בעלת נחלה מפוצלת במושב מבקשת מביהמ"ש לחייב את רמ"י לרשום על שמה את חלקה בנחלה

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפני כב' הש' עמית כהן. הפ (ב"ש) 40201-11-16 – מרל גולן נ' רשות מקרקעי ישראל ואח'

המרצת פתיחה בה המבקשת מבקשת שני סעדים, הראשון הוא כי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) רשום על שמה את המגרש אשר בחזקתה ובו היא מתגוררת. השני הוא לחייב את רוכשי שאר חלקי הקרקע בנחלה שהיתה בבעלותה ואת האגודה השיתופית שלקחה חלק בהסכם המכירה, לשלם דמי היוון לרמ"י לשם רישום הנכס.

הרקע

מעשה באישה שנקלעה לחובות לאגודת המושב בו התגוררה. האישה והאגודה הגיעו להסדר שאושר ע"י ביהמ"ש. בו נקבע כי נחלתה של המבקשת תפוצל לחלק שיימכר עבור סילוק החובות והחלק הנותר יישאר בבעלות המבקשת לצורך מגוריה. אכן חלק מהחלקה נמכר בעוד האישה המשיכה להתגורר בביתה. דא עקא, הבית לא נרשם על שמה משום שרמ"י סירבה לעשות כן, בטענה כי המבקשת לא שילמה את דמי ההיוון עבור הבית וכי באזור מגוריה של המבקשת הנהלים מתירים רישום חלקות מגורים של חצי דונם בעוד שהמבקשת מבקשת לרשום שטח של דונם ויותר.

 

המבקשת טענה, כי בטרם חתמה על ההסכם הוחלפה בין הצדדים טיוטת הסכם, בטיוטה נכתב, כי האגודה אמורה לקנות חלק מהנחלה וכי האגודה תישא בכלל ההוצאות הכרוכות ברישום הנחלה. לטענתה יש להתייחס לטיוטת ההסכם ולראות ברוכשים כנכנסים בנעליה של האגודה, משכך, מרגע שהאגודה קיבלה את הכספים שהמבקשת חבה לה אמורה היתה לפעול לרישום זכויות המבקשת בטאבו.

 

עוד טענה כי בתחילה רמ"י שלחה את דרישת התשלום עבור דמי ההיוון לאגודה, בתגובה האגודה הפנתה אותם למבקשת, תוך שהאגודה מנצלת את חולשתה של המבקשת ואת חוסר השליטה שלה בשפה העברית.

 

כמו כן טענה המבקשת, כי למרות שעפ"י הנהלים הקיימים לא ניתן לרשום למגורים באזור זה חלקה הגדולה מדונם, יש לאפשר לה לעשות כן, משום שמדובר בהסכם שקיבל תוקף בביהמ"ש ויש בכוחו לחייב את רמ"י לרשום את החלקה על שם המבקשת.

 

מעבר לכך טענה המבקשת, כי יש לחייב את הרוכשים של שאר הנחלה בתשלום דמי ההיוון שכן יש להם מעורבות עמוקה בעסקה, כיוון שאחד מן הרוכשים נושא תפקיד רשמי באגודה לה המבקשת היתה חייבת את כספה, דבר המצביע על כך שפעל מתוך ניגוד עניינים.

 

לסיום צירפה המבקשת שלל אסמכתאות מן ההסכם וממכתבים אחרים המעידים לטענתה כי על המשיבים מוטלת האחריות לשלם את דמי ההיוון לרמ"י.

 

מנגד טענה רמ"י כי עפ"י נהליה לא ניתן להקצות למגורים נחלה שגדולה מחצי דונם ובגין הקצאה מסוג זה יש לשלם דמי היוון בשיעור של 91%. יתרה מכך, ההסכמים אשר נעשו בין האגודה למבקשת ושאר הצדדים אינם מעניינה. בשלהי טענותיה הוסיפה רמ"י כי המקרה התיישן או לכל הפחות חל עליו שיהוי, בשל הזמן הרב בו המבקשת הזניחה את הטיפול ברישום.

 

האגודה טענה , כי יש לסלק את התובענה על הסף כיוון ומדובר בסעד כספי באצטלה של תביעה הצהרתית. כמו כן, הוסיפה האגודה כי סעיף ההסכם המטיל את תשלום מס הרכישה על המבקשת מעיד על כך כי רישום הנכס וכן שאר התשלומים הקשורים בעניין הם באחריותה של המבקשת.

