בית המשפט דחה ערעורו של ניצול שואה ואשרר פסיקה קודמת המאפשרת לקיבוץ לקצץ מרנטה של ניצול שואה

בית המשפט העליון, כבוד השופטת דפנה ברק ארז, רע"א 7009/18, ש' נ' קיבוץ כפר הנשיא אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיה נקבע שקיבוץ מנכה כדין מרנטה של ממשלת גרמניה המוענקת לניצול שואה.

הרקע:

המבקש הינו ניצול שואה בן 92, חבר קיבוץ כפר הנשיא. בשנת 2016 הגיש החבר תביעה לבית משפט השלום כנגד הקיבוץ בטענה שהקיבוץ מנכה מ"חלף –הפנסיה" שלו רנטה אשר הוא מקבל ממשלת גרמניה, וזאת שלא כדין. הקיבוץ טען כי הרנטה שמקבל החבר מגרמניה היא בעצם פנסיה לכל דבר וענין, אותה רכש הקיבוץ עבור חבריו יוצאי גרמניה בשנות ה80. לטענתו, הרנטה מושא התביעה נכנסת בגדר תשלום בעל אופי פנסיוני המותר לניכוי לפי תקנה 3(ד) לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש). החבר בתגובה טען כי מקור הרנטה הינה בתשלומי פיצויים שמשולמים לו בגין סבלו וסבל משפחתו בשואה. לטענתו, הפנסיה שרכש עבורו הקיבוץ מהווה רק הגדלה של התשלומים אלו.

בית משפט השלום דחה את התביעה לאחר שמצא כי הקיבוץ הוכיח כי מלוא סכום הרנטה המנוכה מ"חלף-הפנסיה" של החבר, מהווה כספי פנסיה שנרכשה ע"י הקיבוץ וכי החבר לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי טרם לכן קיבל רנטה מגרמניה עקב היותו ניצול שואה.  

החבר הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, במסגרתו קבע בית המשפט כי יש להשיב את התיק לבית המשפט השלום לדיון נוסף בו יבורר האם ייתכן שברנטה שמקבל החבר כיום קיים בנוסף לרכיב הפנסיה רכיב נוסף שמקורו בפיצויים.

בית המשפט השלום קבע כי הקיבוץ הוא הנושא בנטל להוכיח כל סכום הניתן לניכוי לפי תקנה 3(ד) לתקנות הערבות ההדדית מהסכום המובטח לחבר לגיל פרישה. כיוון שהקיבוץ לא הרים את הנטל להוכיח או לכמת את הסכום הניתן לניכוי מהרנטה שהחבר מקבל, דהיינו מה הוא רכיב הפיצויים ברנטה המשולמת לחבר, על הקיבוץ לשלם לחבר את מלוא סכום הגמלה המגיעה לו על פי תקנות הערבות הדדית החל משנת 2008, כ350 אלף ₪.

הקיבוץ הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בטענה כי בית המשפט שגה בקובעו כי על הקיבוץ נטל ההוכחה והבאת הראיות כי הקצבה המשולמת לחבר כולה פרי הרנטה שנרכשה על ידי הקיבוץ.  

שופט בית המשפט המחוזי קבע כי נטל ההוכחה רובץ על החבר היות והוא טוען טענה מהותית כנגד הקיבוץ. השופט הסביר כי ניתן לראות בהחזרת הדיון לבית המשפט השלום כהזדמנות שנייה שניתנה לחבר על ידי בית המשפט המחוזי להוכיח טענתו לפיה חלק מהתשלום הינו תוצאה של פיצוי קודם לרנטה, אשר כולל בתוכה פיצוי הניתן למי שסבלו את רדיפות הנאצים. השופט מצא כי החבר לא ניצל את ההזדמנות ולא הביא ראיות נוספות בדיון השני שהתקיים בבית משפט השלום, ועל כן, החבר לא עמד בנטל הוכחת טענתו. על כן, נקבע כי הקיבוץ פעל כדין כאשר החליט לנכות את הרנטה אשר מקבל החבר מחלף הפנסיה שלו.

החבר, שממשיך לדבוק בטענתו שהקיבוץ פועל שלא כדין, הגיש בקשה לבית המשפט העליון ובה הוא מבקש שבית המשפט יעניק לו רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.
 

דיון והכרעה:

בהתאם להלכה הנוהגת בפסיקה, הלכת חניון חיפה, רשות ערעור על פסקי דין בגלגולם השלישי תינתן כאשר מדובר בסכסוך משפטי המעלה שאלה משפטית עקרונית החוגרת מעניינם של הצדדים, או כאשר מתן רשות ערעור נדרשת כדי למנוע עיוות דין. במקרה דנן פסיקת בית המשפט המחוזי נטועה כולה בנסיבותיו הפרטניות של החבר, ואיננה עומדת בתנאים שפורטו לעיל.  עניינו של החבר נבחן עד כה על ידי בתי משפט במספר הזדמנויות שונות, ועל כן אין הצדקה להתדיינות נוספת בינו לבין הקיבוץ.


סיכום:
הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה. בית המשפט העליון הותיר על כנה את הכרעת בית משפט המחוזי לפיה הקיבוץ רשאי לנכות מ"חלף –הפנסיה" של החבר את הרנטה אשר הוא מקבל ממשלת גרמניה.

 לא ניתן צו להוצאות.
 

ניתן ביום ט' בטבת, התשע"ט,  17 בדצמבר 2018 .

 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: