ביהמ"ש הורה על סילוק יד ופינוי מקרקעין בהם נעשה שימוש תיירותי שלא כדין ע"י חברי מושב שאר יישוב

כנגד חנן ויובל, אב ובנו חברי מושב שאר יישוב, הוגשה תביעה לסילוק יד על ידי רשות מקרקעי ישראל, בגין שימושם במקרקעי רמ"י, הכולל נטיעת עצים ושימוש תיירותי. חנן ויובל הגישו תביעה שכנגד, וטענו כי המושב מסר לחנן קרקעות אלו כחלק מנחלתו, והתיר את השימוש בהם ללא הגבלה.

הרקע

 עסקינן בתביעת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד חנן ויובל, אב ובנו, ותביעה שכנגד שהוגשה ע"י חנן כנגד רמ"י, מושב שאר יישוב, ודבורה, המשמשת כפקחית ברמ"י.

רמ"י טוענת כי היא מנהלת מקרקעין בסמוך לנחל חרמון, אליהם פלשו חנן ויובל על ידי נטיעת עצים, הצבת כורסאות ובניית מבנים בלתי חוקיים שכוללים קיר אבן, גדר מתכת, שערים וסככת הצללה, והם מחזיקים בהם שלא כדין. עוד טוענת רמ"י כי חנן ויובל הציבו שלט לפיו מדובר בשטח פרטי והכניסה אסורה ואף דרשו ממטיילים תשלום עבור מעבר בשטח המגודר.

מוסיפה רמ"י וטוענת כי חנן ויובל חסמו מעבר חופשי לערוץ נחל החרמון ללא הסכמתה ומבלי שהייתה להם זכות לעשות כן, וכי דרישותיה מהם לסלק ידם מהמקרקעין לא נענו ואף הוגשה נגדם תלונה במשטרה בגין השגת גבול.

לאור זאת, עותרת רמ"י לסילוק ידם של חנן ויובל מהמקרקעין, פינויים, השבת המצב לקדמותו וחיובם בסכום כספי יומי גבוה ומרתיע בגין כל יום בעיכוב הפינוי.

חנן ויובל טוענים שהם חברים במושב שאר הישוב וכי הקרקעות נמסרו למושב, אשר מסר אותן לחבריו, וכך חנן קיבל את המקרקעין כחלק מנחלתו, אותה הוא מחזיק, מעבד, מגדר ומשביח במשך כ-30 שנים, באישורו של המושב. לטענתם, הם מחזיקים במקרקעין כדין, וכחלק מהסכם לחילופי קרקעות עם המושב, במסגרתו הותר להם כל שימוש בקרקע, כולל חקלאות ותיירות.

חנן ויובל טוענים שהם מופלים לרעה משום שבמרבית המקרקעין במשבצת נעשה שימוש שאינו חקלאי אך רמ"י לא פנתה למושב או לחברים בשל כך, ולכן הגשת התביעה על ידה מהווה הפרה של מדיניותה. לבסוף, טוענים חנן ויובל, כי מדובר בקנוניה של פקחים במחלקת הפיקוח כנגדם,  ובפרט של דבורה, משום שאינם מכפיפים ראשם מולם ואינם מעשירים את כיסם.

בתביעה שכנגד, טוען חנן כי מדובר בניסיון של רמ"י לנשל את המושב מחלקים ממשבצתו וכי הוא מחזיק ומעבד שטח קטן ממכסת הקרקע שאמורה הייתה להיות לו. מוסיף חנן וטוען כי הוברר שהחלקה אינה במסגרת שמורת הטבע של הבניאס ולכן באישור המושב ובידיעת רמ"י הוא הכשיר את הקרקע לעיבוד חקלאי ונטע עצים.

חנן טוען כי עפ"י התקנון, על המושב להעמיד את קרקעותיו לרשות חבריו לעיבוד חקלאי באופן שוויוני, וכי נחלתו קטנה מנחלות אחרות. חנן מוסיף וטוען כי המושב פעל לשם השלמת נחלתו כך שהיא תשווה לנחלותיהם של יתר חברי המושב אך עדיין חייב בהשלמת קרקעותיו. לטענתו, ככל שהמושב לא היה רשאי להקצות לו את המקרקעין, הרי שהוא גרם לו לנזק עצום והוא זכאי להיפרע ממנו את נזקו.

חנן עותר לביהמ"ש בבקשה שייתן פס"ד הצהרתי, לפיו הוא בעל הזכויות במקרקעין, כי המושב יחויב להשלים את נחלתו כך שהיא תהיה בגודל נחלתם של שאר חברי המושב וכי יינתן צו אשר אוסר על דבורה להתנכל לו.

רמ"י ודבורה טוענות כי ביהמ"ש אינו מוסמך לתת את הסעד ההצהרתי לו עותר חנן וכי לדבורה קמה חסינות באשר לתביעה כנגדה, בהיותה עובדת ציבור. רמ"י ודבורה מכחישות את הטענות בדבר ההתנכלות לחנן, וטוענות כי דבורה פעלה בהתאם לסמכויותיה, במקצועיות, תום לב ומסירות.

רמ"י ודבורה טוענות כי לא הוקנו למושב כל זכויות במקרקעין נשוא המחלוקת ולכן הוא לא היה רשאי להעביר זכויות באלה או לאשר שימוש בהם. לבסוף, טוענות רמ"י ודבורה, כי השימוש שעושה חנן במקרקעין מנוגד לייעוד והשימושים המותרים וכל שימוש חורג דורש אישור של מוסדות התכנון והגופים הרלוונטיים וכפוף לאישור רמ"י.

המושב טוען כי יש לדחות את התביעה כנגדו, וזאת, בין היתר, משום שביהמ"ש אינו הפורום המתאים לבירור תביעה מעין זו בין חבר למושב, ועליה להתברר בהתאם לתקנון בהליכי בוררות.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את תביעתה של רמ"י ולדחות את התביעה שכנגד.

בפתח דבריו, ציין ביהמ"ש כי עפ"י חוק, האחריות על פיקוח, שמירה ומניעת פעולות בלתי חוקיות כגון פלישות ובנייה בלתי חוקית על קרקעות המצויות בבעלות המדינה, היא של רמ"י. הוסיף ביהמ"ש כי העובדה שהמקרקעין מוחכרים לרשות הטבע והגנים, לא גורעת מאחריות זו.

ביהמ"ש קבע כי בהתאם לעדויות שהובאו בפניו, השטח המדובר אינו בשטח המשבצת שהוקצתה למושב ולכן, אף אם תתקבל טענתו של חנן שהוא הוקצה לו, המושב לא היה מוסמך לעשות זאת. לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שקרקעות אלו הוקצו לחנן כחלק מנחלתו, ואף אם כן, לא היה זה בסמכותו לעשות זאת. עוד קבע ביהמ"ש, כי חנן לא הוכיח כי נכרת הסכם חכירה לטובתו, ואף על פי כן עשה שימוש במקרקעין במשך שנים.

על בסיס העדויות שהובאו בפניו, קבע ביהמ"ש כי חנן ויובל עשו בנכס שימוש מסחרי תיירותי ולא חקלאי, ובין היתר הציבו גדר ושער, באמצעותם מנעו חנן ויובל מעבר כלי רכב, סככות, מנגלים, שירותים, והפעילו קיוסק, וכל זאת ללא אישור לתיירות.

לעניין סיווג הקרקעות, קבע ביהמ"ש כי מדובר בקרקעות בניהול רמ"י, וכי מדובר באזור חקלאות ושמורת טבע, לגביו לא ניתן היתר מרמ"י, לחנן ויובל או לאחרים, לעשות שימוש במקרקעין, ולא הוענקו זכויות כלשהן.

