שתיקת בעלי הזכויות במקרקעין במושב נתיב השיירה במשך 20 שנה, הקימה זכות בלתי הדירה במקרקעין
בני הזוג סולימנפור בעלי זכויות בחלקה 40 במושב נתיב השיירה, המוגדרת כקרקע לשימוש חקלאי. בתוך החלקה מצוי מגרש 92 (כמעין מובלעת) המשמש למגורים, ובעלי הזכויות בו הינם בני הזוג ארד. מעבר לכך, מחזיקים ארד בשטח נוסף של כ- 340 מ"ר, אשר הינם חלק מחלקה 40. מקרקעין אלה הם המצויים במחלוקת במסגרת התביעה דנן, כאשר אין מחלוקת כי ארד אינם בעלי משק חקלאי ואינם עוסקים בחקלאות, גם לא במקרקעין החורגים המהווים חלק מחצר בית מגוריהם.
בין היתר, טענו ארד כי בין הצדדים התנהל הליך קודם בביהמ"ש השלום בעכו, במסגרתו תבעו ארד את סילוק ידם של סולימנפור במקרקעין שהוגדרו כ"חלקה 89", והליך זה הסתיים בפשרה, לפיה הוסכם בין הצדדים כי המקרקעין החורגים יהיו בחזקת ארד ולשימושם. העתק מפסק הדין לא הוגש לביהמ"ש בטענות שונות.
לטענת סולימנפור ,לפי תכנית מתאר הקיימת שנדונה בפני רשויות התכנון, הם יכולים לבנות בית מגורים נוסף במקרקעין החורגים אשר אמורים להיות חלק משטח המיועד למגורים בנחלתם או לעשות בו שימושים תומכי חקלאות.
ואילו הארד נסמכים על הסכם הפשרה עליו הסכימו הצדדים בהליך הקודם שהתנהל ביניהם, על אף שלא הביאו העתק ממנו לפני ביהמ"ש, לטענתם מאחר והאגודה לא אפשרה להם לצלם מסמך זה בשל היות בנו של סולימנפור אחד מחברי הועד, אך כן הגישו העתק צילומי ממכתב של האגודה בעניינם.
דיון והכרעה
ביהמ"ש שוכנע באופן מלא מעדות ארד כי אכן היה הסכם בין הצדדים במסגרת הליך קודם, וההסכמה יצרה לארד זכות להחזיק במקרקעין כלשהם המצויים בתווך, בין ביתם לבין נחלת סולימנפור. בהצטרף ראיות אחרות ניתן להסיק כי מדובר במקרקעין החורגים.
עוד קבע ביהמ"ש כי הקושי של ארד להוכיח את תוכן ההסכם הינו בגדר נזק ראייתי משמעותי שגרמו סולימנפור בהתנהלותם, בעת ששמרו על שתיקה במשך שנים כה רבות בהן החזיקו ארד במקרקעין החורגים ללא שסולימנפור מחו על כך, ומכאן ניתן לראות את זכות ארד בקרקע כזכות מכוח רשות בלתי הדירה, המתגבשת בעת התקיימותם של נסיבות מיוחדות וחריגות.
ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות כי הרשות שניתנה לארד להחזיק במקרקעין החורגים אינה ניתנת לביטול כל עוד הם בחיים ומתגוררים בבית מגוריהם, הן בשל העובדה כי עד להגשת התביעה עברו כ-20 שנה מבלי ש סולימנפור הביעו בדרך כלשהי את התנגדותם להחזקת המקרקעין החורגים ע"י ארד, והן בשל העובדה כי סולימנפור לא עשו כל פעולה מטעמם שיש בה בכדי לסתור את טענות ארד.
לאור כל האמור לעיל, דוחה ביהמ"ש את התביעה ומחייב את סולימנפור בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בגינה, בסכום כולל של 10,000 ₪.
ניתן ביום כ"ה באייר תשע"ה, 14 במאי 2015, בהעדר הצדדים.
