תביעה לפיצויים בגין הפקעת שטחים

קיבוץ כפר מנחם נ' מועצה אזורית יואב ת"א 29254-06-17 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני כבוד השופט יעקב דנינו

פסק הדין עוסק בטיבם של ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, לפיהם הקיבוץ הסכים לוותר על קרקע שהוחכרה לו, לטובת הקמת קריית חינוך אזורית בשטח המועצה.

רקע

השאלה המשפטית שעלתה בפסק הדין היא האם זכאי הקיבוץ לקבל פיצוי בגין ויתורו על המקרקעין נשוא התביעה, ובמידה שכן מהו מנגנון הפיצוי בו יש לעשות שימוש. הקיבוץ טען כי יש לפצותו כספית לפי ערך הקרקע, ומאידך המועצה טענה כי יש לעשות שימוש במנגנון פיצוי לפי דיני ההפקעות בלבד, אשר אינם מעניקים פיצוי.

 

בקשתם הנוכחית של המערערים לרשם, עליה נסב הערעור דנן, מתבססת על טענותיהם כי הקיבוץ מפלה אותם ומסרב לקבלם כחברים כיוון שהמערער סובל מלקות נפשית, וכיוון שהמערערת היא אם חד הורית. עוזר הרשם דחה את בקשתם לתיקון פנקס חברי האגודה על הסף בשל מעשה בית דין, שנובע מן ההכרעה שהתקבלה על ידי רשם האגודות, בית המשפט לעניינים מנהליים ובית המשפט העליון.

 

לטענת המערערים, החלטת עוזר הרשם ניתנה ללא נימוק ענייני ומבלי שהתקבלה קודם לכן עמדת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וכי תוצאת ההחלטה היא שלא ניתנה להם הזדמנות לשכנע כי הם אכן מופלים לרעה. יתרה מכך, המערערים טענו כי טענתם לאפליה פסולה לא לובנה בהליכים הקודמים, מאחר שלא טענו טענה זו אלא כי יש לקבלם כחברים בקיבוץ מכוח התנהגות. מנגד, הקיבוץ הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין, וטען כי משהוכרע כי המערערים אינם זכאים להיכלל בפנקס חברי הקיבוץ הם מושתקים מלהעלות טענות נוספות בעניין.

 

דיון והכרעה

לאחר בחינה ועיון בטענות הצדדים, בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו. ראשית, הוא מאזכר כי הכלל שעניינו מעשה בית דין קובע כי נושא או שאלה אשר הוכרעו בפסק דין סופי מקימים מחסום בפני בעלי הדין מליזום התדיינויות נוספות באותו נושא. מכוח הכלל מושתקים הצדדים מלטעון לא רק טענות שכבר הועלו בעבר בהליכים קודמים, אלא גם טענות שניתן היה להעלותן, שכן חובה על בעל הדין לרכז בהליך אחד את כל טענותיו. הטעם לכך הוא עיקרון סופיות הדיון, המבוסס על השאיפה כי בעל דין לא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין, כמו גם הרצון למנוע הכבדה מיותרת על בתי המשפט.

 

כלל זה תקף גם בהליכים מנהליים, אך הכלל מיושם בהם באופן מרוכך, ושיקולי צדק מאפשרים במצבים חריגים לסטות ממנו. כך למשל, במקרים בהם חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש בעניין שכבר נדון בעבר או שנחשפו עובדות חדשות שלא היו ידועות, ישנה הצדקה לסטות מן הכלל. לדעת בית המשפט,  קובע כי מקרה זה מתקיים בענייננו, בשל שיקולי צדק המצדיקים להורות לעוזר הרשם לדון לגופו של עניין בטענת המערער לאפליה מחמת מוגבלותו.

 

חרף העובדה כי המערער יכול היה להעלות את הטענה להפליה על בסיס מוגבלותו במסגרת ההליך הראשון שהתקיים, סבר בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים לסטות מהכלל של השתק עילה בעניינו של המערער. הטעם הראשון לכך הוא כי כאמור הכלל בדבר מעשה בית דין מרוכך יותר בהליכים מנהליים, משום שבהליכים אלו ניצבת מול האזרח רשות אשר חלק מתפקידה הוא לשאת בעול של דיון נוסף בעניין. שנית, הנזק שעלול להיגרם למערער אם תיחסם בפניו האפשרות לטעון לאפליה על רקע מוגבלות הוא נזק משמעותי. שלישית, המערער הציג תשתית מסוימת לטענת האפליה, לפיה יש עשר משפחות נוספות של אנשים עם מוגבלות אשר לא התקבלו לחברות בקיבוץ. לכן, על אף שהמערער לא טען טענה זו במסגרת הבקשה המקורית, לנוכח חשיבות הנושא שבו מדובר – זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות – שיקולי צדק מחייבים שלא למנוע מהמערער לנסות ולהוכיח טענה זו.

 

בשונה מכך, מאחר שהמערערת טענה לאפלייתה מחמת היותה אם חד הורית בהליך הקודם, הרי שהשתק העילה מונע ממנה לטעון טענות שהיא טענה בעבר. להבדיל מן המערער, נקבע כי אין שום שיקול של צדק היכול להצדיק סטייה מן הכלל. זאת, לנוכח העובדה כי טענות המערערת באשר לאפליה זכו להתייחסות ולהכרעה בהליך הקודם.

 

סיכום

לנוכח המפורט לעיל, ערעורה של המערערת נדחה ואילו ערעורו של המערער מתקבל, ונקבע כי על רשם האגודות השיתופיות לדון לגופו של עניין בטענת המערער בדבר אפלייתו על רקע מוגבלותו, דיון שיוגבל אך ורק לטענה זו. כב' השופט אינו מכריע באשר לטענת האפליה, ולבסוף פוסק כי לא יוטלו הוצאות על הצדדים.

 

ניתן ביום: י' תמוז תש"פ, 02.07.2020.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: