שני צעירים סולקו מבריכה בקיבוץ וטוענים לאפליה

בבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, בפני כב' השופט שמואל בנג'ו. ת"א ת"ק 3422-11-15 משה ואח' נ' קיבוץ.

המדובר בשני צעירים שתובעים קיבוץ על כך שסולקו לעיני המתרחצים במקום מבריכת הקיבוץ לאחר שרכשו כרטיסים, ולא הורשו להישאר במקום.

הרקע

באחד מימי הקיץ עשו שלושה צעירים את דרכם על מנת לנפוש בבריכה בקיבוץ. כאשר הגיעו לבריכה, שילמו החברים עבור הכניסה לבריכה, עברו בדיקה ביטחונית ונכנסו. לאחר כמה דק' ניגש אליהם אדם שלאחר מכן התברר כי הוא מנהל הבריכה והחל לתחקר אותם. החברים ענו לו על שאלותיו ומסרו לו את גילם, כתובתם, ומטרת ביקורם במקום. לאחר מכן פנה אליהם המנהל וביקש מהם לעזוב את המקום.

לטענת הצעירים, המנהל נימק את בקשתו בכך שהבריכה מיועדת רק לתושבי הקיבוץ ובני משפחתם, ולא לצעירים. לטענתם, הם ביקשו להישאר במקום מאחר וקנו כרטיסים כדין. אך המנהל לא הסכים לוותר, וטען כי הפקיד עשה טעות כאשר נתן להם להיכנס וביקש מהם בשנית לקחת את כספם בחזרה ולעזוב את המקום לעיני המתרחצים במקום. לטענת הצעירים הם נאלצו לעזוב את המקום כאשר הם חשים מושפלים.

הצעירים טענו כי פנו במכתב לקיבוץ בו דרשו לקבל פיצוי על המקרה, אולם בקשתם נדחתה.

אשר על כן, תובעים הצעירים את הקיבוץ לתשלום פיצויים בגין אפליה פסולה שננקטה כנגדם, וכן מכוח חוק החוזים שכן בקניית הכרטיסים השתכלל חוזה מחייב אותו הפר מנהל הבריכה, ומכוח דיני הנזיקין שכן מנהל הבריכה הפר את חובת הזהירות שיש לנהוג כלפיהם כלקוחות ואת זכותם החוקתית לשוויון במתן שירות ציבורי.

הקיבוץ מצדו טוען, כי הבריכה הינה בריכה פרטית של הקיבוץ ואינה ציבורית ולכן הכניסה לבריכה מותרת לתושבי הקיבוץ ואורחיהם בלבד, והדבר אף נכתב בשלט גדול שמוצב בכניסה לבריכה. עוד טוען הקיבוץ, כי כאשר נודע להם שבשל טעות הותרה כניסתם של הצעירים, ניגש אליהם מנהל הבריכה שזיהה במבטו שהם אינם חברי הקיבוץ וביקש מהם לעזוב בנימוס ולקבל את כספם בחזרה אולם הוא נענה בצעקות מצד הצעירים שהפגינו מענה קולני ואלים כלפיו. בנוסף טוען הקיבוץ, כי לא השתכלל חוזה מחייב בקניית הכרטיסים מכיוון וזו נעשתה בטעות אנוש של פקיד הקבלה ולכן ביקש הקיבוץ לבטל את החוזה ולהחזיר לצעירים את כספם במלואו.

דיון והכרעה

לגבי ההתחייבות החוזית, ביהמ"ש קבע כי בקניית הכרטיסים אכן השתכלל חוזה מחייב בין הצעירים לקיבוץ אותו הקיבוץ הפר. השאלה בה עסק ביהמ"ש היא האם החוזה אכן השתכלל מתוך טעות של הקופאי כפי שטוען הקיבוץ, או שלא הייתה טעות כזו. ביהמ"ש קבע כי מכיוון והקיבוץ לא הביא שום עד שיוכל להעיד על הנעשה במקום, ואף לא עדים משמעותיים כמו הקופאי, נראה כי יש בכך הסתרה של פרטים וגרסתם של הצעירים מקובלת ונראית אמינה יותר.

בנוסף קבע ביהמ"ש, כי הטענה לגבי השלט אין בכוחה ללמד כי חלה כאן טעות, זאת מכיוון והצעירים הגיעו לקופאי וביקשו להיכנס בצורה מסודרת ואף שילמו על כך, וחזקה על הקופאי שמכיר את הנהלים במקום לרבות השלט בכניסה, ולכן אם בחר להכניסם ולקחת מהם תשלום משמע שלא הייתה בעיה לעשות כך. הדבר מחזק את טענתם של הצעירים ואף רומז כי השלט מהווה שסתום ביטחון של הקיבוץ העושה בו שימוש להוציא מהמתחם את מי שלדעתם לא שייך למקום.

ביהמ"ש ציין כי נראה שמדובר במקרה של אפליה על רקע עדתי, וכי עקב שלילת שהייתם של הצעירים בבריכה נגרמה הפרה יסודית של החוזה תוך התנהלות בחוסר תום לב מצד הקיבוץ ולתובעים מגיע פיצוי בשל כך.

כמו כן קבע ביהמ"ש, כי יש לחייב את הקיבוץ גם מכוח דיני הנזיקין שכן למנהל הבריכה הייתה חובה להיזהר בכבודם של המתרחצים במקום, ובכך שפגע בכבודם והלבין את פניהם של הצעירים הוא הפר את זכותם לכבוד המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה גם, שהקיבוץ עצמו מודה שהתנהל בצורה רשלנית שהרי אף לטענתו הקופאי הכניס את הצעירים בטעות. בנוסף לכך גם מנהל הבריכה התרשל בתפקידו, שכן גם אם הצעירים נכנסו בעקבות טעות של הקופאי, כל מנהל אחר היה מאפשר להם לשהות במקום באופן חד פעמי ולא היה צורך בסילוקם בבושת פנים.

לאור האמור לעיל, ביהמ"ש קיבל את תביעתם של הצעירים וחייב את הקיבוץ לשלם לכל אחד מהם סכום של 10,000 ₪.

סיכום

התביעה התקבלה, הקיבוץ ישלם לכל אחד מהצעירים סך של 10,000 ₪.

ניתן ביום: יא' תשרי תשע"ז, 13 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.