קיבוץ כנרת נתבע בגין הפעלת גן אירועים השוכן על שפת הכנרת

לקיבוץ כנרת זכויות במקרקעין הסמוכים לכנרת, בהם נמצאת חורשה המשמשת מתחם אירועים.

בשנת 2008, נחתם חוזה בין ערן אדרי לבין הקיבוץ העוסק במתחם וכולל מספר עניינים:

א.      בין פברואר לנובמבר 2008 הותר לערן לקיים במתחם אירועים עד 1,000 אנשים.

ב.      אם בתקופה זו יקיים ערן 15 אירועים ומעלה, הוא יהיה זכאי להמשיך ולקיים אירועים לתקופה של שנה נוספת.

ג.       לקיבוץ תהיה זכות להשתמש במתחם ללא ההגבלה, בתאום מראש עם מנהל החוף ועם ערן, ולחברי הקיבוץ תינתן הנחה.

ד.      תמורת הזכות להשתמש בשטח להפקת אירועים, ישלם ערן לקיבוץ 14 ₪ + מע"מ עבור כל משתתף, וכן 300 ₪ + מע"מ השתתפות חודשית בפינוי אשפה. כאשר התשלום על החשמל יסוכם בין מנהל החוף וערן.

בתביעתו העיקרית כנגד הקיבוץ, טען ערן, כי כבר בסמוך לחתימת החוזה הוא סגר תאריכים לחמישה אירועים, אך משהבין הקיבוץ את הפוטנציאל של גן האירועים הוא שינה את היחס כלפיו, וניסה למנוע ממנו להגיע למכסה של 15 אירועים.

עוד טוען ערן, כי בחוזה לא הוטלו שום הגבלות על סוגי האירועים אותם הוא יהיה רשאי לקיים, אך בתחילת אפריל הודיעו לו לפתע, כי הוא מנוע מאותה עת להפיק חתונות במתחם, ושהגבלה זו היא תוצאה של הנחיה מנהלתית אשר הונחתה על הקיבוץ. דא עקא, שלטענת ערן, טענת הקיבוץ לא גובתה בכל מסמך, והתבררה כחסרת שחר. מעבר לכך, טוען ערן, כי הקיבוץ החל לקיים במתחם אירועים, תוך שהוא לוקח לעצמו את כלל הרווחים.

בסיכום דבריו טען ערן, כי התנהלות הקיבוץ גרמה לו להפסדים הן בעסק של המתחם, והן בעסקו האחר, ועל כן תבע מן הקיבוץ פיצוי בסך של 500,000 ₪.

מנגד, טען הקיבוץ, כי התביעה אינה אלא ניסיון נואל מצד ערן לפצותו על כישלונו בהפקת אירועים. ביתר פירוט, טען הקיבוץ, כי מעולם לא הוסכם שערן יקיים שמחות במתחם, הואיל והדבר נוגד את המצב התכנוני החל על החוף, וכן את רשיון העסק, והוסיף, כי ערן ידע אודות המגבלות בטרם חתם על החוזה, אלא שהוא ניסה לערוך שמחות בתקווה שהרשויות והקיבוץ יעלימו עין. כמו כן, הכחיש הקיבוץ את שאר טענותיו של ערן.

מעבר לכל זאת, הגיש הקיבוץ תביעה שכנגד על סך כ-17,000 ₪, המורכבת מדמי שימוש עבור שני אירועים, תשלום עבור שירותי ניקיון ופינוי אשפה, וכן שימוש בחשמל באירועים.

בית המשפט מצא, כי ערן קיבל לידיו את רשיון העסק טרם החתימה על החוזה, וקיבל את גרסת הקיבוץ, כי עוד בטרם החתימה על ההסכם, ידע ערן על המגבלות החלות עליו, אך מטעמיו הוא בחר להתעלם מהן. בנוסף, דחה בית המשפט את טענותיו של ערן, כי הקיבוץ פעל בדרך של הטעייה ומרמה, וקבע שאין כל הגיון עסקי מצד הקיבוץ להצר את צעדיו של ערן.

בהמשך דבריו, קבע בית המשפט, כי לערן לא הייתה זכות בלעדית על המקום, אלא כל שקיבל היא הרשאה להפיק אירועים, כשבמקביל, נותרה לקיבוץ הזכות לקיים אירועים במתחם, בתיאום מראש. עוד הוסיף בית המשפט, כי שני האירועים שקיים הקיבוץ במתחם, היו אירועים ללא מטרת רווח, והקיבוץ היה רשאי להמשיך ולקיים אירועים אלו בתיאום מראש, ומבלי שעליו להפנותם לערן.

לאחר שבית המשפט דחה את כלל טענותיו של ערן, הוא עבר לבחון את התביעה שכנגד שהגיש הקיבוץ, וחייב את ערן ב-1,800 ₪ עבור האירוע האחרון שהפיק במתחם, וב-3,000 ₪ + מע"מ השתתפות חודשית בפינוי אשפה.

בית המשפט דחה את תביעתו של ערן כנגד הקיבוץ, ומנגד קיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהגיש הקיבוץ, וחייב את ערן לשלם לקיבוץ כ-5,300 ₪, ובנוסף 12,700 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן ב- י"ד חשון תשע"ג, 30 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.