קיבוץ עין חרוד אינו רשאי לקזז תגמולי שיקום אשר שולמו לאם שכולה, חברת הקיבוץ, ולא הועברו אליו, מתשלומים המגיעים ליורשיה
הרקע
בשנת 1957, הצטרפו עדינה שור ובעלה לקיבוץ עין חרוד. בנם הבכור, שלמה, רצה ללמוד מחוץ לקיבוץ אך בניגוד לילדי קיבוץ אחרים, הקיבוץ לא אפשר לו זאת, ואף סירב לבקשת בני הזוג לממן את הלימודים, עד ששלמה נאלץ לעזוב את הקיבוץ בכדי לצאת ללמוד.
בשנת 1972, נהרג הבעל בתאונת דרכים, ועדינה, שהעבירה לקיבוץ את הפיצויים והתגמולים שקיבלה בגין מות בעלה, ביקשה בשנית לממן את לימודי בנה, אך גם הפעם נתקבלה בסירוב.
משפרצה מלחמת יום הכיפורים, השביעה שלמה את עדינה שאם יקרה לו משהו, את כספי התגמולים היא לא תעביר לקיבוץ, אלא תעזור לאחיו הצעירים בלימודיהם. למרבה הטרגדיה, נבואתו של שלמה התגשמה והוא נהרג במלחמה.
עדינה סירבה להעביר לקיבוץ את הכספים שקיבלה לאחר מותו, והשתמשה בהם בכדי לסייע לילדיה בלימודיהם. עתה, תובעים יורשיה של עדינה את הקיבוץ ואת ע.ח.א נאמנות 2002 – אגודה שיתופית שהקים הקיבוץ, בטענה כי אלו קיזזו מהתשלומים המגיעים להם את כספי התגמולים אשר אמם לא העבירה לקיבוץ.
התובעים טוענים, כי אמם הייתה זכאית ע"פ חוק התגמולים לקבל את כספי התגמולים אליה ולא להעבירם לקיבוץ וכי אחיהם אף ציוה לה כך. עוד הם טוענים כי על פי מכתב שהשאירה אמם, הטריד אותה הקיבוץ לא אחת על דבר כספי התגמולים שלא העבירה לקיבוץ. בנוסף צירפו התובעים מכתב מארגון יד לבנים בו הוא מביע את עמדתו כי התגמול ממשרד הביטחון מגיע ישירות להורים השכולים.
הנתבעים מצדם טוענים, כי מכח החלטת האסיפה הכללית, ובהתאם לתקנון הקיבוץ ולסעיפים שונים בכתב הנאמנות, עליו חתמו המצטרפים לאגודה השיתופית, כספי התגמולים שייכים לקיבוץ.
דיון והכרעה
שאלת המפתח במקרה זה היא פרשנותו של סעיף 31(א) לחוק המשפחות, שנוסחו בעת פטירתה של עדינה, קבע כי: "זכות לתגמול אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא אם כן נקבע בחוק זה אחרת."
אם משמעות הסעיף היא שהקיבוץ לא היה רשאי לדרוש מעדינה את העברת דמי השכול, אזי הוראה זו גוברת על כל הוראה בתקנון הקיבוץ או באגודה השיתופית, וגוברת אף על החלטות של האסיפה בקיבוץ.
חוק המשפחות כמו חוק הנכים תגמולים ושיקום, מעניקים גמלאות וקצבאות לחיילי צה"ל אשר הקריבו את חייהם, שלמות גופם ובריאותם הגופנית והנפשית להגנת מדינת ישראל, והאמור בסעיף 31(א) מצביע על כוונתו של המחוקק לייחד את כספי השכול למשפחות השכולות ולהעדיפן על פני כל זכות אחרת של צד שלישי כלשהו, אלא אם נקבע אחרת בחוק המשפחות עצמו.
מעבר לכך, נקבע בפסיקה, כי אין להטיל עיקול על כספי תגמולים מקצין תגמולים, ואף בחוק יחסי ממון ישנו חריג מפורש, כי פיצויים המגיעים לאחד מבני הזוג עקב מוות או פגיעה לא יאוזנו בחוק יחסי ממון.
מכאן יוצא, כי וודאי שלא יחויבו הכספים לתשלום על פי תקנון שהיא זכות לפי פרשנות אפשרית להסכם ואין בו התייחסות מפורשת לתגמולי שכול. ובמקרה דנן, אין התייחסות מפורשת לתגמולי שכול כחלק ממסגרת הרכוש הפרטי שחבר הקיבוץ התחייב להעביר לקיבוץ, ועל כן אין לומר שעדינה הסכימה להעביר תגמולים אלו לקיבוץ כחלק מהסכמתה להכליל את כספיה ונכסיה הפרטיים כרכוש הקיבוץ.
סיכום
בית המשפט קבע, כי סעיף 31(א) לחוק המשפחות מייחד את הזכאות לכספי התגמולים לזכאי עצמו ואינו מאפשר להעביר את הכספים לאחר ואף גובר על כל הוראה אחרת. ומאחר ובתקנון אין התייחסות מפורשת לכספים המגיעים לחבר קיבוץ כתגמולי שכול, יוצא כי אין הסכמה לכלול כספים אלו במסגרת הכספים המועברים לקיבוץ וכי התקנון אינו גובר על הוראת החוק.
אשר על כן, עדינה לא הייתה חייבת להעביר את כספי תגמול השכול לקיבוץ ותביעת יורשיה מתקבלת, והקיבוץ מחויב להעביר ליורשים את כל החשבונות הנדרשים לבירור זכויותיה אשר נשללו ו/או חויבו עקב אי העברת כספי התגמולים.
בשולי הדברים, תמה בית המשפט על עורכי הדין של הקיבוץ שייצגו גם את תאגיד הנאמנות, אשר אמור לשמור על אינטרס החברים, דבר המהווה ניגוד אינטרסים. ובדומה תמה בית המשפט, על מזכיר הקיבוץ המשמש גם כיו"ר ההנהלה של תאגיד הנאמנות האמור לדאוג לחבר הקיבוץ מול הקיבוץ.
ניתן ב- כ"ג שבט תשע"ב, 16 בפברואר 2012, בנוכחות ב"כ התובעים והתובעים 1 ו-2.
