האם שני בני זוג הינם בעלי זכות בבית בקיבוץ השייך לבת הזוג בלבד?

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, בפני כבוד השופטת הבכירה רבקה מקייס

תלה״מ 21306-01-23 פלוני נ׳ פלונית

תמצית:

בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעה רכושית בין בני זוג, שעניינה פירוק שיתוף וזכויות הצדדים בבית מגורים הנמצא בקיבוץ. הבית היה רשום בספרי הקיבוץ על שם האישה בלבד, מכוח חברותה בקיבוץ והסכמים שנחתמו בינה לבין הקיבוץ. האיש, מנגד, לא היה חבר קיבוץ ולא היה צד להסכמים אלה. השאלה המרכזית הייתה האם חרף הרישום הפורמלי על שם האישה בלבד, יש להכיר בבית — לרבות הקרקע שעליה הוא בנוי — כנכס משותף מכוח הלכת השיתוף הספציפי.

בית המשפט קבע כי האיש הוכיח “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת שיתוף ספציפי. נקבע כי לאורך שנות הנישואין של הזוג הצדדים התייחסו לבית כאל נכס משותף, מימנו את בנייתו מכספים משותפים, נטלו משכנתא משותפת, התגוררו בו עם בנותיהם, והאיש היה מעורב באופן משמעותי ואף כמעט בלעדי בניהול הבנייה והטיפול בבית. לפיכך נקבע כי הבית והקרקע משותפים לצדדים בחלקים שווים.

רקע:

במהלך חיי הנישואין התגוררו הצדדים בבית בקיבוץ. הזכויות הקנייניות בקרקע רשומות על שם רשות מקרקעי ישראל, זכויות החכירה מוקנות לקיבוץ, ובספרי הקיבוץ הזכויות בבית רשומות על שם האישה בלבד. בשנת 2022 נפער קרע בין הצדדים. לאחר הליך יישוב סכסוך שלא צלח, הוגשו הליכים משפטיים. בהמשך הוסדרו סוגיות האחריות ההורית וזמני השהות, כך שנותרה להכרעת בית המשפט מחלוקת הרכוש בלבד. המחלוקת התמקדה בשאלה האם הבית הוא נכס משותף לשני הצדדים, או שמא מדובר בזכות אישית של האישה, הנובעת מחברותה בקיבוץ ואשר לכל היותר מקימה לאיש זכות להחזר מחצית מההשקעות שבוצעו בבנייה ובפיתוח.

טענות הצדדים:

האיש טען כי חרף הרישום הפורמלי על שם האישה בלבד, הייתה בין הצדדים כוונת שיתוף ספציפי בבית. הוא הצביע על מערכת יחסים זוגית ממושכת, נישואין ראשונים, ילדים משותפים, מגורים משותפים בבית, היעדר הסכם ממון, ניהול כלכלי משותף, נטילת משכנתא משותפת, תשלומים לקבלן ולקיבוץ מחשבונות משותפים ומחשבונו האישי, וכן מעורבות משמעותית שלו בהליכי הבנייה, מול בעלי מקצוע.

האישה טענה כי הבית נבנה מכוח הסכמים שנחתמו בינה לבין הקיבוץ בלבד, עוד לפני הנישואין, וכי הזכות לבנות ולהתגורר בבית נבעה מחברותה בקיבוץ. לטענתה, האיש לא היה חבר קיבוץ, לא ביקש להתקבל כחבר, ואף התנגד לכך. לכן, לא ניתן לראות בו שותף בזכות שמקורה בחברותה האישית בקיבוץ. עוד טענה כי לכל היותר זכאי האיש למחצית שווי ההשקעה בבניית הבית ובפיתוח, אך לא למחצית משווי הבית והקרקע.

דיון והכרעה:

בית המשפט עמד תחילה על המסגרת המשפטית של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג–1973, שלפיה נכסים שהיו לבן זוג ערב הנישואין אינם נכללים באיזון המשאבים. עם זאת, הפסיקה הכירה באפשרות להוכיח שיתוף ספציפי בנכס מסוים מכוח הדין הכללי, גם כאשר מדובר בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. לשם כך אין די בעצם קיומם של נישואין ממושכים, אלא נדרש “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת שיתוף. עיקרון זה מעוגן בפסיקה החל מעניין אבו רומי, ובהמשך בפסיקות נוספות של בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי במקרה זה התקיימו אינדיקציות רבות לכוונת שיתוף ספציפי: הבית שימש כבית המגורים המשפחתי של הצדדים ובנותיהם. בפסיקה ניתנת חשיבות מיוחדת לדירת מגורים; הליך בניית הבית התרחש במהלך החיים המשותפים, והאיש היה מעורב באופן ממשי בניהול הבנייה, בתשלומים, בקשר עם הקבלן והספקים ואף בעבודות פיזיות בחצר הבית; הצדדים מימנו את הבנייה מכספים משותפים, נטלו יחד הלוואת משכנתא בסך של כ־550,000 ₪, שילמו החזרים מחשבון משותף, ואף פרעו חלק מהמשכנתא ממקורות משותפים; הצדדים ניהלו חיי נישואין שנמשכו למעלה מעשור, קיימו משק בית משותף, לא חתמו על הסכם ממון, ולא הוכחה ביניהם הפרדת רכוש; בית המשפט דחה את טענת האישה שלפיה יש להבחין בין הבית לבין הקרקע. נקבע כי מבחינה משפטית ומעשית, הבית והקרקע מהווים מקשה אחת, בין היתר לאור סעיפים 12–13 לחוק המקרקעין, התשכ״ט–1969, הקובעים כי הבעלות בקרקע כוללת גם את המחובר אליה חיבור של קבע. לכן, לא ניתן להכיר בשיתוף בבית בלבד תוך החרגת הקרקע.

בית המשפט הדגיש כי העובדה שהאיש לא היה חבר קיבוץ רלוונטית ליחסים שבינו לבין הקיבוץ, אך אינה שוללת את האפשרות להכיר בשיתוף בינו לבין האישה במערכת היחסים הפנימית ביניהם. במילים אחרות, ייתכן שמול הקיבוץ האיש אינו בעל זכויות, אך בין בני הזוג עצמם נוצרה כוונת שיתוף ברורה.

סיכום:

בית המשפט קיבל את תביעת האיש וקבע כי הבית, לרבות הקרקע שעליה הוא בנוי, משותף לצדדים בחלקים שווים. ניתן צו לפירוק השיתוף בבית, כך שהוא יימכר בשוק החופשי למרבה במחיר, בכפוף למגבלות החלות מטעם הקיבוץ. לאחר פירעון המשכנתא ותשלום הוצאות המכר, תחולק היתרה בין הצדדים בחלקים שווים.

עם זאת, נקבע כי מחלקו של האיש יקוזזו סכומים ששילמה האישה לבדה בגין החזרי המשכנתא החל מינואר 2023. ניתן תוקף של פסק דין לחוות דעת המומחה בעניין איזון המשאבים בין הצדדים, לרבות הזכויות הסוציאליות והעסק שעל שם האיש, ונקבע כי הכספים שעל האיש לשלם לאישה יועברו בתוך 45 ימים. בנוסף, בית המשפט לא חייב מי מהצדדים בהוצאות משפט, בין היתר בשל המורכבות שנבעה מכך שמרבית שווי הנכס מקורו בקרקע הקיבוץ, אשר הזכות בה ניתנה לאישה מכוח חברותה בקיבוץ.

ניתן היום,  כ"ז אלול תשפ"ה, 20 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.