קיבוץ נגבה הגיש בקשה למתן צו זמני לפיו רשות מקרקעי ישראל אינה רשאית לעכב מתן אישורים בתשלום בגין שימושים חורגים

קיבוץ נגבה חוכר מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) את אדמות הקיבוץ לפי חוזה חכירה. בהתאם לכך, הקיבוץ נזקק לאישור רמ"י לפעילויות שונות הקשורות למקרקעין, דוגמת היתרי בניה, עסקאות בשטחי הקיבוץ ועוד. רמ"י מתנה את מתן האישורים הללו בפירעון חובות של הקיבוץ על סך של 1,944,314.85 ₪, אשר מקורם בדרישה לתשלום בגין שימוש בקרקע החורג מתנאי חוזה החכירה.

לטענת הקיבוץ, על פי חוזה החכירה, מטרת החכירה היא "משק חקלאי" ו"מפעל", אך רמ"י דורשת תשלום בגין שימוש חורג על פעילויות שיש להכיר בהן כפעילויות של "מפעל". כמו כן טוען הקיבוץ, שכרשות מנהלית רמ"י נדרשת לפעול על פי הסמכה מפורשת בחוק בלבד ("עקרון חוקיות המינהל"). בהיעדר הסמכה מפורשת כזו, רמ"י אינה רשאית לעכב את מתן האישורים בגין חובות שנויים במחלוקת של הקיבוץ להם היא טוענת. טענה נוספת של הקיבוץ – התיישנות בהגשת דרישת התשלום של רמ"י.

בשל האמור, הגיש הקיבוץ בקשה למתן צו עשה זמני, לפיו רמ"י אינה רשאית לעכב מתן האישורים, בתשלום השנוי במחלוקת. על פי טענת הקיבוץ אי מתן הצו הזמני יגרום לעיכוב קידום הבניה ופיתוח הקיבוץ, כשבנוסף הציע הקיבוץ להפקיד בנאמנות את הסכום השנוי במחלוקת, ובכך תמנע כל פגיעה אפשרית ברמ"י עקב מתן הצו הזמני.

מנגד טוענת רמ"י, שהשימושים החורגים בגינם נדרש הקיבוץ לשלם אינם אלא הפרות חוזרות ונשנות של חוזה החכירה, תוך התעלמות מהחיובים הכספיים הנובעים מהפרות אלו. לטענת רמ"י מעשים אלו של הקיבוץ מהווים הפרה של חוזה החכירה בין הצדדים, ובמסגרת חובותיה, פועלת רמ"י כדין לוודא שהקיבוץ ישלם את חובותיו בגין שימוש במקרקעי ציבור.

באשר לטענת ההתיישנות של הקיבוץ, השיבה רמ"י כי מאחר והקיבוץ מודה בקיומו של החוב וטענותיו הן כלפי גובהו, יש לדחות את טענת ההתיישנות, שהרי "מרוץ ההתיישנות" מתאפס כאשר בעל חוב מודה בקיומו של החוב.

בטיעוני רמ"י הודגש כי לא פורטו בבקשת הקיבוץ לצו זמני מהן הנסיבות החדשות והדחופות שנוצרו דווקא עכשיו, לאחר שנים רבות בהן בחר הקיבוץ שלא לפעול בעניין, שמכוחן קמה דחיפות כזו המצדיקה מתן סעד זמני.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כבר בראשית הדיון כי דין בקשת הקיבוץ להידחות. לעניין פרשנות המילה "מפעל", נקבע כי מדובר במחלוקת ראויה לעיון, וכך גם טענת ההתיישנות של הקיבוץ. אך אין בכך להצדיק מתן צו זמני בנסיבות העניין.

לעניין הטענה כי רמ"י נדרשת לפעול על פי הסמכה מפורשת בלבד, קבע ביהמ"ש כי אמנם רמ"י נדרשת לפעול בסבירות כרשות מנהלית, אך לא כל פעולה ופעולה של רמ"י דורשת הסמכה מפורשת בדין או בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. למעשה, רמ"י הינה בעלת קרקע, וככזו היא מוסמכת לפעול כדרך שבה בעל מקרקעין רשאי לפעול במקרקעיו.

זאת ועוד, ביהמ"ש קיבל את עמדת רמ"י, לפיה המחלוקת בין הצדדים איננה מחלוקת חדשה, ובהתאם לכך קבע כי הימנעות הקיבוץ מלנקוט בצעדים להסדרת המחלוקות לאורך השנים, בלי שהציג התפתחות חדשה היוצרת דחיפות בטיפול בעניין, חותרת תחת טענתו לדחיפות העניין ולצורך בצו זמני.

ביהמ"ש הדגיש בפסיקתו כי סעד זמני נועד למקרים בהם אין די בקצב ובמתכונת של משפט רגיל כדי להגן על זכויות, אך בהיעדר נסיבות מיוחדות, מופנה מבקש הסעד הזמני להליכים עיקריים, בהם תתבררנה זכויותיו עד תום.

ביהמ"ש קבע כי על מנת לקבל סעד זמני, על הקיבוץ היה להראות נסיבות מיוחדות ודחופות המצדיקות את החריגה מהאופן שבו מתנהל משפט רגיל, ואין די להראות כי לא ייגרם נזק לצד שכנגד. מכיוון שהקיבוץ לא הראה נסיבות חדשות מיוחדות, נדחתה בקשתו למתן צו זמני.

קבלת בקשה לצו זמני, כך הודגש בפסק דינו של ביהמ"ש, אינה יוצרת פגיעה אפשרית אך ורק במי שמבוקש הצו כנגדו, אלא גם על חשבון כלל המתדיינים הממתינים לבירור עניינם במסלול הבירור הרגיל של ביהמ"ש. בהתאם לכך, מתן סעד זמני לטובת מי שלא הראה דחיפות מיוחדת ולטובת מי שהשתהה במיצוי זכויותיו, יהווה למעשה "עקיפת תור המתדיינים", ללא הצדקה עניינית..

בנסיבות העניין הבקשה לצו זמני לחיוב רמ"י להימנע מעיכוב מתן אישורים עד תשלום דרישתו מהקיבוץ, נדחתה.

כמו כן נקבע כי על הקיבוץ לשאת בשכ"ט עו"ד לטובת רמ"י בסך של 7,500 ₪.

ניתן ביום ה' בשבט תשע"ה, 25 בינואר 2015, בהעדר הצדדים.