ביהמ"ש קבע כי השימוש שעשו חנן ויובל בקרקע הינו שימוש חורג, אף אם רמ"י הייתה מעניקה להם זכות שימוש במקרקעין או אם היו מוקצים לחנן כחלק מנחלתו, שכן מדובר בשימוש שאינו חקלאי.

לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי חנן ויובל הינם מסיגי גבול במקרקעין, ועשו בהם שימוש שלא כדין וללא היתר, וכן שהשימוש שנעשה במקרקעין הינו שימוש חורג. אי לכך הורה ביהמ"ש על סילוק ידם של חנן ויובל מהמקרקעין.

לעניין התביעה כנגד דבורה, קבע ביהמ"ש כי היות שרמ"י היא האחראית למנוע פלישה, הסגת גבול, ושימושים בלתי חוקיים בקרקעות המדינה, וחנן ויובל עשו שימוש מבלי זכות לעשות זאת, היה מוטל על רמ"י ועל דבורה, במסגרת תפקידה כמפקחת, לפעול לשם הפסקת הפלישה ולסילוק ידם של חנן ויובל.

הוסיף וקבע ביהמ"ש כי השימוש החורג שעשה חנן שונה מהותית מהשימושים של חברי מושב אחרים, שכן מדובר בשימוש בקרקעות שהן מחוץ לשטח המושב וחלק משמורת הטבע, כולל שימושים מסחריים. ביהמ"ש קיבל את עדותה של דבורה, לפיה הייתה פועלת בצורה דומה לו אחרים היו נוהגים כפי שנהג חנן, והיא פעלה במסגרת הסמכות הנתונה לה במטרה להפסיק את הפעילות האסורה ולא במטרה להתנכל לחנן ויובל.

ביהמ"ש הוסיף וקבע כי במסגרת הגדלת תקן הנחלות ותהליכי האיזון שבוצעו במושב, הוקצה לחנן שטח נוסף, וכעת הוא מחזיק בשטח זהה לזה של כל חבר אחר, ומכאן שהסעד המבוקש על ידו מתייתר. באשר להקצאת קרקע חלופית, קבע ביהמ"ש כי בהתאם להסכם בין חנן למושב, במידה וחנן ייכשל בהפעלת המקום, על המושב לאתר קרקע חלופית בכל מקום אחר, ולא בהכרח קרקע שוות ערך לזו המוחזקת, וכי העובדה שחנן קיים פעילות מסחרית בקרקע חרף ייעודה החקלאי, לא  מקנה לו זכאות לקבלת קרקע חלופית בעלת פוטנציאל לפעילות מסחרית.

היות שחנן לא הוכיח אילו שטחים נמסרו לו ע"י המושב או את קיום התנאים המפורטים בהסכם בינו ובין המושב, קבע ביהמ"ש כי חנן לא הוכיח שמוטל על המושב לפצותו בגין פינוי המקרקעין, וזאת אף מבלי להוכיח את היקף ההשקעות והיקפן, אשר בוצעו ללא היתר.

סיכום

ביהמ"ש קיבל את תביעת רמ"י ודחה את התביעה שכנגד. ביהמ"ש קבע כי על חנן ויובל לסלק ידם מהמקרקעין בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין ולהשיב את החזקה בהם לרמ"י פנויים מכל אדם או נכס, בגין כל יום עיכוב בפינוי קבע ביהמ"ש כי חנן ויובל יחויבו ב-500 ₪ לטובת רמ"י.  ביהמ"ש חייב את חנן ויובל בהוצאות רמ"י, בסך 25,000 ₪, בהוצאות רמ"י ודבורה בתביעה שכנגד בסך 10,000 ש"ח ובהוצאות המושב בסך 25,000 ש"ח.

נכון למועד פרסום זה, ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי.

ניתן ביום: י"ג באדר ב' תשע"ו, 23 במרץ 2016, בהעדר הצדדים.