכך לאזן בין האינטרסים הנוגדים, ובכללם, כי הצימרים הינם מקור פרנסתם היחיד של סולימנפור. כמו כן, חויבו סולימנפור לשלם לארד 70,000 שקלים חדשים פיצויים בגין המטרד שנמשך שנים.

לגבי תביעות סולימנפור – אין מחלוקת כי סולימנפור הוא לכל הפחות מחזיק בפועל בחלקה, ועל כן יש לבחון האם ארד הוכיחו שקיימת להם זכות חוקית להחזיק באותם מקרקעין חורגים.

בית המשפט מצא, כי יש ראיות מספיקות התומכות בטענת ארד בדבר הסכמה של סולימנפור להחזקתם במקרקעין החורגים במשך שנים רבות, ולפיכך, בין אם הדבר אכן נעשה בעקבות הסכם פשרה ובין אם לאו, דין התביעה לסילוק יד להידחות.

לגבי תביעת ארד – על סולימנפור להרוס את הצימרים הדרומיים בתוך 60 ימים מהמצאת פסק הדין, ולשלם פיצוי יומי בסך 3,000 שקלים חדשים באם לא יקיימו את הצו בזמנו. כמו כן, חויבו סולימנפור לשלם 70,000 שקלים חדשים פיצויים בגין המטרד שגרמו לארד במשך השנים.

לגבי תביעת סולימנפור – דין התביעה להידחות בהיעדר עילה, שכן בית המשפט שוכנע כי החזקת ארד במקרקעין החורגים נעשתה בהסכמת סולימנפור במשך שנים, ובכל מקרה יש לדחות את התביעה בגין שיהוי

בנוסף, סולימנפור חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 22,000 שקלים חדשים.

ניתן ב- י"ט שבט תשע"ב, 12 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.

לאתר מושב נתיב השיירה