ביהמ"ש קובע כי עצם ההצטרפות לאגודה מהווה הסכמה מכללא לתשלום מיסי האגודה גם במקרה של פרישה ממנה

ערעור שהוגש ע"י חברים לשעבר באגודה השיתופית של היישוב לבון אשר המשיכו להתגורר ביישוב. הערעור הוגש בעקבות פסקתו של ביהמ"ש השלום לחייב את החברים הפורשים מן האגודה לשלם לאגודה את מיסיה.

הרקע

עסקינן ביישוב לבון המאוגד כאגודה שיתופית. מספר שנים בטרם הגשת התביעה דנן, פרשו המערערים, מן החברות באגודה, ומאז הפסיקו לשלם את מיסי האגודה והמשיכו להתגורר בשטחה. בהתאם, הגישה האגודה תביעה לביהמ"ש השלום בה ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום מיסי האגודה ממועד פרישתם.

המערערים טענו, כי אין להטיל עליהם לשלם את מיסי האגודה, כיוון ובכדי שמיסי האגודה יחשבו תוספת על שירותי הוועד המקומי אשר הוסמך להעניק את שירותיו מן המועצה, על הוועד המקומי להטיל ארנונה בסכום המרבי המותר לו בחוק ורק לאחר מכן לגבות מיסי יישוב.

עוד הוסיפו המערערים, כי אין לחייבם בתשלום מיסי אגודה כיוון ולא קיימת התחייבות חוזית בעניין זה, זאת בשונה מהלכת שריד שם נקבע כי אכן קיימת התחייבות חוזית.

כמו כן, טענו המערערים, כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שחייב אותם עבור התקופה בו מנעה האגודה השיתופית מהערערים להשתתף בפעילויות האגודה ולהנות משירותיה ככל הניתן.

מנגד טענה האגודה, כי בהתאם לפסיקת ביהמ"ש השלום, האגודה רשאית להעניק לחבריה שירותים נוספים אשר המועצה האזורית אינה מספקת, האגודה מבססת את טענתה זו על כך שקיים תנאי מכללא כי מעצם ההצטרפות ליישוב יודעים המערערים כי עליהם לשאת בהוצאות של מיסי אגודה.

דיון והכרעה

בפתח דבריו מבהיר ביהמ"ש את המסגרת הנורמטיבית לגבייה מיסים ביישובים במועצות אזוריות. כמו כן, מציין ביהמ"ש את חוות דעתו של היעומ"ש לעניין ההבחנה בין השירותים אותם מעניק הוועד המקומי לבין השירותים אותם מעניקה האגודה השיתופית. נקבע כי הוועד נשרש להעניק את כלל השירותים המוניציפליים, לצד זאת רשאית האגודה לגבות דמי חבר בעבור שירותים נוספים אותם לא מספק הוועד המקומי, כגון נוי, תרבות, חינוך בלתי פורמאלי וכיוצ"ב. עוד מבהיר ביהמ"ש, כי תשלום דמי חבר הינו בגודל לחברי אגודה ללא קשר לגודל הנכס בו הוא מחזיק.

ביהמ"ש פוסק, כי האגודה רשאית להטיל מיסי יישוב וזאת על אף כי הוועד אינו גובה מיסים מונציפאליים. הסיבה לכך היא, כי במידה והוועד אינו גובה תשלום אזי המועצה היא זו שגובה את התשלום עבור השירותים אותם היא מספקת, לרבות העברת תשלומים לוועד המקומי לצורך הפעלת פעילויות שונות ביישוב.

כמו כן, קובע ביהמ"ש, כי האגודה רשאית לגבות דמי השתתפות גם מן החברים אשר פרשו ממנה והמשיכו להתגורר ביישוב. ביהמ"ש מבהיר, כי ניתן לעשות זאת הן מכוח הסכם מכללא אשר לו מסכימים החברים בעצם הצטרפותם ליישוב, תוך שהם מודעים לעובדה כי ביישוב מסופקים שירותים נוספים, והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן התושבים בין אם ירצו ובין אם לא ממשיכים להנות מהשירותים אותם מספקת האגודה כגון גינון.

כמו כן, ביהמ"ש מבהיר, כי אף ההבחנה בין פס"ד שריד שם היה חיוב חוזי לתשלום לבין המקרה דנן כי מדובר בתנאי מכללא, אינה רלוונטית ובלבד שהוכח כי אכן היה קיים תנאי מכללא בדבר תשלום דמי החבר באגודה. עוד הסביר ביהמ"ש, כי דרישת המערערים לכך כי לא יגבה מהם תשלום עבור השירותים אותם מספקת האגודה הינה בלתי סבירה, זאת מכיוון כי לא ניתן לוותר על שירותים אלו בפועל.

לבסוף פסק ביהמ"ש, כי יש לקבל את טענת המערערים על כך שאין לחייבם בדמי החבר עבור התקופה בה מנעה האגודה מן המערערים להשתתף בפעילות התרבות. בשל הקושי לחשב את אורך התקופה בה נמנע מהמערערים להשתתף בפעילות האגודה וכן בשל הקושי לאמוד את שווי הפעילות, ביהמ"ש מבצע אומדן וקובע כי יש להפחית מסכומי חוב דמי החבר אשר פסק ביהמ"ש  קמא 6%.

סיכום

ביהמ"ש דחה את רובו של הערעור וחייב את הערערים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,530 ₪.

ניתן ביום: ה' בחשוון תש"פ, 03 בנובמבר 2019.