לא פרסמת? שילמת! – בית המשפט קבע שאגרות שילוט אינן תלויות בפרסום בפועל אלא במתן הרישיון

בית משפט השלום בתל אביב-יפו, לפני כבוד השופטת סגנית הנשיאה אפרת בוסני

ת"א (ת"א) 23924-12-22 נובה פרסום בע"מ נ' עיריית רמת גן

תמצית:

בית המשפט נדרש לבחון האם יש מקום להשבת תשלומי אגרות שילוט ששילמה חברת הפרסום נובה  לעיריית רמת גן בעבור חודשים בהם החברה לא עשתה שימוש בשילוט. הצדדים נחלקו בשאלה האם מסלול התשלום בעבור השירות בשלטי הפרסום הוא חודשי או שנתי, והאם התשלום תלוי בשימוש בפועל. ראשית, בית המשפט בחן האם עיריית רמת גן הפרה את חובת הגילוי ואת חובת תום הלב וההגינות, המוטלות ביתר שאת על רשויות ציבוריות מעצם מעמדם ותפקידם הציבורי. בהמשך, עבר בית המשפט לבדוק את חוקי העזר העירוניים ופסקי דין העוסקים ברישיון השילוט וכן נהלים דומים ביחס לעיריות ואגרות אחרות. מכאן בחן ביהמ"ש האם בהתאם לאלו ולנסיבות המקרה, יש טעם בטענת חברת הפרסום "רומתה" בעת ההתקשרות ומגיע לה החזר רטרואקטיבי או שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מזכה בהשבה.

רקע:

פקודות העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובעת מסגרת של סמכויות לעיריות, וביניהן:

• ס'246 לפקודה קובע כי העירייה תפקח על הצגת שלטים ומודעות ברחבי העיר.
• ס'250-251 לפקודה מסמיכים את העיריה להתקין חוקי עזר שיאפשרו לה לממש את תפקידיה הקבועים בדין, ובפרט ס'251(1) מאפשר לעירייה לקבוע הוראות לגבי תשלום אגרות כנגד מן רישיון או היתר במסגרת חוקי העזר.

מכוח הוראות אלו, התקינה עיריית רמת גן את חוק העזר לרמת גן (שילוט ופרסום) תשנ"ב – 1992 (להלן: "חוק העזר"), ובמסגרתו קבעה כי כל אדם שמבקש להציב שלט חייב לקבל רישיון ולשלם אגרה בהתאם לתעריפים הקבועים בתוספת לחוק העזר. ס'2 (11) לחוק העזר קובע שיש שני מסלולים לתשלום: מסלול שנתי, ומסלול חודשי שבו התעריף גבוה יותר מתעריף האגרה במסלול השנתי.

בינואר 2017 פנתה חברת נובה פרסום בע"מ (להלן: "חברת נובה") לעיריית רמת גן (להלן: "העירייה") בבקשה לרישיון להצבת שלטי פרסום בעיר (להלן: "הרישיון"). באפריל 2017 אושרה הבקשה, וחברת נובה שילמה את החשבון שנשלח בעבור השירות עד אותו החודש.

בסוף השנה פנתה חברת נובה לעירייה בבקשה לזיכוי על חודש אוגוסט, שבו לא היה פרסום לטענתה, אך בקשתה נדחתה בטענה שהאגרה היא שנתית. בשנת 2018 חודש הרישיון, וחברת נובה עדכנה את העירייה על מספר חודשים שלא עלה בידה לבצע פרסום בשל קשיים כלכליים, מתוך הנחה שהעירייה תבצע חישוב חודשי ותעניק לה החזר כספי רטרואקטיבי. רק באמצע שנת 2019 פנתה שוב חברת נובה לעירייה בדרישה ברורה לחשב מחדש את האגרות עבור החודשים ללא שימוש, ולהחזיר לה כספים על התקופה הזו.

טענות הצדדים:

לטענת חברת נובה, העירייה לא גילתה לה שקיימים שני מסלולים לתשלום אגרת שילוט – שנתי וחודשי – וכי באתר העירייה לא צוינה האפשרות למסלול חודשי. בהיותה חברה חדשה בתחום, היא שילמה אגרה שנתית מבלי לדעת על המסלול החלופי, ואף שגילתה באקראי על אפשרות זו, נענו בקשותיה בשלילה בטענה שהתשלום הוא שנתי. עוד טוענת התובעת כי במסלול החודשי התשלום מתבצע רטרואקטיבית לפי שימוש בפועל – כפי שהיא משלמת כיום. בכך, העירייה פעלה בניגוד לחוק העזר הקובעים, הפרה את חובת תום הלב והגילוי, והתעשרה שלא כדין על חשבונה בתקופות שבהן לא היה פרסום.

מנגד, לטענת העירייה, אגרת השילוט, בין אם בתשלום שנתי ובין אם חודשי, משולמת מראש ואינה תלויה בשימוש בפועל. עוד נטען כי האפשרות למסלול חודשי הייתה ידועה וזמינה לתובעת כבר בעת הגשת הבקשות לרישיון, אך היא בחרה במודע במסלול שנתי, שהיה זול יותר. העירייה אף גבתה תשלום יחסי לשנת 2017 באופן מקל, אך ב-2018 לא הוגשה כל בקשה לשינוי מסלול, למרות שהתובעת כבר הכירה את האפשרות. בנוסף, העירייה טוענת שהתובעת מציגה אותה באור שלילי למרות שהיא נהגה בה בהגינות ואף התגמשה כלפיה בתקופות קשות. בין היתר, לקראת מגפת הקורונה הסכימה העירייה, מטעמים הומניטריים, לגבות מהתובעת אגרה לפי שימוש בפועל, ואף העניקה החזרים רחבים לכלל המפרסמים. לבסוף, נטען כי גרסת התובעת על כך שהיא משלמת כיום לפי שימוש בפועל אינה נכונה – ולהפך, היא עדיין חבה כספים לעירייה.

דיון והכרעה:

בית המשפט דחה את הטענה שהעירייה הפרה את חובת תום הלב וחובת הגילוי, שכן נוסח חוקי העזר, פרסומי העיריה ואתר האינטרנט שלה מצביעים בבירור על קיומם של מסלולים ותעריפים שונים. בנוסף, פניותיה של חברת נובה כבר ב-2017 ,המזכירות את המסלול החודשי, מוכיחות כי כבר אז הייתה מודעת לקיומו של מסלול זה, וממילא  פניותיה לא היו לשינוי מסלול אלא לבקשות זיכוי בלבד.

בלב התביעה עומדת טענת חברת נובה כי במסלול חודשי של אגרת שילוט, החיוב הוא על בסיס שימוש בפועל, בהתאם לדיווח חודשי, וישנה השבה רטרואקטיבית בהתאם. בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי תשלום האגרה בשני האפיקים, משולם מראש וללא קשר לשאלת השימוש בפועל בשילוט.
בית המשפט מראה כי לטענת חברת נובה לגבי אופן החיוב אין בסיס בדין או בחוק העזר:

• חוק העזר לרמת גן (שילוט ופרסום) קובע בסעיף 2 כי לא ניתן להציג שלט בלי רישיון, וסעיף 7(א) קובע כי האגרה משולמת "בעד מתן הרישיון". התוספת הראשונה לחוק מפרטת תעריפים ברורים לתקופות מוגדרות מראש – לשנה או לחלק ממנה – ולא על בסיס שימוש חודשי בפועל.

• בפרשת מקסימדיה (ע"א 1600/08) נקבע כי אין קשר הכרחי בין משך הזמן בו מוצב שלט לבין שיעור האגרה, וכי האגרה משולמת גם אם לא נעשה שימוש בפועל. כך גם נפסק בתביעות ייצוגיות אחרות – כמו בפרשת דהן (ת"צ  7119-10-16)  ובפרשת התחדשות אורבנית (ת"צ 6465-12-11) - שם נדחו טענות להחזר אגרות על בסיס תקופות ללא פרסום.
• השוואות לאגרות אחרות, כמו אגרת רכב או אגרת רשות השידור, מחזקות את העיקרון שהאגרה משולמת עבור עצם הזכאות או ההחזקה. גם טענת התובעת שרשויות אחרות גובות אגרה לפי שימוש לא הוכחה, ובכל מקרה – כל רשות רשאית לקבוע מדיניות עצמאית בהתאם לצרכיה המקומיים.

סיכום:

בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי חברת נובה תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 14,000 ₪.

ניתנה ביום י' שבט תשפ"ה, 8 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.