 

כמו כן, טענה האגודה כי המבקשת הזניחה במשך שנים את רישום והסדרת בית המגורים, אך לפתע כשביקשה למכור את ביתה נתקלה בבעית התשלום ולכן היא מנסה לגלגל אותו לפתחה של האגודה.

 

רוכשי הנחלה טענו, כי מילאו אחר כלל חובותיהם בהסכם במועד סיום התשלום עבור החלק בנחלה שרכשו. לפיכך, תביעת המבקשת הינה ניסיון לקשור אותם לעניין שאינו מעניינם הקשור בהסדרת רישום בית המגורים שלה.

 

עוד הוסיפו הרוכשים כי בזמן הרכישה אף אחד מהם לא נשא בתפקיד רשמי באגודה. הרוכשים ציינו כי הסכימו לנסות ולעזור למבקשת להסדיר את רישום בית מגוריה כמחווה של רצון טוב ואכן התקשרו עם רמ"י במטרה לעזור בהסדרת הנושא. ברם, לדבריהם זנחו את הנושא כאשר ב"כ המבקשת טען לעברם כי הם עושקים אותה יחד עם האגודה.

 

דיון והכרעה

 

ביהמ"ש מציין כי הוא מוצא את עדות המבקשת וטענותיה מלאות בסתירות. כמו כן קובע ביהמ"ש כי יש טעם רב בטענת השיהוי שהעלו הנתבעים אך הוא לא מצא עניין לדון בה משום שממילא דחה את התביעה.

 

ביהמ"ש קבע כי אין זה מעניינם של הרוכשים תשלום ההיוון לשטח בית המגורים, הוא לומד זאת מנוסח ההסכם בין המבקשת לבין הרוכשים. עוד קבע כי התנהגות המבקשת לאורך השנים מעידה כי לא חשבה שהם אכן צריכים לשלם תשלום זה. ביהמ"ש דוחה את הטענה כי אחד הרוכשים פעל תוך ניגוד עניינים כיוון שבזמן החתימה על ההסכם או אינו נשא בתפקיד רשמי באגודה, מה גם שההסכם לרכישת הקרקע על פניו נראה הוגן.

 

ביהמ"ש קיבל את טענות רמ"י וקבע כי על המבקשת לשלם את דמי ההיוון וכי אין זה אפשרי ששטח מגוריה של המבקשת יעלה על גודל של חצי דונם. ביהמ"ש ציין כי המבקשת הייתה מודעת לתנאים אלו עוד בטרם חתמה על ההסכם ובכל זאת חתמה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי יש לחייב את רמ"י ברישום על שם המבקשת משום שההסכם אושר בביהמ"ש, הוא מבהיר כי ההסכם שאושר בביהמ"ש תקף כלפי הצדדים ולא כלפי צדדי ג'.

 

ביהמ"ש דוחה גם את הטענות כנגד האגודה. ביהמ"ש מבהיר כי מן ההסכם ומהתנהגות הצדדים נלמד כי האגודה לא התחייבה לשלם את דמי ההיוון. עוד מוסיף ביהמ"ש כי מהראיות שהובאו בפניו ומן העובדה כי את ההסכם עשתה המבקשת בליווי עו"ד נראה כי גם היא עצמה היית מודעת לכך כי תשלום דמי ההיוון מוטלים עליה.

 

לבסוף פסק ביהמ"ש כי האגודה קיימה את חלקה בהסכם בכך שאפשרה את פיצול המשק ורישום בית המגורים. למעלה מכך ראה לנכון ביהמ"ש לציין, כי אם המבקשת היתה משלמת את דמי החכירה כפי שנדרשה בזמן היה כיום בבעלותה כל המגרש שהוקצה למגורים.

 

סיכום

ביהמ"ש דוחה את התביעה ומחייב את המבקשת לשלם הוצאות משפט ושכ"ט לרמ"י 20,000 ₪, לאגודה 20,000 ₪ ולרוכשים אשר לא היו מיוצגים 7,500 ₪.

 

ניתן ביום: כ"ד אב תשע"ט, 25 באוגוסט  2019.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: