תביעת לשון הרע של עו"ד באדר כנגד יו"ר ועד מושב נחם - נדחתה

זוהי תביעה בגין לשון הרע שהגישו עורכי הדין משה ואורן באדר, אב ובנו, בעליה של חברה שהיא בעלת משרד עו"ד המתמחה בתחום דיני אגודות השיתופיות, כנגד דוד בנימין, ששימש כיו"ר ועד מושב נחם.

לטענת התובעים, עושה דוד כל שלאל ידו כדי לפגוע בשמם הטוב ובעיסוקם כעורכי דין, וזאת על רקע אירועים שונים שהצדדים היו מעורבים בהם, כגון ייצוג של חברים במושב שפעלו כנגדו, חיוב המושב בתשלום למשה בשל פיטוריו שלא כדין, חשיפת מעשים ומחדלים חמורים של דוד ועוד. כך, במאי 2009, הוא כתב מכתב לסגנית שר התעשיה, המסחר והתעסוקה (דאז) אורית נוקד, שכותרתו "רשם האגודות ומינוי עו"ד באדר כמפרק מטעמו".

במכתב טען דוד, כי יחסי החברות בין הרשם לבין עו"ד משה באדר הם שהובילו למינויו של האחרון להיות מפרק מטעם הרשם עם שכר נאה, ואף הובילו למינויו של עו"ד אורן באדר למפרק אגודת מימי מבואות ירושלים, אף שאין לו כל ניסיון בפירוק. המכתב מסתיים בבקשה לפתוח בחקירה כדי להפסיק "את ההפקרות במשרד רשם האגודות".

לטענת התובעים, יש במכתב זה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, ומטרתו העיקרית היא השמצתם. עוד הם הוסיפו, כי תלונותיו של עו"ד משה באדר אשר הוגשו לרשם האגודות נדחו, ומכאן ניתן להסיק כי אין בינו לבין הרשם קשרים אישיים.

מנגד, טען דוד מספר טענות, ובין היתר, כי התביעה הוגשה ממניעיים זרים שאינם עניינים ושהיא מגיעה על רקע של מלחמת חורמה שמנהלים התובעים נגד ועד מושב נחם בעקבות הפסקת ההתקשרות עימם. לגופו של עניין, טען דוד, כי עומדות לזכותו ההגנות השונות בפני לשון הרע.

בין הצדדים אין מחלוקת של ממש לגבי העובדה שהמכתב פורסם, ושמדובר בפרסום שעל פי תוכנו, יש בו משום לשון הרע כנגד התובעים. אך בעוד שהתובעים טוענים שמטרתו העיקרית של המכתב היא לפגוע בהם, טוען דוד כי מדובר בתלונה עניינית המכוונת כנגד רשם האגודות השיתופיות.

ביהמ"ש סבר, כי אף אם מטרת המכתב הייתה תלונה כנגד הרשם, ברור לכל שהטענות הנזכרות בו מופנות גם נגד התובעים, ועל כן יש לראות במכתב כפרסום שיש בו כדי להוות לשון הרע אף כנגד התובעים, וכל שנותר להכריע הוא בדבר קיומן של ההגנות המופיעות בחוק איסור לשון הרע.

טענת אמת בפרסום – האם הדבר שפורסם היה אמת? האם היה בפרסום עניין ציבורי? בית המשפט קבע, כי על אף שנמצאו חיזוקים שונים לטענותיו של דוד, וההתנהלות המתוארת מעוררת תמיהות מסויימות, אין בה כדי להוכיח באופן פוזיטיבי את מכלול הטענות וכדי לסתור את חזקת התקינות החלה על החלטותיו של הרשם. לאור זאת, העובדה שהתנאי של קיום עניין ציבורי בפרסום מתקיים, אין בו כדי לענות על דרישות הגנה זו, ועל כן, ההגנה של אמת בפרסום נדחית.

טענת תום הלב – בית המשפט סבר, כי בנסיבות העניין מתקיימת ההגנה המצויה בסעיף 15(ב) לחוק איסור לשון הרע, הקובעת שהגנת תום הלב תתקיים כאשר היחסים שבין הנתבע לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.

זאת, הן מאחר ודוד שימש כיו"ר ועד מושב נחם, אשר היה בין אלה שנזקקו לשירותי תאגיד מי מבואות ירושלים שבגין פירוקו התלקחה המחלוקת נשוא התביעה, הן מאחר והחלטות רבות של הרשם משפיעות במישרין על התנהלות המושב, והן לאור הטענות החמורות שהוא העלה בנוגע לאי סדרים – כל אלו, כך לדעת בית המשפט, מביאים לכך שנכון יהיה לראות את דוד כפי שבמסגרת תפקידו הציבורי חלה עליו חובה לפעול כפי שפעל.

לדעת בית המשפט, מתקיימות במקרה דנן מספר הגנות נוספות: הגנה על פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע; הגנה של הבעת דעה על התנהגות בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, המתקיימים בענייננו, לאור מעורבותו של הרשם; הגנה כאשר מקבל התלונה אחראי על הפוגע מכח דין או חוזה או שהוא הרשות המוסכמת להגשת תלונות על הפוגע, שכן בירוריו של דוד העלו כי הכתובות הנכונה הייתה סגנית השר (דאז).

בית המשפט קבע, כי אף אם הפרסום שבמכתב נשוא התביעה מהווה לכאורה לשון הרע, הרי שבנסיבות העניין חלות הגנות שונות לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ועל כן התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאותיו של דוד בסך 8,000 שקלים חדשים.