בעקבות עתירה מנהלית התחייבה המדינה להקים תחנות הסעה לתלמידים בשישה כפרים בדואים הנמצאים בנגב

עתירה שהוגשה ע"י תושבי המועצות האזוריות נווה מדבר ואלקסום, בה ביקשו מהמועצות וממשרד החינוך לנמק מדוע לא הוקמו תחנות הסעה לילדים בסמוך למוסדות הלימוד בשישה כפרים בדואים אשר בתחומן.

הרקע

העותרים הינם תושבי המועצות האזוריות נווה מדבר ואלקסום ובניהם נמנה גם המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. העותרים הגישו עתירה מנהלית כנגד המועצות האזוריות וכנגד משרד החינוך, בה ביקשו מהם לנמק מדוע לא הוקמו תחנות הסעה לילדים בקרבת מוסדות הלימוד בשישה כפרים בדואים הנמצאים בתחומן.

לטענת העותרים, אי קיומן של תחנות מסודרות מהווה סכנה לשלומם וביטחונם של התלמידים ופוגע בזכויותיהם לחינוך נגיש, נאות ובטוח.

דיון והכרעה

במהלך הדיונים התריע ביהמ"ש בפני המשיבות כי יש ממש בטענותיהם של העותרים וכי על משרדי הממשלה והמועצות לפעול על מנת להסדיר את הנושא ולהקים את התחנות עבור התלמידים בכפרים הבדואים. לאחר מכן, הודיעה המדינה כי היא מתקדמת בנושא ומקיימת דיונים משותפים עם המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר והם ממש בישורת האחרונה לקראת הסדרת הנושא.

כמו כן, המדינה הודיעה כי למרות שהאחריות למימון ולהקמת התחנות לתלמידים מוטלת על כתפיהן של הרשויות המקומיות, לפנים משורת הדין ובאופן חד פעמי המדינה תממן את הקמת התחנות בכפרים נשוא העתירה.

העותרים בירכו על החלטת המדינה, וביקשו שיינתן זמן מוגדר להקמת התחנות, וכן ביקשו לפסוק לטובתם הוצאות מכיוון והתחייבות המדינה ניתנה בעקבות הגשת העתירה.

מנגד המדינה טענה, כי אין לחייבה בהוצאות מכיוון והצעתה לממן את הקמת התחנות ניתנה לפנים משורת הדין ומבלי להודות בחובתה לעשות כן.

לעניין סד הזמנים המועצות הודיעו כי ביכולתן להשלים את הקמת התחנות בתוך 12 חודשים מיום קבלת התקציב מהמדינה. לעניין ההוצאות, המועצות טענו שאין להשית עליהן הוצאות וזאת מכיוון ושיתפו פעולה עם כל הגורמים הרלוונטיים ופעלו במרץ לקדם את העניין נשוא העתירה. עוד טענו, כי מאז ומתמיד הן תמכו בהקמת התחנות בכפרים, אולם התקשו להשיג מימון לשם הקמתן מכיוון והן מועצות חדשות הנמצאות בראשית דרכן ואף מוגדרות כ"מועצות עניות".

לאחר שמיעת הצדדים, בירך ביהמ"ש על החלטת המדינה לממן את הקמת התחנות בכפרים הבדואים, וציין כי לאור הירתמות הצדדים לקידום העניין נראה כי העתירה הייתה חשובה והטענות בה היו בעלות משקל. באשר לסד הזמנים, קבע ביהמ"ש כי סד הזמנים שהוצע הינו סביר בנסיבות העניין.

לעניין ההוצאות, ביהמ"ש ציין את ההלכה הפסוקה, לפיה בבואו של ביהמ"ש לבחון האם להשית הוצאות בגין עתירה מנהלית עליו לבחון האם העתירה הייתה מוצדקת והאם היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. בנסיבות העניין, קבע ביהמ"ש כי אין להשית הוצאות על המדינה והמועצות שכן מדובר בשאלה על מי מוטלת האחריות להקמת התחנות, ולאור פעילותה ודחיפתה של המדינה, וכן לאור העובדה כי המועצות שיתפו פעולה, ובהתחשב בכך שהן מועצות עניות בתחילת דרכן, לא מצא ביהמ"ש לחייבן בהוצאות העותרים.

סיכום

לאור האמור, הורה ביהמ"ש על מחיקת העתירה וקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן ביום: כ"ז בסיוון תשע"ח, 10 ביוני 2018, בהיעדר הצדדים.