בפניי השגת המשיג על פסק בורר מיום 29.8.2018 אשר דחה את טענותיו לפקיעת חברותו באגודה וכפועל יוצא מכך - קיבל את תביעתה הכספית של האגודה במלואה על סך 13,320 ₪ לתקופה בגינה הוגש כתב התביעה (קרי - עד ליום 31.12.2015).

 

1. הרקע
   1. בתביעה כספית שהגישה האגודה עוד ביום 2.1.2012 כנגד המשיג מונה כבורר יחיד עו"ד נמרוד טפר (להלן - "הבורר") ביום 13.2.2012, מכוח סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה בצירוף הוראת סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").
   2. המשיג הגיש ביום 7.3.2012 בקשה לעיון חוזר בהחלטה להעביר את ההכרעה בסכסוך האמור לבוררות, בטענה כי אינו חבר באגודה ולפיכך סעיף הבוררות שבתקנונה אינו חל עליו. הבקשה נדחתה מן הטעם כי סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה קובע תחולתו אף על "חברים לשעבר", ואין מחלוקת כי המשיג הנו "חבר לשעבר" במשיבה (להלן – "האגודה") הגם שביקש להפסיק חברותו בה.

על החלטתו זו הגיש המשיג עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 5311/12 עו"ד עפגין גיורא ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח'), בהתאם לפריט 1 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. אמנם, העתירה הוגשה נגד סמכותו של הרשם או מי מטעמו (להלן – "הרשם") למנות בורר בסכסוך, אך היריעה הורחבה (בפני בג"ץ) באופן שגם שאלות הנוגעות לגדר סמכויותיו של כב' הבורר הועלו בה. בג"ץ קבע ביום 20.3.2014 (ההדגשות שלי ד.ב):

"רשם האגודות... מסר לבית המשפט עמדה בה מתקבלת למעשה עמדת העותרים באשר לסמכות הבורר, שמונה על ידו לדון אך בסוגיית חובות שנצברו בתקופת חברותם של העותרים. כמו כן הבהיר הרשם כי ככל שהבורר יבחר להעביר את שאלת המועד בו חדלו העותרים להיות חברים באגודה לחקירה -כך ייעשה. אך לגישת הרשם יש בידי הבורר לדון בכך מכוח סמכות שבגררא. נוכח הודעה זו של המשיב 1 הודיע ב"כ העותרים כי העתירה באה על סיפוקה. "

1. הדיון בסכסוך הושב לכב' הבורר וביום 23.7.2014 קבע כב' הבורר, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, כי בכוונתו להכריע בשאלת חברותו של המשיג מכוח סמכות שבגררא. על החלטתו זו של כב' הבורר הוגשה השגה נוספת שנדחתה ביום 30.11.2014 על ידי.
2. גם על החלטה זו (30.11.2014) הגיש המשיג עתירה לבג"ץ (בג"ץ 8269/14 עפגין נ' רשם האגודות ואח') שנדחתה בפסק דין מיום 15.2.2016.
3. בדיון שהתקיים באותו יום נאמרו על ידי בית המשפט דברים אשר יהיו רלוונטיים גם לענייננו, בין השאר, בשל התנהלות המשיג והשפעת התנהלות זו על החיוב בהוצאות הליך הבוררות (ההדגשות אינן במקור):

"העותר:                      אני הבנתי, כי כבוד הבורר יעביר את זה לחקירה.

כב' הנשיאה מ' נאור:   לא, זה לא מה שכתוב. זו עברית פשוטה. אם הוא יבחר להעביר, אז הוא יעביר, אך הוא לא חייב. לצורך סוגיית חובות העבר, הוא יכול גם להכריע בכך מכח הסמכות שלו. אם זו הסוגיה שעומדת על הפרק, אז יש מעשה בית דין. אם ישנן סוגיות אחרות, יסביר לנו אותן אדוני.

כב' השופט מ' מזוז:     זה כתוב מאוד פשוט איך אפשר לקבוע את החובות אם אי אפשר לקבוע את המועד שבו אדוני הפסיק להיות חבר. החובות נגזרות מתקופה. זה כתוב הכי ברור בפסקה מהדיון הקודם וזה גם לגופו של עניין מאוד ברור.            

...

כב' הנשיאה מ' נאור:   אדוני לא יכול לחזור למה שכבר נפסק. לכן אני חוזרת ושואלת כדי לעשות עם אדוני צדק ולא לטעון, כי את העתירה התקשיתי להבין. האם פרט להליך בפני הבורר בגין חובות העבר יש או אין הליכים נוספים בינך ובין האגודה?

העותר:                        אין הליכים נוספים.

                                                ...

העותר:                        לא היו חובות עבר.

כב' הנשיאה מ' נאור:   אם אין חובות העבר, אז הוא יפסוק אפס לעבר.

...

העותר:                        יש הכרעה שאוכל להפסיק את החברות שלי.

כב' השופט מ' מזוז:     נכון אך נקבע כי "...אם כי ראוי לציין כי אם כך...". כלומר, זכות אחת היא להפסיק את החברות. זכות שניה זה גם חובות העבר ואם חברי ממשיך לקבל את השירותים והוא לא משלם, עליו לשלם עבור השירותים שהוא מקבל עליהם. זה לא קשור לחברות.

העותר:                        איפה יתברר אם אני חייב לשלם או לא?

כב' הנשיאה מ' נאור:   אצל הבורר.

העותר:                        לצורך זה צריך חקירה.

כב' הנשיאה מ' נאור:   זה בעצם לערער על פסק דין חלוט.

העותר:                        אני לא מערער על פס"ד חלוט.

כבוד השופט מ' מזוז:  אין סיבה לפצל הליכים כדי למשוך זאת עוד כמה שנים. פסה"ד ניתן לפני שנתיים ואנו כאן כאילו כלום לא קרה. ממשיכים לדבר על אותם דברים.

...                                

העותר:                        לגבי קבעו דין מיוחד...

כב' השופט ח' מלצר:   אך אדוני קשור בפסה"ד.

כב' השופט מ' מזוז:     מה רע בכך שהבורר עושה גם חקירה? חוץ מלמשוך זמן, מה רע בזה?

...

כב' הנשיאה מ' נאור: אדוני לא יכול לערער על פסה"ד הקודם. הוא לא יכול לעשות זאת כי זה מעשה בית דין.

...

כב' הנשיאה מ' נאור:   גם אם טעית. אי אפשר להביא אותו נושא להכרעת ביהמ"ש פעמיים. גם אם הבנת לא נכון ואף אם טעית פסה"ד הזה הוא קצר, ברור ואדוני למעשה אינו שבע רצון מפסה"ד ב- 5311/12 כי הוא לא מוכן להכרעה בגררה, ולכן הוא פה שוב.

העותר:                        לא, זה לא נכון. אני הבנתי כי כך ייעשה.

כב' השופט ח' מלצר:   אז אדוני הבין לא נכון. במפורש נקבע מה שנקבע. נוכח הודעה זו אדוני הודיע את שהודיע.

העותר:                        אז יש כאן איזה שהיא מחלוקת.

כב' השופט ח' מלצר:   אין מחלוקת. הוא הודיע כי יש אפשרות או להעביר זאת או להחליט בגררה. לפי הראשון זה תופס כלפי מעשה בית דין כלפי כולי עלמא. ובאשר לאפשרות השניה זה לגבי העניין הקונקרטי.

כב' הנשיאה מ' נאור:   במצב זה, אנו מציעים לאדוני לחזור בו מעתירתו.

העותר:                        אני מבקש לחזור בי מן העתירה."

1. לאחר החלטה זו הושב שוב הדיון לכב' הבורר אשר שמע את טענות הצדדים שניהלו הליכי הוכחות מלאים בפניו לרבות הגשת סיכומים ולבסוף ניתן על ידו פסק בורר סופי ביום 29.8.2018 (להלן – "פסק הבורר"). פסק בורר זה עומד במוקד ההשגה דנן.

 

2. פסק הבורר
   1. אתחיל בסקירת עובדות רלוונטית העולות מפסק הבורר, ולאחר מכן אסקור את הכרעותיו על נימוקיהן בקצרה.

ממצאים עובדתיים וטענות הצדדים בפני כב' הבורר:

1. בפסק הבורר נסקרים הליכים משפטיים רבים שנוהלו בין הצדדים, ועל ידי המשיג במטרה להפסיק את התשלומים החודשיים בהם חייב היה הוא לאגודה כחבר, ואף לגופים אחרים:
   1. עת"מ 1159/05 עפגין גיורא נ' מועצה אזורית מבואות חרמון ואח' שהסתיים בפסק דין ביום 5.4.2006; שם קבע בית המשפט כי אין כל פגם בהטלת תשלום על ידי האגודה הקהילתית גם ככל שנמנע הוועד המקומי מהטלת ארנונה (ולא משנה הסיבה לכך), בניגוד לטענות המשיג.
   2. בג"ץ 325/06 גיורא עפגין נ' רשם האגודות השיתופיות במסגרתו בוטל ביום 10.5.2006 חובו של המשיג לאגודה עד ליום 31.12.2007;
   3. בג"ץ 5169/07 גיורא עפגין נ' שר הפנים בו עתר המשיג לקיום בחירות לוועד המקומי ביישוב אמנון. פסק הדין ניתן ביום 10.11.2009. העתירה נדחתה בהיותה תיאורטית לאור קיומן של בחירות לוועד המקומי ביישוב עוד ביום 27.11.2007.
   4. תב' 3363/81/2010 מתיישבי אמנון נ' גיורא עפגין במסגרתו חייב הבורר רו"ח ארנון כרם את המשיג בהחלטות מיום 5.4.2011 ומיום 4.1.2012 בתשלומים לאגודה עד לסוף שנת 2009;
   5. השגה על החלטה זו בתב' 3363/81/2010 מתיישבי אמנון נ' גיורא עפגין נדחתה על ידי כב' עוזר רשם האגודות השיתופיות עו"ד רמזי חוראני בהחלטה מיום 27.9.2011;
   6. תא"מ (צפת) 35009-02-12 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון בו נדחתה על הסף ביום 7.1.2013 תביעת המשיג להשבת סכומים ששילם לאגודה מכוח פסק הבוררות של רו"ח כרם אשר אושר כדין.
   7. ע"א (נצ') 33943-02-13 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת ביום 19.5.2013.
   8. הפ' 22222-07-10 גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון בה ביקש המשיג סעד הצהרתי כי בית המשפט יקבע שבהתאם לבקשותיו פסק מלהיות חבר באגודה. האגודה סירבה לקבל את בקשתו להפסקת חברותו מן הטעם כי עודנו בעל זכויות במקרקעין שבתחומה והדבר נוגד את סעיף 11 בתקנונה אשר קבע שלושה תנאים שבהתקיים מי מהם במועד ההודעה על הפסק החברות – מנוע חבר מלהפסיק את חברותו בה: חייב הוא כספים לאגודה; מקבל שירות מהשירותים שמספקת האגודה; בעל זכות במקרקעין בתחומי האגודה. בית המשפט ביטל את התנאי השלישי בקובעו כי תנאי זה הנו בלתי סביר, פסק כי המשיג זכאי להביא את חברותו באגודה לכדי סיום אך עליו להסדיר את התמורה בגין השירותים שמסופקים לו על ידי האגודה (24.10.2011).
   9. על ההליכים האמורים יש להוסיף את שתי העתירות שהוזכרו לעיל בפרק הקודם: בג"ץ 5311/12 ובג"ץ 8269/14.
2. בדיון שהתקיים בפני כב' הבורר (9.3.2016) ביקש הוא את התייחסות הצדדים למתווה התמורה בגין השירותים המסופקים לכלל התושבים באגודה גם לאחר סיום חברותו של המשיג בה, בהתאם להלכה הפסוקה, גם בעניינו הספציפי של המשיג. עמדתה של האגודה הייתה כי על חבר לשעבר הממשיך להתגורר בשטחי האגודה לשאת בנטל התשלום בגין השירותים המסופקים לכלל התושבים בדיוק כמו חברי האגודה להוציא תשלומים בגין שירותים וולונטאריים המשולמים בהתאם לצריכה או שימוש בפועל. לעומת זאת "עו"ד עפגין סירב להתייחס להצעת האגודה, והפנה להצעה שהועברה לב"כ האגודה במושב אחר, אשר סיווגה את שירותי האגודה לשלושה סוגים, ואת אופן הסדרתם בהתאם לעקרון הוולונטרי." (סעיף 13 לפסק הבורר).
3. כב' הבורר דחה את בקשת המשיג להפריד בהחלטתו בין שאלת החברות ובין שאלת חבותו הכספית לאגודה בגין שירותים שמסופקים לו בשל העובדה כי שני נושאים אלה שלובים זה בזה ומכיוון שהפיצול צפוי להכביד להאריך ולסבך את הדיון שלא לצורך כאשר "ניתן ללא קושי לברר את הסכסוך כולו כמקשה אחת." (סעיף 14 לפסק הבורר).
4. מפסק הבורר עולה כי בין המשיג לאגודה אין הסכם בכתב, נפרד מתקנון האגודה. קיים הסכם שנחתם בין המשיג ובין מי שהייתה בזמנו בת זוגו "המסדיר את התיישבותם... בישוב אמנון כתושבים קהילתיים, שאינם חברי האגודה החקלאית." (סעיף 29 לפסק הבורר). המשיג היה חבר באגודה (הקהילתית) משך שנים מאז הקמתה (סעיף 32 לפסק הבורר).
5. בתאריך 11.4.2006 ביקש המשיג לראשונה כנראה להפסיק את חברותו באגודה. האגודה דחתה את בקשתו בהסתמך על סעיף 11 לתקנונה (כאמור בסעיף ‎2.2.8 לעיל). הדבר הוביל להגשתה של הפ' 22222-07-10 (להלן – "המרצת הפתיחה"). בפסק הדין שניתן בהמרצה הפתיחה, חרף פניות קודמות של המשיג להפסקת חברותו באגודה, לא נקבע מועד הפסקת חברותו.
6. יומיים לאחר פסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה (26.10.2011) פנה המשיג שוב לאגודה בבקשה להפסיק את חברותו לאלתר תוך שמירה על הזכות לטעון בעניין הפסקת החברות במועד מוקדם יותר. המשיג הודיע כי אינו מעוניין בשירותי האגודה אך לא הציע הסדר לתמורה בגין שירותים שמספקת האגודה לכלל תושביה. לפיכך הושב לו כי משיש לו חוב כספי לאגודה וטרם הסדיר את התמורה בגין שירותים אלה (שני התנאים האחרים הקיימים בסעיף 11 לתקנון האגודה) -  דוחה האגודה את בקשתו.
7. במשך שנים התקיים באגודה עקרון זהות הוועדים (כאמור בפריט 91 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958). בנובמבר 2007 התקיימו לראשונה בחירות לוועד המקומי אלא שהמועצה האזורית לא האצילה לו מסמכותה לגבות כספים. לאור זאת אין לו תקציב ועל כן הוא אינו מבצע כל פעילות.
8. עוד עולה מפסק הבורר כי סכום הארנונה השנתית שמשלם המשיג הנו 2,450 ₪. לו הייתה מאצילה המועצה האזורית סמכות לוועד המקומי לגבות כספים כי אז היה סכום זה עומד על לכל היותר 30% מסכום הארנונה במשולמת לה (כ- 734 ₪ בשנה) אשר הם כ- 61 ₪ לחודש. זאת בעוד מסי האגודה הקהילתית עמדו על סכומים של 230-260 ₪ לחודש.
9. ממצא עובדתי נוסף העולה מפסק הבורר הוא כי תקציבי האגודה והשירותים אותם מספקת היא לתושביה מבוססים בעיקרם על מסי האגודה הקהילתית המשולמים על ידי חברי האגודה, ולא על תקציבי הרשות המוניציפאלית קרי – המועצה האזורית והוועד המקומי (להלן ביחד – "הרשות המוניציפאלית").
10. בשנים 2010-2015 לא שילם המשיג כל תשלום בגין שירותים המסופקים באגודה, לא לוועד המקומי (החסר ממילא כל סמכות לגבות כספים) ואף לא לאגודה הקהילתית, זאת חרף הצהרותיו כי ברצונו לשלם אך את התשלום לוועד המקומי (בשונה מתשלומים לאגודה הקהילתית). כלומר "עפגין לא שילם גם את הסכום שלדבריו אינו חולק עליו בשיעור של כ- 750 ₪ לשנה, כשיעורי מיסי ועד מקומי צפויים" (סעיף 51 לפסק הבורר).
11. לצדדים ניתנה ההזדמנות להתייחס לשלל ההלכות שנפסקו על ידי בתי המשפט השונים לאורך ההתדיינות בתיק זה ואשר עשויות להיות בעלות משמעות למחלוקת.
12. האגודה בטענותיה הפנתה להלכות שנפסקו בעניין סמכותה של האגודה הקהילתית לגבות מסי קהילה מכלל תושביה (בשונה מחבריה בלבד) בגין שירותים ציבוריים שהיא מספקת להם בנוסף או כהשלמה לשירותים המסופקים על ידי הרשות המוניציפאלית הרלוונטית:
    1. רע"א 6499/12 גבאי ואח' נ' ניר יפה (19.2.13) (להלן – "פס"ד ניר יפה") שם קבע בית המשפט העליון כי אין פסול בכך שמסי האגודה הקהילתית משמשים למימון שירותים המהווים תוספת לשירותים המסופקים על ידי הרשות המוניציפאלית;
    2. ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד (2.11.2017) (להלן – "הלכת שריד") שם קבע בית המשפט העליון כי אין מניעה לחייב תושבים שאינם חברים באגודה הקהילתית בגין שירותים ציבוריים, גם אם אינם חפצים או צורכים שירותים אלה בהתבסס גם על דיני החוזים ולא רק על דיני אגודות שיתופיות (שם חתמו החברים הפורשים על הסכם משתכנים בו התחייבו גם בעת פרישה להוסיף ולשלם לאגודה תשלומים בסכומים זהים לאלה שמשלמים חברי האגודה);
    3. רע"א 5830/17 דנה רוזנבלום נ' אמירים (5.3.2018) (להלן – "פס"ד אמירים") שם נקבעו על ידי בית המשפט העליון הלכות דומות לאלה שנקבעו בהלכת שריד במובן זה ששאלת חיוב המבקשים לשלם את חיוביהם וחובותיהם לאגודה אינה מותנת בשאלת המשך חברותם אלא במערכת ההסכמית ביניהם ובשירותים שהם קיבלו וממשיכים לקבל כתושבי האגודה גם אם אינם חברים בה. פס"ד אמירים מוסיף על הלכת שריד.
    4. הפ' 12568-03-12 ולנסי נ' הררית (28.8.2013) וע"א 6434/13 ולנסי נ' הררית (29.6.2015) (להלן – "פס"ד הררית") שם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי קיומו של חוזה מכללא בדרך של התנהגות לפיו חזקה על המצטרף ליישוב קהילתי בו צביון מסוים ורמה מסוימת של שירותים קהילתיים שהסכים לשאת בעלויות אלה על מנת לשמרם. בית המשפט העליון לא הפך את קביעות בית המשפט המחוזי.
    5. הפ"ב (חי') 44820-09-12 רפאל אביב אלדג'ם נ' קיבוץ איילון ואח' (2.3.2014).
    6. תא"מ 25977-03-11 מלכיה נ' ברנהולץ איילת (5.3.2013) (להלן – "פס"ד מלכיה") שם קבע בית משפט השלום כי על חבר המבקש לפרוש מחברות באגודה קהילתית החובה הפוזיטיבית לפנות לאגודה ולנסות להגיע להסדרים עמה בדבר התשלומים בגין השירותים הציבוריים שמספקת לו כתושב בתחומיה.
    7. עמ"נ 30015-09-15 אזרך נ' טל אל (10.12.2015) (להלן – "פס"ד טל-אל") שם אישר בית המשפט המחוזי את החלטתו של כב' רשם האגודות השיתופיות עו"ד מירון הכהן - תיק מספר 1203/2303/12 החלטה מיום 6.7.2015 - כי יש להכיר בהודעת חבר המבקש לפרוש מחברות באגודה אך ממשיך להתגורר בתחומיה, רק ככל שיוסדר עניין התשלום בגין שירותים ציבוריים בהסכמה, בינו ובין האגודה. בהעדר הסכמה, "אם החבר המבקש לפרוש מודיע על הפעלת תניית הבוררות שבתקנון, לצורך הכרעה במחלוקת בינו לבין האגודה, ניתן לראות בכך מילוי התנאי של הסדרת התשלומים שיחולו לאחר הפרישה מהאגודה ולאפשר את פרישתו ממנה אף בטרם הסתיימו הליכי הבוררות." (סעיף 27 להחלטת כב' הרשם).
13. לטענת האגודה בפני כב' הבורר - משלא נערך הסכם כאמור בין המשיג ובין האגודה נותר המשיג חבר באגודה חרף הודעותיו ובהתאם להלכות הפסוקות שהובאו לעיל.
14. מנגד טען המשיג תוך הפנייה להמרצת הפתיחה כי אין האגודה יכולה לכפות עליו את המשך החברות באגודה. בפני כב' הבורר עומדת שאלת מועד הפרישה מחברות בשונה משאלת הזכות לפרוש מחברות באגודה. לטענתו בהלכת שריד נקבעה פרישת המשפחה מחברות ללא תנאי וכי כך עולה גם מעמדת היועמ"ש שהוגשה בהמרצת הפתיחה. המשיג טען "לקיומו של מעשה בי דין, השתק עילה והשתק פלוגתא הקובעים פרישתו מחברות לכל המאוחר בתאריך 26.4.12." (סעיף 68 לפסק הבורר). לטענת המשיג כשיוכרע מועד הפסקת חברותו יהא רשאי לתבוע כספו בחזרה, וכי סמכות כב' הבורר להכריע בתביעה הכספית נגדו תחומה לתקופת החברות בלבד. משמעות הדבר היא כי לגבי טענות כספיות מאוחרות למועד הפרישה – לא ניתן לכפות על המשיג הכרעה בהליך בוררות שמקורו בתקנונה של האגודה וניתן יהיה להגיש תביעה כספית בבית המשפט המוסמך בלבד.
15. עוד נטען על ידי המשיג כי הוועד המקומי אינו פעיל ועל כן אין לראות בשירותים שמספקת האגודה שירותים משלימים לפעולות הרשות המוניציפאלית.

נפנה כעת לסקירת הכרעות כב' הבורר בפסקו:

1. בעניין הפסקת חברותו של המשיג באגודה כב' הבורר הפנה להמרצת הפתיחה. שם, קבע כב' הבורר, ביטל כב' השופט חטיב את התנאי השלישי של סעיף 11 לתקנונה של האגודה, המתנה פרישה מחברות בכך שהחבר הפורש לא יהא בעל זכות במקרקעין בתחומי האגודה.
2. עוד קבע כב' הבורר כי בפסק הדין אושר במפורש התנאי השני שבסעיף 11 לתקנון המתייחס לקבלת שירות מהאגודה "וקבע כי במקרה של פרישה מחברות יש להמיר את הוראות התקנון בנוגע לקבלת שירותים מהאגודה בהסכם שיסדיר זאת. בית המשפט המחוזי התייחס לתנאי הראשון בנוגע לחוב כספי לאגודה, "שניתן לסלקו בקלות" כהגדרתו בסעיף 40 לפסק הדין, ולא ביטל אותו". (סעיף 80 לפסק הבורר).
3. לאור זאת קבע כב' הבורר כי "הן על פי התקנון, והן על פי פסק דינו של בית המשפט, כבוד השופט חטיב, נדרש להסדיר את נושא השירותים שהאגודה מספקת לחבר, ותמשיך לספק בעתיד, כתנאי לפרישה מחברות". (סעיף 82 לפסק הבורר).
4. כב' הבורר הוסיף כי בשונה ממצב שבו קיים הסכם (בנוסף לתקנון וחיצוני לו) בין החבר הפורש ובין האגודה (מה שבהלכת שריד נקרא בפי השופטת 'הסכם משתכנים') המסדיר את היחסים אחרי מועד הפרישה מחברות באגודה "חשיבותו של הסכם חדש להסדרת המשך העמדת השירותים אינה גדולה, שכן הסכם מעין זה קיים מלכתחילה, ותוקפו אף אושר בפרשת קיבוץ שריד. בהעדרו של סעיף חוזי מעין זה, נפסק כי חבר המקבל שירותים מן האגודה אינו יכול לפרוש מחברות אלא בדרך של הסדרת התשלום בגין השירותים לעתיד". (סעיף 83 לפסק הבורר).
5. מאחר שבין המשיג לאגודה אין כל הסכם חיצוני לתקנון המסדיר את מערכת היחסים ביניהם לאחר הפרישה מחברות, קבע כב' הבורר כי חרף הודעותיו הרבות של המשיג לאגודה על רצונו לפרוש מחברות, הרי שעודנו חבר באגודה לכל הפחות עד לשנת 2015 – היא השנה המאוחרת ביותר אליה מתייחס כתב התביעה בשל שלא הסדיר את התשלום בגין השירותים לעתיד.
6. כב' הבורר הפנה לפס"ד טל-אל, וקבע כי אשר נקבע שם – רלוונטי גם לענייננו. כלומר, ככל שהמשיג היה מודיע על נכונותו לפתור את המחלוקת בינו ובין האגודה בכל הקשור לשאלת התשלום בגין השירותים שהאגודה עודנה מספקת לו כמי שגר בתחומה באמצעות מנגנון יישוב הסכסוכים שבתקנונה של האגודה (קרי – הליך בוררות), כי אז ניתן היה לראות בהודעתו על פרישה מחברות ככזו שנכנסה לתוקף ללא קשר להכרעה הסופית במחלוקת. המשיג, המוחזק כמודע לפס"ד טל-אל (פסק הדין פורסם ברבים והמשיג ייצג בהליך שם, בתחילתו) בחר שלא לפעול בהתאם לו.
7. כב' הבורר לא קבע את מועד הפסקת חברותו של המשיג והוסיף כי "מקום בו הוגבלה סמכותי מפורשות בשני פסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק, לא אחרוג מכך, ללא מינוי מפורש והסמכה ברורה להשלים את פסק הבוררות, ולהכריע ביתרת המחלוקת שבין הצדדים." (סעיף 95 לפסק הבורר). כב' הבורר קבע כי

"בתאריך 31.12.15 לא התקיימו התנאים הדרושים לפרישתו של עפגין מחברות באגודה. ראשית, מחמת שחובו לאגודה עד למועד זה לא הוסדר; שנית מחמת שלא הושג בין הצדדים הסדר בנוגע לשירותים שהאגודה תמשיך להעמיד לו לאחר פרישתו מחברות; שלישית מחמת שלא התנהל בין הצדדים הליך בוררות במסגרתו הוקנתה לבורר הסמכות להכריע במחלוקת זו בין הצדדים באשר להיקף התשלומים לעתיד, בגין השירותים שתעמיד האגודה לחבר לאחר פרישתו הימנה, וזאת לאור דרישתו של עפגין להגביל את היקפה של בוררות זו. רביעית, רק בתאריך 15.2.16, כחודש וחצי לאחר 31.12.15 הסתיימו הליכי ההשגה בהם נקט עפגין כנגד קיומה של בוררות זו והיקפה. בנסיבות אלו, בתאריך 31.12.15 לא התקיימה בין הצדדים בוררות או הליך הכרעה אחר באשר להסדרת השירותים לעתיד לאחר פרישתו של עפגין מחברות."

1. על כן, לצורך הכרעה בסכסוך שלפני כב' הבורר שעניינו חוב המשיג לאגודה עד ליום 31.12.15 ובהתאם לסמכות שנקבעה לענייננו באופן ספציפי – לא נדרש כב' הבורר להכרעה מהו המועד המאוחר למועד זה בו תפקע חברותו של המשיג באגודה, ככל שאכן תפקע. משלא הגיע המשיג להסכם עם האגודה בדבר השירותים המסופקים לו על ידה, ומשלא פעל בהתאם לפס"ד טל-אל, נותר המשיג חבר באגודה עד לסוף שנת 2015 ולפיכך קיבל כב' הבורר את תביעתה הכספית של האגודה במלואה תוך קביעה: כי השירותים המסופקים הם ציבוריים; שאינם ניתנים להפרדה; מסופקים ביתר על אלה המסופקים על הרשות המוניציפאלית; ולא ניתן היה לספקם על בסיס התקציב של הוועד המקומי בלבד ככל שהיה לו כזה (ובענייננו ממילא אין).
2. כב' הבורר הוסיף וקבע לסיום:

"לשם השלמת הליך פרישתו של עפגין מחברותו באגודה, יש להשלים גיבושו של הסדר בין האגודה התובעת לבין עפגין בנושא השירותים העתידיים שהאגודה התובעת מספקת לעפגין והתמורה בגינם, כפי שהורה בית המשפט המחוזי, כבוד השופט חטיב. במסגרת בוררות זו, הוצבה התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בסוגיה זו, אולם הגדרת מסגרת הבוררות וסמכות הבורר, לא אפשרה הכרעה בכך. ... לפיכך נדרש לקיים הליך משלים לשם הכרעה בכך, בין על יסוד הסמכה והשלמה של בוררות זו, בין במסגרת בוררות נפרדת, ובין בדרך אחרת."

 

3. טענות המשיג בפניי
   1. בפניי טען המשיג כי יש לקבוע את יום 26.4.2012 (6 חודשים מהמועד הנזכר בסעיף ‎2.7 לעיל (בהתאם להוראות התקנון) מהודעתו על הפסקת חברותו באגודה, שניתנה מיד לאחר פסק הדין בהמרצת הפתיחה) כיום בו פסקה חברותו באגודה, הן לאור פסק הדין בהמרצת הפתיחה והן לאור בג"ץ 5311/12 שם נקבע כי כב' הבורר הוסמך לבדוק את מועד הפסקת חברותו של המשיג בשונה משאלת הזכות להפסיק את החברות.
   2. בהתאם, לבטל את חיובי האגודה עד למועד הפסקת החברות מן הטעם שעל פי הודאת מזכיר האגודה פעולותיה משיגות את גבולו של הוועד המקומי ואינן מהוות השלמה לשירותים המסופקים על ידו, "שלא כדין ובכוונת מכוון" (סעיף ב לעמ' 1 להשגת המשיג). זאת ללא קשר לבקשתו בסעיף הקודם.
   3. המשיג מבקש לבטל או לכל הפחות להפחית בצורה משמעותית את החיוב שהושת עליו בפסק הבורר בגין שכר טרחת עורך דין – 15,000 ₪ שהיה על המשיג לשלם בתוך 30 ימים.

 

4. טענות האגודה בפניי
   1. טוענת האגודה בפניי כי בשורה של פסקי דין (פס"ד מלכיה, פס"ד טל-אל ועמדת המדינה בבג"ץ 8368/15 שמעון דהן ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ומתיישבי כרמייה) נקבע כי על מנת להשלים פרישה מחברות באגודה קהילתית על החבר המבקש לפרוש להסדיר את התשלומים לאגודה לאחר הפרישה מחברות בגין שירותים המסופקים על ידה ללא קשר לצריכתם בפועל. משלא עשה כן המשיג, הרי שלפי הפסיקה באפשרותו להסכים ליישוב הסכסוך בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנונה של האגודה. הסכמה כאמור – תביא לכניסה לתוקף של הודעת הפרישה מחברות, בעוד אי הודעה כאמור מעכבת את הליך הפרישה. משלא עשה כן המשיג (לא הגיע להסכמה ולא הסכים לבוררות) כי אז – טרם הופסקה חברות הנתבע באגודה. כך פסק כב' הבורר ובצדק (בהתאם להנמקותיו) ועל כן יש לאשר קביעה זו ובוודאי לדחות את טענת המשיג להפסקת חברותו ביום 26.4.2012.
   2. לעניין הטענה כי ועד ההנהלה של האגודה משיג את גבולו של הוועד המקומי מפנה האגודה לעת"מ 1159/05 עפגין גיורא נ' מועצה אזורית מבואות חרמון ואח' וטוענת כי לפי ההסדר הספציפי שאושר שם, שהמשיג היה צד לו, אושרה חוקיות גביית דמי החבר מחברי האגודה. טענות מסוג זה בדיוק נדחו על ידי בית המשפט הנכבד בפסק הדין שם, ועל כן דין טענות אלה להידחות גם כעת מכוח מעשה בי-דין והשתק שיפוטי. עילה זו בדיוק חלה על טענות אלה גם בגין הכרעת רו"ח ארנון כרם בתב' 3363/81/2010 מתיישבי אמנון נ' גיורא עפגין שאושרה על ידי עוזר הרשם עו"ד רמזי חוראני בהחלטה מיום 27.9.2011.
   3. לא זו אף זו: המדובר ממילא על פעולות שמסופקות ביתר על אלה המסופקות על ידי הרשות המוניציפאלית באשר התקציב שניתן על ידי המועצה האזורית אינו מספיק לכלל השירותים המסופקים על ידי האגודה לתושביה והוועד המקומי ממילא חסר סמכות לגבות כספים מתושביו כפי שהוסבר לעיל.
   4. בעניין טענת המשיג כי יש להפחית את חיוב ההוצאות שהשית עליו כב' הבורר - לטעמה של האגודה לא רק שיש לאשר את פסק הבורר על הכרעותיו בכללותן, יש להוסיף ולחייב את המשיג גם בגין ההליך דנן בהוצאות ושכר טרחת עורך דינה של האגודה.

 

5. דיון והכרעה
   1. פרק ההכרעה בפסק הבורר נפתח במילים: "נקודת המוצא לדיון בשאלת מועד סיום החברות של עפגין באגודה הינה זכותו להפסיק את חברותו באגודה. חופש ההתאגדות טומן בחובו גם את החופש מהתאגדות, והזכות לפרוש מחברות וולונטרית באגודה שיתופית. אין גם חולק כי עפגין הביע רצונו ועמדתו בצורה מפורשת ובכתב בדבר רצונו לפרוש מן האגודה השיתופית. השאלה שבפני הינה המועד בו התקיימו התנאים לכך." (סעיף 79 לפסק הבורר).
   2. כלומר, כב' הבורר היה ער היטב להלכות הפסוקות מטעם בתי המשפט, ובמיוחד בהמרצת הפתיחה והלכת שריד בעניין זכות החבר שלא להתאגד. אלא שזכות זו אינה מוחלטת, ויש לה תנאים או סייגים, כפי העולה מהפסיקה המאוחרת יותר, ואשר יש ליתן להם משקל מכריע.
   3. נפנה כעת לדון בטענות המשיג אחת לאחת;
   4. הפסקת חברותו של המשיג באגודה
      1. טענתו הראשונה של המשיג היא כי יש לקבוע את מועד הפסקת החברות שלו באגודה כֵּיום 26.4.2012.
      2. לטענתו, בבג"ץ 5311/12 הוסמך כב' הבורר לבחון את מועד הפסקת החברות ולא את הזכות להפסיק את החברות. זו לשונו של פסק הדין בבג"ץ 5311/12 (ההדגשות שלי ד.ב):

"רשם האגודות השיתופיות באמצעות הפרקליטות מסר לבית המשפט עמדה בה מתקבלת למעשה עמדת העותרים באשר לסמכות הבורר, שמונה על ידו לדון אך ורק בסוגיית חובות שנצברו בתקופת החברות של העותרים. כמו כן הבהיר הרשם כי ככל שהבורר יבחר להעביר את שאלת המועד בו חדלו העותרים להיות חברים באגודה לחקירה – כך ייעשה. אך לגישת הרשם יש בידי הבורר לדון בכך מכוח סמכות שבגררא."

1. ובמה דברים אמורים? המשיג טוען כי מעמדת המדינה שהוגשה בבג"ץ 5311/12 עולה שכב' הבורר צריך אך לבדוק את המצב העובדתי באשר לשאלה: האם הודיע המשיג לאגודה על רצונו להביא את חברותו לכדי סיום אם לאו. זאת בלי להתייחס לשאלת זכותו לעשות כן. המשיג מבסס טענתו זו על סעיף 30 לעמדת המדינה כפי שהוגשה בהליך זה שם נכתב כך (סעיף 30 ל'תגובה מקדמית מטעם המשיב 1 [רשם האגודות השיתופיות]'):

"שעמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי בית המשפט המחוזי ביטל במסגרת המרצת הפתיחה שהוזכרה לעיל, את סעיף 11 לתקנון המשיבה. משכך, זכותו של חבר אגודה להפסיק את חברותו באגודה אינה מוגבלת בשל היות החבר בעל זכות במקרקעין בתחום האגודה, בשל היות החבר מקבל שירותים מן האגודה, או בשל היות החבר בעל חוב לאגודה."

1. דברים אלה נסמכים על סעיף 48 לפסק הדין בהמרצת הפתיחה:

"כפיית אדם להתאגד באגודה שיתופית קהילתית מוניציפאלית או מניעתו מלהביא לסיום חברותו באגודה כזו, בה התאגד קודם לכן, מהווה פגיעה בזכות יסוד זו, דבר שאין לו מקום בשיטת המשפט שלנו, וכל סעיף בתקנון אגודה שיתופית שמטרתו לכפות חברות באגודה, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, חסר כל תוקף. לפיכך, אין בכוחה של המשיבה להמשיך ולכפות על המבקש המשך חברות באגודה השיתופית הקהילתית, לא באופן ישיר ולא בדרך של הצבת תנאי הקושר בין זכויות המבקש הקנייניות במקרקעין שלגביהם יש לו זכויות חכירה. על כן, סעיף 11 לתקנון האגודה וכל סעיף אחר בתקנון הקושר בין זכויות קנייניות של המבקש או כל מתיישב אחר וזכויותיו במקרקעין במושב, הינם בטלים ומבוטלים."

1. ואכן, בתקופה שלאחר מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה אכן נראה היה שזוהי הפרשנות הנכונה של הדברים ושהזכות שלא להתאגד, הנה מוחלטת וכוללת בתוכה גם את הזכות לפרוש מהתאגדות. עמדה זו שלטה אז בכיפה ומכאן מקורה של עמדת המדינה כפי שנכתבה בבג"ץ 5311/12.
2. אלא מאי?

משהגיעה העת ליישם פסיקה זו של בית המשפט, צצו ועלו בעיות המובילות למסקנה כי הזכות שלא להתאגד אינה זהה לזכות לפרוש מהתאגדות, וזו האחרונה אינה זכות מוחלטת כזכות יסוד כפי שניתן היה לסבור בתחילה. מסקנה זו מתקבלת הן מעיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט בהמרצת הפתיחה, הן מעמדות מאוחרות שהגישה המדינה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ והן מהפסיקה הכוללת החלטות של בתי המשפט ושל רשם האגודות הנכבד. ונפרט:

המרצת הפתיחה כהגדרתה לעיל:

1. עוד בהמרצת הפתיחה שהגיש המשיג לפני בית המשפט המחוזי ניתן לראות שכוונתו של המשיג הייתה לבטל את אותו תנאי בסעיף 11 לתקנון, המחייבו להישאר חבר באגודה כל עוד מחזיק הוא בזכויות במקרקעין בתחומה של האגודה. הא ותו לא. לא דובר כלל על התנאים האחרים המצויים בסעיף 11 לתקנון (חוב קיים או אספקת שירותים על ידי האגודה). כבר בפתיחה, עת מונה הוא את הסעדים המבוקשים על ידו מבית המשפט נכתב כך (ההדגשות כולן במקור) – תשומת לב לסעיף ג במיוחד:

"א.        בטל תקנון המשיבה (להלן="התקנון") המסמיך אותה לעסוק בעניינים שמטיבם הם של רשות מקומית...

ב.           בטלות החלטות המשיבה. מיום 24.03.2009 ו-04.05.2009, במסגרתם הוסמכה לנהל את העניינים המוניציפאליים במושב במקום הוועד המקומי ולהפסיק את גביית המס המוניציפאלי אשר נקבע על ידי הוועד המקומי וכן בטלות הפעולות אשר בוצעו מכוחן ואשר נקבעו בסתירה:

...

ג.           בטל סעיף 11 בתקנון המשיבה ועימו כל סעיף אחר בתקנון, המחייב במישרין או בעקיפין כל מחזיק בנכס בתחום המושב להיות חבר במשיבה כיוון שהוא:

..." .   

1. מעיון בסעיף ג' נראה במפורש כי המשיג ביקש לבטל תנאי ספציפי מסעיף 11 – אותו תנאי הקושר בין הזכות במקרקעין לחובה להיות חבר באגודה בלבד. ניסוח זה אינו מקרי. סעיף 6 לאותה המרצה נוסח באופן זה גם כן:

1. שוב עדים אנו לכך שמטרתו של המשיג בפנייתו לסעד מבית המשפט הייתה לבטל זיקה זו בלבד, לבטל את התנאי השלישי של סעיף 11 לתקנון. ומדוע? כי כבר אז סבר המשיג שכל חיובי האגודה אותו מקורם בחטא – ראו סעיפים א-ב לסעדים שביקש המצוטטים לעיל. המשיג סבר כי כל חיוביו יתבטלו ככל שתתקבלנה טענותיו בסעיף ג': כך - ממילא לא יהיה לו כל חוב כלפי האגודה, והשירותים שמספקת היא במקומו של הוועד המקומי יוכרזו כבלתי חוקיים.
2. הפרשנות המאוחרת שניתנה על ידי המשיג לפסק הדין באשר לביטול כל סעיף 11 לתקנון על שלושת תנאיו מתיישבת עם שאיפתו לפרוש מהאגודה אך לא נטענה על ידו, ואף בית המשפט בפסק דינו הארוך והיסודי כלל לא דן בתנאי אחר זולת הזיקה בין זכויות במקרקעין בתחומי האגודה לחובת החברות בה.
3. יתרה, הלך רוח זה משתקף גם מתוכן פסק הדין ומשקף את הלך ההליכים שנוהלו בפני בית המשפט עד לכתיבתו של פסק דין זה:
4. כך למשל נוסח סעיף 3 לפסק הדין, המביא לידי ביטוי את האופן בו תפס בית המשפט הנכבד את הסעדים שביקש המשיג לפניו (ההדגשות בסעיף ג להלן שלי ד.ב):

"3.         בתובענה שבפנינו, עותר המבקש לקבלת פס"ד לפיו יוצהר על:

1. בטלות תקנון המשיבה (להלן: "התקנון") המסמיך אותה לעסוק בעניינים שמטיבם הם של רשות מקומית והפעולות אשר בוצעו מכוחו.
2. בטלות החלטות אסיפת חברי המשיבה מיום 24/3/2009 ומיום 4/5/2009, שבמסגרתן הוסמכה המשיבה לנהל את העניינים המוניציפאליים בישוב במקום הוועד המקומי.
3. בטלות סעיף 11 לתקנון המשיבה, ועמו כל סעיף אחר בתקנון המחייב, במישרין או בעקיפין, כל מחזיק בנכס בתחום הישוב להיות חבר במשיבה. "
   1. ובהמשך פסק הדין, בסעיף 6:

"כאמור המבקש עותר לבטל את סעיף 11 שבתקנון, ועימו כל סעיף אחר בתקנון המחייב, במישרין או בעקיפין, כל מחזיק בנכס בתחום המושב להיות חבר באגודה – המשיבה"

1. גם בעמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן – "עמדת היועמ"ש") המובאת על ידי בית המשפט בפסק דינו, בסעיפים 28-37, נראה כי הדיון כולו נסוב סביב ההתנגשות שבין הזכות להיות בעל זכות במקרקעין בשטחי האגודה ובין הזכות לפרוש מחברות באגודה חרף זאת.
2. כך, מרחיבה עמדת היועמ"ש בעניין מדיניות מועצת מקרקעי ישראל בדבר קבלת מועמדים לרכישת זכויות במקרקעין, החלטה 1195 של מועצת מקרקעי ישראל בצירוף האמירה כי לפי מדיניות והחלטות המינהל אין כל זיקה בין הקצאת זכויות במקרקעי המינהל ובין חברות באגודה שיתופית: "חובת החברות באגודה לא נקבעה כאחד מהקריטריונים...משמעות הדבר הינה, שהמנהל יכול להקצות קרקע בהרחבה של ישוב גם למי שלא התקבל להיות חבר באגודה." (סעיף 29 בפסק הדין).

ובהמשך: "הפסקת החברות באגודה המוניציפאלית אין בה כדי לשלול את זכויות החוכר במגרש ו/או לחייבו להעבירן לאחר" (סעיף 30 בפסק הדין).

ובהמשך: "הותרת דרישת החברות כתנאי לרכישת זכויות במקרקעי ישראל, יש בה לפגוע בזכות זו" (סעיף 31 בפסק הדין).

כך גם בסעיף 34-35 ובסוף הסקירה של חוות הדעת בפסק הדין, בסעיף 35  נכתב:

"עמדת היועמ"ש הינה, כי אין מקום לקביעת תנאי של חובת חברות באגודה שיתופית קהילתית / מוניציפאלית, כתנאי להקצאת מגרשי מגורים בהרחבה ביישוב והעברת זכויות במגרשים אלה. לפיכך סעיף בתקנון האגודה הסותר את האמור, בטל ולו היה מבוקש אישורו היום, לא היה מאושר.

...

כל האמור אין בו לגרוע מכך שעל האגודה והמתיישב שלא הצטרף, או שחברותו פסקה, אך מקבל ממנה שירותים, להסדיר ביניהם בהסכם, את המשך מתן השירותים שמספקת האגודה השיתופית, באשר מהם נהנה גם מי שאינו חבר בה. "

1. מכאן כי גם לשיטת בית המשפט עסקה חוות הדעת כולה בתנאי השלישי בלבד הקיים בסעיף 11 – זה העוסק בזיקה בין זכויות במקרקעין בתחומי האגודה ובין חובת החברות, והאיסור על כך.
2. יותר מכך: חוות הדעת אף קיבלה את העמדה שחבר לשעבר באגודה חייב להסדיר את התמורה בגין המשך השירותים שמספקת לו האגודה, והרי זהו בדיוק התנאי השני שבסעיף 11. שם נאמר כי חברותו של חבר לא תפקע כל עוד מתקבלים שירותים מהאגודה, אך משנקבע כי הזכות שלא להתאגד הנה זכות חזקה, כי אז לא ניתן לחייב חבר להישאר חבר באגודה, אך עליו להסדיר את עניין התשלום לאגודה בגין השירותים המסופקים.
3. גם בפרק הדיון והכרעה בפסק הדין משתקפים דברים אלה: "נותר מהתובענה סעד אחד בלבד, והוא הצהרה על בטלות סעיף 11 וכל סעיף אחר בתקנון המשיבה המחייב במישרין או בעקיפין כל מחזיק נכס בתחום המושב להיות חבר האגודה – המשיבה". "אין עוד ספק כי הגבלת חירותו של אדם, הנמנה על התאגדות מסויימת, לסיים את חברותו באותה התאגדות, פוגעת  בזכות יסוד של האדם ובחופש שלו שלא להימנות על התאגדות כלשהיא" (סעיף 38 לפסק הדין);
4. ראו גם כיצד תפס בית המשפט את עמדת האגודה (ההדגשה שלי ד.ב):

"טענת סף ראשונה שהמשיבה העלתה לראשונה בסיכומי טענותיה הייתה כי הסעד שנתבקש עפ"י התובענה, דהיינו בטלות סעיף 11 לתקנון וכל סעיף אחר, המתנה זכויות על נכסים או מגורים בתחום המושב, בחברות באגודה הקהילתית, הינו סעד תיאורטי גרידא, משום שגם אם יבוטל חלק זה של סעיף 11 לתקנון עדיין יהיה המבקש מנוע מלצאת מהאגודה משום שעדיין יתקיימו לגבי המבקש שני המצבים הנוספים המנויים בסעיף 11 המונעים ממנו לסיים את חברותו באגודה, דהיינו חוב כספי לאגודה וקבלת שירותים שהאגודה נותנת."

1. וקביעת בית המשפט בהקשר הזה (ההדגשה שלי ד.ב):

"אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הסעד המבוקש כלל וכלל אינו סעד תיאורטי. קיים שוני מהותי בין תנאי שעניינו ויתור על בעלות או זכויות קנייניות אחרות בנכס מקרקעין במושב, שמטבע הדברים אדם לא ירצה להתפטר מהם רק ע"מ להביא לפקיעת חברות באגודה, לבין חוב כספי של אותו חבר שניתן לסלקו בקלות, או הנאה משירותים שהאגודה הקהילתית מספקת אותם יוכל להסדיר בהסכמה בינו לבין האגודה המספקת את אותם השירותים."

1. כלומר בית המשפט ראה הבדל בין התנאי השלישי של סעיף 11 ובין שני התנאים הקודמים לו. אלא שבית המשפט פטר את עניין השירותים המסופקים באופן ש"יוכל להסדיר בהסכמה בינו לבין האגודה". ומה אם לא מצליחים הצדדים להגיע ביניהם להסדר? אין תשובה בפסק הדין. זו הנקודה בדיוק שבעת כתיבת פסק הדין בהמרצת הפתיחה טרם ניתן לה המשקל הראוי, בעוד שבפסיקה מאוחרת הגיעה ההכרה שקביעה כאמור אינה מספיקה. והרי זהו הרקע לקביעות כב' הרשם בפס"ד טל-אל.
2. גם בסעיף 44 לפסק הדין קובע בית המשפט: "אין במי מטענותיו אלה של ב"כ המשיבה להצדיק את הפגיעה הקשה בזכות היסוד לחופש ההתאגדות, ע"י כפיית המבקש להמשיך ולהיות חבר באגודה, כל עוד והוא בעל זכויות במקרקעין במושב". שוב אין זכר לשני התנאים האחרים שבסעיף 11. הדברים מובאים גם בסעיף 47 לפסק הדין. נכון הוא, ואיני מתעלמת מקביעת בית המשפט בסעיף 48 המצוטטת לעיל, ממנה עולה לכאורה קביעה חד משמעית לביטול סעיף 11 במלואו – "כל סעיף בתקנון אגודה שיתופית שמטרתו לכפות חברות באגודה, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, חסר כל תוקף". אך סייפת סעיף 50 מוסיפה: " המבקש זכאי להביא את חברותו במשיבה לסיום, עפ"י רצונו החופשי, אם כי ראוי לציין כי אם כך יבחר המבקש, יהיה עליו להסדיר אל מול המשיבה את נושא השירותים שהמשיבה מספקת לו, וככל שהיא מספקת לו."
3. ישאל השואל: הכיצד זה יש ליישם את הקביעה "יהיה עליו להסדיר... את נושא השירותים"? האם המילים "אם כי" מביעות תנאי? כלומר ללא הסדרה יש להגביל את הזכות לפרוש מחברות?
4. את התשובות לשאלות אלה ניתן ללמוד מפסיקות מאוחרות יותר ומעמדות נוספות שהגישה המדינה לפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

עמדה מאוחרת שהגישה המדינה לבג"ץ:

1. טרם נפנה לעמדות המאוחרות נזכיר כי עמדת המדינה בבג"ץ 5311/12 הייתה בין השאר גם:

"לצד האמור נבקש להדגיש כי בהמרצת הפתיחה שהוזכרה לעיל ושאליה מפנים העותרים, הבהיר בית המשפט כי הגם שלעותר נתונה הזכות להביא את חברותו במשיבה לסיום על פי רצונו החופשי, עליו להסדיר אל מול המשיבה את נושא השירותים שהמשיבה מספקת לו וככל שהיא מספקת לו. מכאן, כי הסכמת הרשם לכך שהליך הבוררות יחלוש רק על חובות העבר, אין בה כדי לפטור את העותרים מחובתם להסדיר את נושא השירותים שהם ממשיכים לקבל מן המשיבה, ככל שהם ממשיכים לקבלם, ובפני המשיבה תהא אף פתוחה הדרך לנקוט בהליכים משפטיים בענין זה, שלא במסגרת הבוררות."

1. כלומר במצב עובדתי כשל המשיג כאן, מחלוקת כספית בעניין השירותים שממשיכה האגודה לספק לחבר הפורש לא תידון לפי דיני האגודות השיתופיות (שהרי החברות הופסקה) קרי - סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנונה של האגודה (כאן – בהליך בוררות) אלא לפי הדין הכללי.
2. אך מה לגבי החיבור שבין שתי התקופות? אין מענה בעמדות שהוגשו ובפסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה. חרף זאת – תשובה מתקבלת מעיון בפסיקה מאוחרת, כפי שאראה מיד להלן.
3. נפנה כעת לעמדת המדינה כפי שהוגשה בהליך אחר, מאוחר יותר לענייננו, בג"ץ 8368/15 שמעון דהן ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ומתיישבי כרמייה  - העותרים שם, היו בעבר חברי האגודה השיתופית ("חברים לשעבר" במילות תקנון האגודה שם כמו תקנונים רבים אחרים), ופרשו ממנה במהלך שנת 2014. האגודה השיתופית טענה כי החל מחודש ינואר 2014 מסרבים העותרים לשלם לה עבור חלק מהשירותים שהם מקבלים ממנה, ובגין כך הגישה האגודה השיתופית תביעה נגדם. התביעה נוגעת בחלקה לתקופה שבה היו העותרים חברים באגודה השיתופית, ובחלקה לתקופה שלאחר פרישתם ממנה. נראה כי ישנם קווי דמיון בין מצב עובדתי זה ובין ענייננו דכאן.
4. העותרים יוצגו על ידי המשיג כאן, וטענו שם, בדומה לטענותיו בהליך זה, כי הרשם נעדר סמכות למנות בורר בשל פרישתם מחברות באגודה שמשמעותה כי תקנון האגודה אינו חל עליהם ובו נכלל סעיף הבוררות מכוחו מונה הבורר.
5. שם נקבע על ידי כי "אין לקבוע קביעה קטגורית כי הרשם נעדר סמכות למנות בורר במקרים בהם מתגלעת מחלוקת כספית בין האגודה ובין חברים לשעבר בה גם באשר לתקופה מאוחרת לפקיעת החברות באגודה", וכי שאלה זו עצמה תלויה בליבון עובדתי וצריכה להיות מוכרעת על ידי הבורר, בין השאר בשל קיומו של הסכם נוסף בין הצדדים, חוץ-תקנוני, ובו סעיף המטיל על העותרים חובות דומות לאלה המוטלות על חברי האגודה השיתופית גם לאחר פרישה מחברותם בה.
6. זהו מצג עובדתי המזכיר במאוד את המצג העובדתי שהיה בפני בג"ץ עת נקבעה הלכת שריד (נזכיר רק ששם נקבע שהחברים הפורשים מחברות יישאו במימון שירותים ציבוריים שמספקת האגודה בדיוק כמו חברי אגודה). העותרים בבג"ץ 8368/15 טענו כי אין לרשם סמכות למנות בורר בסכסוך שבין האגודה השיתופית לבין חברים שפרשו ממנה, כאשר עילת הסכסוך נוגעת לחובות שנוצרו לאחר מועד הפרישה.
7. והרי זו הייתה טענת המשיג גם בענייננו: כי יש לגדר את סמכות כב' הבורר לדון רק בחובות שנצטברו בעת חברותו באגודה. כבר כאן, מתחילה להתגלות ההתפתחות הפסיקתית אשר גם ככל שבמועד שהדברים נטענו על ידי המשיג הם היו מקובלים, הרי שכיום נסדקה עד מאוד עמדה זו, וזאת מטעמים ברורים וראויים שאושרו על ידי בתי המשפט (כוונתי היא בעיקר לפס"ד טל-אל).
8. נשוב לעמדת המדינה בבג"ץ 8368/15 (ההגשות שלי ד.ב):

"בתגובת המדינה המקדמית לעתירה פורטה עמדת הרשם, לפיה סמכות הרשם מכוח סעיף 52(2) לפקודה [הסמכות למנות בורר], בכל הנוגע לסכסוכים שבין אגודה שיתופית לבין חברים שפרשו ממנה, חלה על סכסוכים שעילתם בחובות שנוצרו בטרם הפרישה, וכן על סכסוכים שעילתם בהסדרת הפרישה מהאגודה השיתופית (לרבות קביעת מועד הפרישה). מנגד, סמכות הרשם אינה חלה על סכסוכים שעילתם בחובות שנוצרו לאחר מועד הפרישה מהאגודה השיתופית."

1. הנה בא זכרו לראשונה, של תחילת השינוי מהעמדה כפי שהובעה בעמדת המדינה בבג"ץ 5311/12 אליה מפנה המשיג. מחד גיסא ניתן ביטוי לעמדת הרשם שמביעה שינוי מסוים מעמדת המדינה כפי שהובעה בבג"ץ 5311/12 בשל קיומו של הסכם חוץ תקנוני (כלומר השינוי בעמדת הרשם הוא גם פועל יוצא משינוי נסיבות מסוים) ומנגד לא נשתכחה עמדת המדינה בבג"ץ 5311/12.
2. ניתן לראות שממקרה למקרה נדרש לחזור ולבדוק שוב ושוב סוגיות אלה, להידרש אליהן ולשכללן.
3. עמדה זו הוגשה ביום 2.3.2017. בשל נסיבות ספציפיות בתיק זה – התייתרה העתירה ללא דיון קונקרטי.

הפסיקה:

הפ' 12568-03-12 ולנסי נ' הררית (28.8.2013) (לעיל ולהלן – "פס"ד הררית")

1. בפס"ד הררית נדונה זכותה של האגודה לחייב גם מי שאינם חברים באגודה בסכומים הנגבים מחברים בגין שירותים המסופקים לכלל התושבים באגודה. נקבע כי בהתקיים חמישה מבחנים – זכותה של האגודה לעשות כן:
2. בימה"ש קבע חמישה תנאים המהווים את הבסיס המשפטי-עובדתי המצדיק גביית כספים על ידי האגודה גם ממי שאינם חברים בה: הראשון - לוועד המקומי לא הואצלו סמכויות מהרשות המקומית הרלוונטית; השני - התשלומים נדרשים למימון שירותים המעניקים ליישוב איכות חיים, צביון מיוחד ורמת חיים המאפיינת אותו; השלישי - חוזה מכללא על דרך ההתנהגות – נקבעה חזקה על מצטרף ליישוב בעל צביון מסוים, שעבר ועדת קבלה ליישוב, כי הסכים לשאת בעלויות הנדרשות; הרביעי – טובין ציבוריים (Public Goods) הם שירותים נוספים הניתנים ליישוב הקהילתי ללא הפרדה לצרכנים השונים ואשר לא ניתן להגביל את השימוש בהם לאדם ספציפי (גינון, מכבי אש, מועדון ילדים וכו'); החמישי – מניעות מלכפור בזכות נותן השירות לתשלום – מי שנדרש לעבור ועדת קבלה ומבקש להיות חלק מהישוב אשר לו צביון מיוחד שעלויות בצדו אך אינו חפץ לשלם על כך חייב להודיע על כך מראש. משלא נעשה כן, השתיקה מהווה מניעות מלכפור בזכותו של נותן השירות לתשלום באופן שלפי דיני עשיית עושר יראו את מקבל הרשות כמי שהסכים לקבלתו.
3. בימה"ש קיבל את עמדת האגודה כי גם אם חלק מהמסים המוניציפאליים מופנים לתשתיות ביישוב הרי שאין בכך די כדי למלא אחר הצרכים השוטפים להחזקת רמת החיים ביישוב כפי שהיא ועל כן האגודה, כמי שנותרה הגוף היחיד המנהל את היישוב בהעדר ועד מקומי העושה כן וזאת מכל התושבים כולם, תוכל אף היא לגבות תשלום גם ממי שאינם חברים בה ונהנים משירותיה.
4. על פסק דין זה אמנם הוגש ערעור, אך הוא לא נדון לגופו ובהסכמת הצדדים הושארו קביעותיו על כנן.

תא"מ 25977-03-11 מלכיה נ' ברנהולץ איילת (לעיל ולהלן – "פס"ד מלכיה")

1. בפס"ד מלכיה כהגדתו לעיל (נפתח בשנת 2011 הוכרע ביום 5.3.2013) דובר בחברת אגודה שהודיעה על הפסקת חברותה באגודה ופסקה מלשלם את התשלומים שחייבה אותה האגודה בגין שירותים שמסופקים על ידה לכלל תושביה. כך החל מצטבר חוב כלפי האגודה אשר הגישה תביעה כספית בגינו לבית המשפט.
2. בפסק דינו מפנה בית המשפט גם לעת"מ 1159/05 הנזכר לעיל בהחלטה זו בסעיף ‎2.2.1 ומקיים דיון בשאלה האם חבר לשעבר חייב בדמי חבר לאחר פרישתו מהאגודה. לא אכנס לכל אשר נקבע שם אך לענייננו ארצה להפנות לעובדה כי גם שם נקבע בתקנון סעיף הדומה מאוד לסעיף 11 והאגודה טענה כי משלא התקיימו תנאיו לא נכנסה לתוקף הודעת פקיעת החברות. טענה דומה מאוד לאשר קבע כב' הבורר בענייננו.
3. גם שם קבע בית המשפט כי בהמרצת הפתיחה נקבע ש"תנאי הקושר בין זכויות קנייניות של המבקש לאפשרות יציאתו מחברות הינו בטל וחסר תוקף." (סעיף 9 לפסק הדין), ללמדנו כי גם בית המשפט כאן ראה את מסקנת בית המשפט המחוזי ככזו המבטלת את התנאי הקושר בין זכות במקרקעין לחובת החברות לה טוענת האגודה, ותנאי זה בלבד.
4. בית המשפט אף הפנה לתא"מ 18105-11-10 שגם שם באה לידי ביטוי קביעה ספציפית זו ברוח הדברים כפי שהובנו מהחלטת בית המשפט המחוזי שהייתה בשעתו הלכה מנחה.
5. אמנם, נקבע כי התנאי הקובע זיקה בין חברות לזכויות במקרקעין בטל (ראו סייפת סעיף 7 לפסק הדין) אך בית המשפט לא סבר כי כל תנאי-באשר-הוא המעכב פרישה מחברות בטל לאור פסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי. על כן, המשיך וניתח את התנאים האחרים. ברוח הדברים קבע כי התנאי השני – קיומו של חוב טרם הפרישה – אף הוא מהווה "פגיעה בזכות היסוד להשתחרר מחברות באגודה" (סעיף 8).
6. ממשיך בית המשפט וקובע שם בסעיף 9 (ההדגשות במקור):

"יחד עם זאת סבורתני כי התנאי לפרישה מחברות בכך שהחבר אינו מקבל עוד כל שירות משירותי האגודה הינו תנאי סביר לכניסה לתוקף של יציאת חבר מחברותו באגודה שיתופית. תנאי זה לא התקיים במקרה דנן. אין כל פסול בתנאי הקובע כי מי שרוצה לצאת מחברות באגודה צריך להפסיק גם להנות משרותיה.

...

בהמשך אף קבע ביהמ"ש "... מצד שני, מתיישב בהרחבה, הזוכה לקבלת שירותים מאגודה שיתופית מוניציפאלית ואינו נמנה על חבריה, או חפץ בסיום חברותו בה חלה החובה להסדיר קבלת שירותים אלה בהסכם עם האגודה". ובסיום: "המבקש זכאי להביא את חברותו במשיבה לסיום, ע"פ רצונו החופשי, אם כי ראוי לציין כי אם כך יבחר המבקש, יהיה עליו להסדיר אל מול המשיבה את נושא השירותים שהמשיבה מספקת לו, וככל שהיא מספקת לו". (הדגשה שלי ר.א).

אינני מקבלת את הדעה אשר הובעה, בדרך אגב, בתא"מ 18105-11-10 המוזכר לעיל, כאילו מעת שהודיעו הנתבעים על פרישה, רשאית הייתה האגודה שלא לספק לנתבעים שירותים..."

1. בסייפת סעיף 9 נקבע (ההדגשות במקור):

"הכרה בפרישת חבר מאגודה קהילתית בטרם הגיע להסדר, או לפחות בטרם עשה ניסיון להגיע להסדר לעניין שרותי האגודה אותם לא הפסיק, או לא יכול היה להפסיק לקבל, תביא לפגיעה באפשרות תפקוד האגודות השיתופיות הקהילתיות, שעה שחבריהן יעדיפו להודיע על פרישה, אך בפועל ימשיכו ליהנות משרותי האגודה עליהם אינם משלמים.

לאור האמור, מאחר שלא הוכח כי הנתבעת פסקה מלקבל את שירותי האגודה, או ביקשה להגיע להסדר לגבי שירותי מינימום מהם המשיכה ליהנות, אלא המשיכה לנהוג כבעבר (כאמור הנתבעת לא ידעה אפילו לציין בעדותה מה הם שרותי האגודה אשר היו אמורים להיפסק), אני קובעת כי פרישתה של הנתבעת מהאגודה טרם נכנסה לתוקף."

1. הנה כי כן – הזכות לפרוש מהתאגדות אינה זכות מוחלטת גם לדעת בית המשפט כאן, ואיזונה הנכון הוא בהפסקת שירותים ולחילופין, ככל שלא ניתן, בהגעה להסדר מתאים כתנאי להפסקת החברות. בית המשפט לא ראה בכך תנאי הפוגע בזכויות החבר הפורש מחברות כי אם תנאי המאזן בין זכויותיו ובין זכויות האגודה והחברים האחרים בה לאור מערכת היחסים אליה נכנס החבר בעבר מרצונו.

תיק מספר 1203/2303/12 טל-אל נ' אזרך איזולדה ואח'                          

1. ביום 6.7.2015 ניתנה החלטתו של כב' רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בהליך תיקון פנקס חברים באגודת טל-אל לאחר שהמשיבה, הגב' אזרך הודיעה לאגודה על פרישתה מחברות בה. כבר בפתח ההכרעה גופה, בסעיף 13ב קבע הרשם כי "בהתאם להלכה שנקבעה בה"פ (נצ') 22222-07-10 עפגין נ' מתיישבי אמנון (להלן "פס"ד מתיישבי אמנון"), זכותן של המשיבות שלא להיות חברות באגודה הינה זכות עצמאית הנובעת מהזכות שלא להתאגד." גם כאן ניתן לראות שכב' הרשם היה ער לרוח הדברים שהשתקפה מהמרצת הפתיחה.
2. בתשובה לטענת טל-אל כי הודעת הפרישה עומדת בניגוד לסעיף הדומה לסעיף 11 שבתקנונה של אגודת מתיישבי אמנון – המשיבה לעיל, קבע כב' הרשם כי רק שניים משלושת התנאים שבסעיף בוטלו בהסתמך על הקביעות שבהמרצת הפתיחה. אשר לתנאי השלישי, הרלוונטי לענייננו, לפיו חבר אינו רשאי לפרוש מחברותו באגודה כל עוד מספקת היא לו שירותים קַבַע הרשם כך (ההדגשות שלי ד.ב):

"בפס"ד בעניין מלכיה נקבע כי החברה שביקשה לפרוש מחברות לא עמדה בתנאי הפרישה, כיוון שלא עשתה ניסיון להגיע להסדר עם האגודה בדבר השירותים אותם תספק האגודה...

אכן,  לאור פסק דין בענין מלכיה,  אם לא פעל החבר טרם פרישתו מהאגודה כדי להסדיר את התשלום בעבור השירותים שאותם הוא צורך מהאגודה, הדבר יכול לשמש צידוק לעיכוב פרישתו מממנה. תנאי זה שונה מהתנאים שבוטלו על ידי הפסיקה כאמור לעיל, בכך שעל פי מהותו הוא ניתן לביצוע, יש לו הצדקה עניינית ולא ניתן לומר עליו שהוא אינו מידתי או יוצר חסם בלתי עביר בפני החבר המבקש לצאת מהאגודה. בניגוד לתנאי הדורש מהחבר הפורש, למכור או לוותר על נכסי המקרקעין שיש לו בתחומי האגודה, או לשלם חוב שידו אינה משגת לשלמו, הדרישה כאן היא אך לתשלום עבור השירותים שהחבר הפורש אמור להמשיך לצרוך גם לאחר פרישתו מהאגודה. בנסיבות אלה יש הגיון רב בדרישה כי החבר הפורש יסדיר, כחלק מהסדרי הפרישה שלו מהאגודה, גם את התשלומים עבור השירותים שהוא אמור להמשיך לקבל מהאגודה גם לאחר פרישתו, על מנת שלא יהפוך ל'טרמפיסט' על גב האגודה וחבריה. משום כך, גם אין מקום לפסול את ההוראה בתקנון המתנה את זכותו של חבר לפרוש מהאגודה בעריכת הסדר לתשלום השירותים שאותם הוא ימשיך לצרוך גם לאחר יציאתו מהאגודה, כהוראה הנוגדת את תקנת הציבור, לא מידתית או בלתי סבירה."

(סעיף 24 להחלטת כב' הרשם)

1. ובהמשך – ככל שלא הגיעו הצדדים להסכמות:

"החבר המבקש לפרוש יבקש להפנות את חילוקי הדעות לבוררות, בהתאם לסעיף בוררות הקבוע בתקנון האגודה, ככל שסעיף כזה קיים. הליך הבוררות במקרה כזה הינו הליך המחייב את הצדדים ואמור להכריע ביניהם עובדתית בשאלת היקף השירותים שאותם ממשיך החבר לצרוך ומחירם. בהתאם למתווה זה, אם החבר מבקש לפרוש מודיע על הפעלת תניית הבוררות שבתקנון, לצורך הכרעה במחלוקת בינו לבין האגודה, ניתן לראות בכך מילוי התנאי של הסדרת התשלומים שיחולו לאחר הפרישה מהאגודה ולאפשר את פרישתו ממנה אף בטרם הסתיימו הליכי הבוררות."

(סעיף 27 להחלטת כב' הרשם)

ובהמשך:

"כדי לקיים תנאי זה של ניתוק מוחלט משירותי האגודה, החבר המבקש לפרוש מהאגודה יוכל לעשות זאת רק אם יעזוב את היישוב ויעתיק את מגוריו ליישוב אחר. תוצאה כזו מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד של אותו חבר ולפיכך לא ניתן לקיים אותה בהיותה סותרת את תקנת הציבור.

מאידך, פרשנות המגבילה את זכותו של החבר לפרוש מהאגודה בתנאי שקודם הפרישה הוא יערוך הסדר עם האגודה לגבי התשלומים עבור השירותים שמהם ימשיך ליהנות כתושב היישוב, גם לאחר פרישתו מהאגודה, נראית סבירה ומידתית. היא יוצרת איזון ראוי בין זכותו של החבר לפרוש מאגודה שבה אינו חפץ עוד להיות חבר, ובין זכותם של האגודה וחבריה למנוע ממנו להפוך ל- free rider על חשבונם."

(סעיפים 30-32 להחלטת כב' הרשם)

1. וכאמור, כב' הרשם קבע כי ככל שלא מגיעים החבר והאגודה להסכמות יש להראות נכונות לפנות לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה.
2. על החלטת כב' הרשם הוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי. ב עמ"נ 30015-09-15 אזרך נ' טל אל קבע בית המשפט כך (סעיף 8 לפסק הדין):

"העובדה שהן ממשיכות להתגורר בישוב וליהנות מן השירותים יש בה משום הפרת התנאי לפיו רשאי חבר לעזוב ובלבד שאינו מקבל עוד שירותים מן המשיבה. בצדק קבע הרשם, כי העמידה על תנאי זה על דרך העיקרון ראויה ומידתית. המנגנון שקבע כדי למלט חבר המבקש לפרוש מהתנהלות חסרת תום לב של האגודה השיתופית, הוא מנגנון הולם. וככל שתקנון האגודה השיתופית כולל תניית בוררות, כפי שכך הוא הדבר בענייננו, די בפנייה מטעם החבר המבקש לפרוש למנגנון הבוררות על מנת שייחשב כמי שעמד בתנאי."

1. לא רק שפסק דינו של כב' הרשם שערעור עליו בפני בית המשפט המחוזי אשרר את האמור בו, הוא אף תמך זאת בפסיקה המפורטת לעיל. כלומר גם בית המשפט המחוזי סבר שהגבלת הזכות שלא להתאגד או לפרוש מהתאגדות - מוגבלת (סעיף 9 לפסק הדין, ההדגשות שלי ד.ב):

"הפסיקה תומכת בעמדתו של הרשם. כך בפסק הדין בעניין מתיישבי אמנון, ביטל בית המשפט את התנאי המחייב את המבקש לפרוש לוותר על זכויותיו במקרקעין אולם הותיר את התנאי המחייב אותו להסדיר את עניין השירותים שהאגודה השיתופית תספק לו. בית המשפט אף ציין במפגיע כי על המבקש לפרוש חלה חובה להסדיר את קבלת השירותים העתידיים בהסכם עם האגודה השיתופית. וכך בפסק הדין בעניין תא"מ (שלום-צפת) 25977-03-11 קיבוץ מלכיה נ' ברנהולץ [פורסם בנבו] (5.3.13) קבע בית המשפט כי התנאי נשוא דיוננו אין בו כל פסול, שכן מי שרוצה לפרוש מאגודה שיתופית צריך להפסיק ליהנות משירותיה או להסדיר את המשך קבלת השירותים (וראו גם ה"פ (מחוזי נצרת) 12568-03-12 ולנסי נ' הררית, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בהר נטופה בע"מ [פורסם בנבו] (28.8.13)). לא מצאתי כי בבג"צ 5311/12 שהוזכר לעיל יש כדי לסייע למערערות. כל שנקבע בו בהסכמת הצדדים כי סמכות הבורר שמונה על ידי הרשם היא לדון אך ורק בסוגית החובות שנצברו בתקופת החברות של העותרים באותה עתירה. עיון בעמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהיא מצוטטת באותה עתירה מלמד כי הסכמת הרשם לכך שהליך הבוררות יחלוש רק על חובות העבר, אין בה כדי לפטור את העותרים מחובתם להסדיר את השירותים שהם מקבלים מן האגודה ותהיה פתוחה בפני האגודה הדרך לנקוט הליכים משפטיים שלא במסגרת הבוררות. עמדה זו, על פניה, אינה מתייחסת למקרה שבו תקנון האגודה השיתופית כולל תניית בוררות. ואכן, נראה כי אלמלא כלל התקנון נשוא דיוננו תניית בוררות מפורשת, היה הרשם מחליט אחרת, שהרי בסעיף 27 להחלטתו אמר במפורש כי "פתרון מאזן וסביר לבעיה זו יכול להימצא בכך שהחבר המבקש לפרוש יבקש להפנות את חילוקי הדעות לבוררות, בהתאם לסעיף הבוררות הקבוע בתקנון האגודה, ככל שסעיף כזה קיים. הליך הבוררות במקרה כזה הינו הליך המחייב את הצדדים ואמור להכריע ביניהם עובדתית בשאלת היקף השירותים שאותם ממשיך החבר לצרוך ומחירם".

ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד (2.11.2017) (להלן – "הלכת שריד")

1. גם פסק דין זה עסק בתביעתן של כמה משפחות שהצטרפו לשכונת ההרחבה של קיבוץ שריד, לאגודה הקהילתית המאגדת את תושביה, ולאחר מספר שנים החליטו שאינם מעוניינים עוד להיות חברי אגודה ולשלם את התשלומים שמשיתה היא על חבריה. יצוין כי במקרה זה חתמו המשפחות עם הצטרפותן על הסכם, חוץ-תקנוני, המסדיר את יחסיהם עם האגודה בנוסף להסדרת נושא זה בתקנון ('הסכם משתכנים'), ושם נכלל סעיף לפיו הם מתחייבים לשאת בכל התשלומים בהם נושאים חברי האגודה גם אם יפרשו מחברותם בה. האגודה טענה כי מקור חוזי זה, ואפילו לבדו, משמש בסיס לחיובן של המשפחות וזאת גם ככל שתוכר פרישתן מהאגודה על אף הסעיפים בתקנונה אשר מחייבים חברות באגודה כל עוד מתגוררים הם ביישוב שריד.
2. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעות המשפחות וקבע כי משהודיעו על הפסקת חברותם –לא יכולה עוד האגודה לחייבם בגין שירותים שמספקת לכלל חבריה, וזאת לאחר שהודיעוה על רצונם להפסיק ולצרוך שירותים אלה (ההדגשות שלי ד.ב):

"סעיפים בתקנון או בהסכם המשתכנים הקובעים, כי התובעים ימשיכו להיות מחויבים בכל החלטה ותשלום הנקבעים על ידי האסיפה הכללית של האגודה הקהילתית, גם לאחר שחדלו להיות חברים בה, לא זו בלבד שמהווים משום המשך חברות דה-פקטו באגודה הקהילתית גם על מי שפרש ממנה, אלא שאף מעמידים את החבר שפרש  במצב רע יותר מאשר אלמלא פרש, שכן מטילים עליו התחייבויות וחיובים כספיים בהתאם להחלטות אשר לאחר פרישתו מהאסיפה אין לו כל ידיעה לגביהן, ואין לו כל מעורבות בהן או יכולת השפעה על קבלתן. על כן, סבורני כי הדברים שנקבעו לעיל ביחס לסעיף הפוגע בחופש ההתאגדות ובזכות להשתחרר מחברות באגודה הקהילתית, חלים מכוח קל וחומר ביחס לסעיפים בתקנון או בהסכם המשתכנים הקובעים, כי גם לאחר פרישה מחברות באגודה, ימשיך תושב היישוב הקהילתי להיות מחויב בכל ההתחייבויות שבתקנון, ויחוייב לקיים אחר החלטות האסיפה הכללית של האגודה הקהילתית, ובכלל זה החלטות המטילות עליו חיובים כספיים. סעיפים אלה מנוגדים לתקנת הציבור ויש לבטלם."

1. בית המשפט המחוזי הוסיף וקובע כי 'הסכם המשתכנים' כמוהו חוזה שאנו קצוב בזמן:

"הלכה היא, כי לכל צד בהסכם לתקופה בלתי קצובה עומדת זכות הבחירה, להודיע על סיומו כעבור פרק זמן סביר, בהודעה לצד השני, שתינתן אף היא תוך פרק זמן סביר מראש."

(סעיף 38 לפסה"ד).

ולכן:   

"מאחר שהתובעים הודיעו על רצונם להשתחרר מהסכם המשתכנים ומאחר שמדובר בהסכם שאינו מוגבל בזמן, הרי הם היו רשאים לעשות כן, תוך מתן הודעה זמן סביר מראש. נראה לי, כי פרק זמן של 3 חודשים כפי שנקבע בסעיף 10 לתקנון האגודה לעניין  פרישה מהאגודה, הינו זמן סביר. מאחר שהודעת התובעים... נמסרה... הרי מתום שלושה חודשים... הם משוחררים הן מהוראות ההסכם והן מהוראות תקנון האגודה, ומשכך הם אינם חייבים לשלם מכוח משטרים אלה את מס האגודה לסל השירותים הקהילתיים."

1. ובהתייחס לפס"ד הררית אומר השופט:

"בעניין ולנסי ביסס בית המשפט את הכרעתו בין היתר על הקביעה, כי בין האגודה לבין התובעים נכרת "חוזה מכללא בדרך התנהגות" מכוחו התחייבו התובעים לשלם את מסי האגודה. בענייננו נחתמו בפועל הסכמים מחייבים, אשר לגביהם קבעתי, כי עומדת לתובעים הזכות להביאם לכדי סיום כאמור לעיל. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט בעניין ולנסי, כי מי שקיבל שירותים מבלי שהודיע על כך שאינו חפץ בהם בטרם ניתנו, שתיקתו עשויה בנסיבות מסוימות להוות מניעות מלכפור בזכותו של נותן השירות בתשלום עבור השירות שקיבל ולו מכוח הסכמה שבשתיקה. קביעה זו נכונה גם לענייננו בנוגע לתקופה שהחל משנת 2007, מועד חתימת ההסכמים וכל עוד לא הודיעו התובעים על פרישתם מהאגודה, תקופה אשר לגביה קבעתי כאמור לעיל, כי התובעים מנועים מלכפור בהתחייבויותיהם ובכללן תשלום מסי האגודה. ואולם, הנחה זו לא יכולה עוד לעמוד לאגודה הקהילתית לאחר שהתובעים.. הודיעו לה על פרישתם מחברות בה והתנגדו לשלם את מסי האגודה."

1. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי

"כדי להוכיח קיומה של עילת תביעה על פי חוק עשיית עושר, הייתה מוטלת על האגודה הקהילתית חובה לטעון ולהוכיח, כי בנסיבות העניין, התקיימו יסודותיה של עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כדי שתקום חובה כאמור, על האגודה להוכיח, כי בנסיבות העניין, התובעים צרכו בפועל שירותים מהאגודה ולא שילמו בגינם. "מי שמחייב את חברו בלא שנתבקש לכך...אינו זכאי, כעיקרון, לשכר מן המוטב..."

1. קביעות אלה נהפכו בבית המשפט העליון. תחילה קבע בית המשפט העליון כי: "משהוברר כי השירותים הקהילתיים הם שירותים נוספים לאלה שמספק הוועד המקומי, המסקנה היא שאין מניעה שהאגודה הקהילתית תגבה מהתושבים תשלום תמורתם מכוח הסכמה חוזית בין הצדדים."  
2. בית המשפט המשיך וקבע כי בעת קבלת המשפחות לחברות הוסבר להם העיקרון לפיו מצטרפים הם לקהילה, ומכאן התקנון והסכם המשתכנים המסדיר את היחסים עם הקהילה גם בעת פרישה מחברות באגודה בעניינם נקבע כך (ההדגשות שלי ד.ב):

"דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, כי התניית העברה של זכויות קנייניות בהצטרפות הנעבר לאגודה הקהילתית, היא פסולה ועל כן בטלה... ואולם אינני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי, משהוסיף וקבע כי חיוב המערערים 2-1 בתשלום לאגודה הקהילתית, אף לאחר פקיעת החברות בה, פסול ובטל אף הוא. לטעמי אין בחיוב כספי כאמור משום פגיעה בעקרון חופש ההתאגדות והחופש מהתאגדות.

החיוב הכספי מהווה תמורה, המשולמת על ידי התושבים עבור שירותים קהילתיים הניתנים להם מאת האגודה במגוון תחומים, ובין היתר: שמירה, חינוך, פעילויות תרבות, בריכה וכיוצא באלה. שירותים כאמור ניתנים לכלל התושבים ביישוב – בין אם הם חברי האגודה, ובין אם פרשו ממנה. מדובר אפוא בחיוב חוזי, העומד בפני עצמו. הוא אינו מותנה בחברות באגודה, ואף מעוגן בסעיף 12.5 להסכם המשתכנים." 

"כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה. לא רק שמדובר בהתערבות בלתי מוצדקת בעקרון חופש החוזים, שהוא עקרון על בשיטת המשפט בישראל, אלא שתוצאתה של התערבות כזו עלולה להיות הרסנית לפועלה של האגודה ומשכך גם למרקם חיי הקהילה ביישוב."

"נראה כי גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי. גביית תמורה בגין השירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית."

1. ולבסוף קובע ביהמ"ש:

"סופו של דבר, לא היה מקום להורות על בטלותם של הסעיפים בהסכם המשתכנים ובתקנון, המטילים חובת תשלום לאגודה אף על מי שפרש מחברות בה."

"המשמעות היא שלאגודה קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום מן המערערים, ומשכך מתייתר הצורך לדון בעילה החלופית שנטענה על ידה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט."

ע"א 40043-07-19 פרקש ואח' נ' לבון (3.11.2019) (להלן – "פס"ד לבון")

1. פסק דין זה, אשר ניתן ממש לאחרונה, דן בעניין שהדמיון בינו ובין ענייננו רב. גם שם לא עמד בין החברים הפורשים מחברותם באגודה ובין האגודה הסכם הדומה להסכם המשתכנים המוזכר בהלכת שריד, וחרף זאת התוצאה אליה הגיע בית המשפט דומה לתוצאה אליה אגיע בהחלטתי זו.
2. משזו ההלכה הפסוקה, שנתקדמה רבות למן פסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה כמו גם בתגובת המדינה לבג"ץ 5311/12, הרי שאין להתעלם ממנה גם לענייננו. סופו של יום נקבע כי סעיפים המחילים חובת תשלום על שירותים ציבוריים חלים גם על חבר שפרש מחברותו באגודה. מכאן שומעים אנו את הקביעה כי ככל שלא הגיעו החבר הפורש והאגודה להסכמה בעניין "חובת התשלום לאגודה" כי אז פרישת אותו חבר מחברות בה אינה נכנסת לתוקף. ומשישנו בנמצא פס"ד טל-אל הקובע את האיזון אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי כיצד בכל זאת יכולה הודעת הפרישה מחברות להיכנס לתוקפה גם מבלי שהגיעו הצדדים להסכמה מלאה בנושא זה – כי אז ברי שדרך המלך היא לנהוג לפי התפתחותה של ההלכה הפסוקה.
3. אין להתעלם מן העובדה כי מאז פסק הדין בהמרצת הפתיחה חלף כעשור. אין גם להתעלם מן העובדה כי חלה התפתחות פסיקתית משמעותית, על ידי כמה אינסטנציות שיפוטיות. יתרה, אין נפקא מינה לעובדה שללא העיכובים, לו הייתה נדרשת הכרעה בטענותיו של המשיג לפני כעשור – לא מן הנמנע כי התוצאה הייתה אחרת.  זאת ביתר שאת מקום בו העיכוב נגרם בשל התנהלותו של המשיג אשר פנה לבית המשפט פעם אחר פעם, גם כאשר העיר בית המשפט את תשומת לבו לכך שמדובר במעשה בית דין, וכי טענותיו נדונו והוכרעו זה מכבר (ואפנה במיוחד לדבריו של כב' השופט מזוז כפי שצוטטו לעיל בשולי עמוד 2).

לסיכום פרק זה:

1. יוצא, כי גם אם טענות המשיג מעוגנות בחומר הראיות, וגם אם אכן הכוונה בעניינו בתחילה הייתה לקביעה מועד הפסקת החברות בשונה מהזכות להפסיקה, הרי שההתפתחות הפסיקתית הייתה כה משמעותית במהלך השנים, אף עמדותיהם של המדינה, הרשם ופסיקותיו של בית המשפט אינן עוד ברוח הדברים כפי שהיו לפני עשור, ואין להתעלם מכך. גם במהלך הליך הבוררות הדברים עלו בפני כב' הבורר, ניתנה לצדדים ההזדמנות להתייחס לכל ההתפתחויות הפסיקתיות שהתקבלו במהלך ניהול הליך הבוררות הארוך דנן, ואין לומר כעת כי יש להתעלם מכל אלה.
2. לפיכך, גם לו נקבל את עמדת המשיג כי יש להיצמד לעמדת המדינה בבג"ץ 5311/12 הרי שבעמדה זו במהלך השנים חלה נסיגה, התארכות ההליכים הייתה תוצאה ישירה של התנהלות המשיג ועל כן – אין לו להלין אלא על עצמו בעניין זה.
3. אני קובעת כי חרף עמדת המדינה האמורה, צדק כב' הבורר בהכריעו שלא באופן דווקני כפרשנותו של המשיג, אלא באופן מהותי, בהתאם לכל ההתפתחויות המפורטות לעיל בהרחבה.
4. מכאן, כי בדין קבע כב' הבורר שחברותו של המשיג טרם פסקה באגודה. הוא אינו עומד בתנאים שהתוותה הפסיקה, ועודנו מתנגד להליך הבוררות המתנהל בין הצדדים. התוצאה: עד להגעה להסכם או הכרעה אחרת על ידי אינסטנציה שיפוטית או מעין שיפוטית בדבר התמורה בגין השירותים הציבוריים שמסופקים למשיג על ידי האגודה – לא נכנסת פרישתו לתוקף.
5. הדבר יכול היה להיפתר על נקלה לו היה מודיע המשיג, בהתאם לפס"ד טל-אל, כי מוסכם שהליך הבוררות דנן יכריע גם בשאלת הסדרת התמורה בגין השירותים שהאגודה ממשיכה לספק למשיג אגב מגוריו במקום כלכלל התושבים במועד פרישתו מחברות. לאחר הודעה זו, וכפי שנאמר לעיל לא אחת – לא ניתן יהיה עוד למנוע את כניסתה לתוקף של הודעתו על הפסקת חברותו באגודה, וכל מחלוקת שתתגלע לאחר קביעת התמורה בגין שירותים אלה, במועד שלאחר הפרישה מחברות – מקומה להידון בבית המשפט ולא בהליך הבוררות שלפי תקנונה של האגודה.
6. אדגיש שוב ולמען הסר ספק: ככל שהיה מודיע המשיג על הסכמתו שהליך הבוררות דנן יכריע גם בהסדרת מנגנון ההתחשבנות של האגודה עם המשיג לעת פרישתו בקשר עם שירותים שמספקת האגודה לכלל תושביה (במקום או בנוסף לרשות המקומית), הרי שכל סכסוך כספי בעניין זה לאחר הכרעת כב' הבורר – מקומו בבית המשפט ולא בהליך הבוררות.  
7. הודעה כאמור הייתה מביאה את הצדדים, גם ללא רצונם, לניהול הליך קצר יותר מול כב' הבורר במטרה להגיע להסדרה של הדברים. בכך, היה ההליך יעיל גם כלפי הצדדים בשניים: ראשית – ניתן היה לקבוע אחת ולתמיד את מועד פרישתו של המשיג מחברותו באגודה, את חובו עד למועד הפרישה ואת חובת התשלומים העומדת לו בעת פרישתו מחברות. שנית, סכסוכים המאוחרים למועד הכרעה זו - יידונו בפני בית המשפט בלבד, והרי למשיג שלל טרוניות כנגד הליך בוררות זה (ובכלל).
8. נראה אפוא, כי זוהי התוצאה המתבקשת מכלל הפסיקות שנסקרו לעיל, ודומה שתוצאה זו הינה סבירה ומאוזנת, כפי שאף סבר כב' הבורר.
9. לא אצא חובתי מבלי לעמוד על עניין נוסף: לא פעם נקבע על ידי בתי המשפט כי הזכות להתאגדות הנה זכות יסוד כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ובכן, דברים אלה מקובלים עליי. אלא שלטעמי, קביעה זו לא עמדה על ההבחנה בין זכותו של פלוני שלא להתאגד ובין זכותו לפרוש מהתאגדות אליה הצטרף בעבר.
10. בעוד שהעמידה על הזכות להתאגד כמו גם הזכות שלא להתאגד מקימה זכאות לפלוני כמו שהיא, ללא כל הגבלות קודמות אלא לפי פסקת ההגבלה, הזכות לפרוש מהתאגדות אינה כזו.
11. זכות זו "מתיישבת" על מצב נורמטיבי שכבר נקבע, בהסכמה (אלא אם הוכח אחרת), בין צדדים מתאגדים, מרצונם. כאן, יש ליתן משקל מכריע לחופש החוזים. תנאים והגבלות שלקחו על עצמם אגב זאת צדדים להתאגדות – אין לבטלן במחי יד בשם הזכות שלא להתאגד אשר היא זכות יסוד.
12. יוצא אפוא, כי הזכות לפרוש מהתאגדות בשונה מהזכות שלא להתאגד, אינה זכות יסוד. היא זכות כשאר הזכויות מהן נהנים אזרחי המדינה וככזו אין צורך לבחון האם הגבלתה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
13. זכות היסוד שלא להתאגד עמדה לצדדים אלה מלכתחילה, לפני שלקחו על עצמם התחייבויות חוזיות האחד כלפי האחר – אך לא אחריה. אחרי שהגיעו צדדים מתאגדים להסכמות, ובוודאי אחרי שפעלו לפי הסכמות אלה זמן מה, כי אז אין לומר עוד שעומדת להם הזכות שלא להתאגד כזכות סוד. כעת עומדת להם אך הזכות לפרוש מחברות, וזו, לטעמי, אינה זכות יסוד אלא זכות ככל הזכויות שהפגיעה בה נעשית בהתאם להסכמות הצדדים כפי שלקחו על עצמם כשבחרו בזכות היסוד להתאגד.
14. דברים אלה מחזקים את מסקנתי כי צדק כב' הבורר בקביעתו כי זכותו של המשיג לפרוש מחברותו באגודה מוגבלת בהחלט להסדרת התמורה בגין התשלומים שמספקת לו האגודה אגב מגוריו בתחומיה. הדברים מתיישבים עם כל הפסיקה המאוחרת שהתקבלה בעניין זה, ועל כן יש ליישם את הדברים גם בעניינו בדיוק כפי שעשה כב' הבורר.
15. טענה זו של המשיג בעניין הגבלת סמכות כב' הבורר לקבוע את זכותו להפסיק את חברותו נדחית על ידי. כפועל יוצא מכך אני מאשרת את קביעת כב' הבורר בעניין אי פקיעת חברותו של המשיג נכון ליום 31.12.2015 וברי כי אני דוחה את הטענה כי יש לקבוע את יום 26.4.2012 כיום הפסקת החברות של המשיג באגודה.
16. בהתאם, סבורה אנוכי כי בכל הכבוד צדק כב' הבורר בקובעו כי בנסיבות שלפנינו פסקי דין של בתי המשפט גוברים על עמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהוגשה בבג"ץ 5311/12.
17. ביטול החיוב של האגודה בשל השגת גבולו של הוועד המקומי
    1. טענתו השנייה של המשיג הייתה כי חיובי האגודה בגין שירותים שמספקת היא לתושביה היא השגת גבולו של הוועד המקומי.
    2. מנגד, טוענת האגודה כי "התקציב המוניציפלי של המועצה האזורית מפורט בתקציב האגודה הקהילתית, והוא ניתן על ידי המועצה לצרכי הישוב. תשלומים קהילתיים... שנגבים על ידי האגודה, משלימים את הפעילות המוניציפאלית... שממומנת כאמור על ידי המועצה האזורית.." (סעיף 1ב לתשובת האגודה להשגה).
    3. האגודה הפנתה לעת"מ 1159/05 הנזכר לעיל, שם טען המשיג, וטענתו זו נדחתה, כי הוועד המקומי האציל שלא כדין את סמכותו לגבות ארנונה לאגודה. וכך קבע בית המשפט הנכבד שם (ההדגשה שלי ד.ב):

"הועד המקומי לא האציל שום סמכות אלא פשוט ויתר על סמכותו להטיל ארנונה, ביודעו כי האגודה הקהילתית תטיל את המס המשפחתי. למס המשפחתי שהטיל ועד האגודה הקהילתית אין דבר עם ארנונה סטטוטורית.

...

הועד המקומי נמנע מהטיל ארנונה והועד הקהילתי ראה עצמו חופשי ומוסמך גם מבחינה משפטית וגם מבחינה ציבורית ומוסרית להטיל את המס המשפחתי. הבעיה אינה בהטלת המס המשפחתי אלא באי הטלת ארנונה, אך איני רואה עילה לחייב את הועד המקומי להטיל ארנונה אם אינו רוצה בכך. בקשתו של העותר לשלם את הארנונה אינה נובעת מנדיבות יתר, אלא היא מפלט במקום המס המשפחתי הגבוה יותר."

ונדגיש: הדברים נאמרו בעניינו של המשיג כאן.

1. כפי שכתבתי בעבר (בהחלטה מיום 7.10.2019 בתב' 2624/27/2016 אזרך נ' טל-אל [פורסם בנבו]), אני סבורה כי במרחב הכפרי מסופקים השירותים המוניציפאליים והקהילתיים משלושה מקורות: המועצה אליה משתייך היישוב, הוועד המקומי והאגודה הקהילתית.
2. ברי, כי ככל שהוועד המקומי אינו בעל סמכות לגבות כספים מתושבי האגודה כי אז נותרים הלכה ולמעשה שניים מבין השלושה המספקים שירותים לתושבים: המועצה והאגודה. זהו מצב הדברים גם בענייננו. מקום בו המועצה לא האצילה מסמכויותיה לוועד המקומי וזה לא יכול לספק כל שירות כי אז אין לומר שהאגודה משיגה את גבולו של הוועד המקומי או של המועצה.
3. כמו שם (תב' 2624/27/2016), גם בענייננו – משהתקציב שמעבירה המועצה אינו מספיק לשם אספקת השירותים הציבוריים הרי שהיא אינה רשאית לספקם ולמעשה הדרך לספקם עוברת דרך מימונם הישיר והפרטי של האגודה על ידי גבייה מחברי האגודה ותושביה בלבד (והרי סמכותה של האגודה לחייב את התושבים בגין שירותים אלה הוכרה בפסיקה כאמור, אפנה להחלטתי שם, סעיפים 3.12-3.17). כאן מצוי כובד משקלה של האגודה הקהילתית במרחב הכפרי.
4. כזכור, גם כאן עולה קביעה מפסק הבורר לפיה המועצה לא האצילה מסמכותה לוועד המקומי לגבות תשלומים מוניציפאליים. מכאן, כי הוועד המקומי אינו מוסמך לגבות כל תשלום בנוסף על תשלומי הארנונה שמשלמים התושבים למועצה. גם כאן, רוב רובם המכריע של השירותים ממומנים מכספיה של האגודה הקהילתית, ומדובר בשירותים ציבוריים המסופקים לכלל התושבים ללא יכולת מעשית להפרדת צריכתו של כל בית אב או לבידול חברים לשעבר או תושבים שאינם רוצים לעשות שימוש בשירותים אלה.
5. כפי שהוסבר על ידי שם - כלל השירותים הללו מסופקים לטובת כלל התושבים, גם אם לא כולם נהנים מכלל השירותים והם מהווים את הערך המוסף של היישוב כקהילה שהיא בלבו של היישוב ובלעדיה ספק אם ליישוב זכות קיום.
6. חלק מהערך המוסף האמור הוא הציפייה שכלל השירותים המרכיבים את אופיו של היישוב ואת רמת החיים בו יהיו מסופקים באופן חופשי. מכאן, כי גבייה נפרדת בגין כל שירות מאיינת ציפייה זו ומשנה את צביונו ורמת החיים ביישוב כולו. כפי שקבע בית המשפט גם בפס"ד לבון - אין לצפות לבדיקה פרטנית של האגודה לגבי כל משתמש בפועל באיזה משירותיה בנפרד (מה שבדרך הכלל ממילא לא נעשה ביישובים קהילתיים) אלא לשימוש חופשי במתקני האגודה ושירותיה וזאת כאמור כחלק מצביון היישוב, מהמרקם החברתי שבו ומרמת החיים הנוהגת בו.
7. המסקנה העולה מכל האמור כי גם טענה זו של המשיג נדחית על ידי. אין מדובר בהשגת גבול, כי אם באספקת שירותים לגיטימית שעל תושבי האגודה, החברים והתושבים לשאת במימונם.
8. גובה חיוב המשיג בהוצאות
   1. באשר לגובה ההוצאות שהטיל כב' הבורר על המשיג אפנה לפסיקה הענפה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות ערכאה דלמטה בעניין זה.
   2. בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח' (2005), קבע בית המשפט מסמרות בכל הנוגע לאפשרות של צד להליך להגיש ערעור בעניין השתת הוצאות על ידי הערכאה דלמטה, וכך נקבע בין היתר:

"בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי [1]; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ [2], בעמ' 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו (ע"א 378/78 קלינגר נ' מס עזבון [3]; ע"א 37/85 ברבלק נ' שביט [4]; ע"א 703/85 ליפשיץ, חסויה נ' ליפשיץ [5]). העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן..".

(ע"א 9535/04 לעיל, בעמ' 395)

1. גם עיון בספרות הרלוונטית מעלה כי ככלל אין מתערבת ערכאת הערעור בקביעות בעניין הוצאות של ערכאה דלמטה, ולעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא בדימוס אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 745:

"אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.

פרט למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט.

לעיתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית-משפט קמא. שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. אחד משיקולים אלה הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין".

במקרים חריגים, שבהם נראה כי נראה שנפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניינים אלה.

בעניין אחד, החליט בי המשפט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר-טרחת עורך-דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה באורח בזבזני. ערכאת הערעור קבעה כי, בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת (תקנה 512(ב)) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.

בעניין אחר, בית-משפט שלערעור לא התערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן ניתן היה לסבור כי הצטברות שיקולים הביאה את בית המשפט  קמא לפסוק את אשר פסק: נסיבות אנושיות מיוחדות, עמימות עובדתית ונזק ראייתי שנגרם למערערת".  

1. עינינו הרואות כי לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב בנוגע להשתת ההוצאות, בין היתר מן הטעם שהערכאה הדיונית היא אשר התרשמה ממקור ראשון ובלתי אמצעי מהתנהלות הצדדים: טיעוניהם בכתב ובעל פה, בקשות שונות שהוגשו, מספרן, אופן הגשתן וכיוצא באלה כמו גם מיתר הגורמים המשפיעים על קביעת חלוקת ההוצאות. לכן, היא אשר נדרשת ליתן דעתה לכך. המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין אופן השתת הוצאות ההליך שנוהל בפניה הינם מצומצמים ביותר, ורק במקרים בהם נפלה טעות משפטית או שדבק פגם או פסול בשיקול דעתו של הבורר תסטה ערכאת הערעור מהלכה זו.
2. בענייננו, עסקינן בהליך בוררות שנמשך שנים רבות, כאשר בפני כב' הבורר נוהלו דיונים והליכי הוכחות, הוגשו סיכומים וניתנו הזדמנויות לכל צד להביא טענותיו בהרחבה. הבורר קיבל את עמדת האגודה, והשית על המשיג את הוצאות ההליך.
3. לא מצאתי כי מדובר בהוצאות חריגות או שאינן מידתיות בהתחשב בהליך שנוהל בפניו (אורכו ונפחו). בנסיבות המתוארות, אין מקום לומר כי בהחלטת כב' הבורר נפלה טעות משפטית או דבק פסול או פגם בשיקול דעתו. משכך אין בענייננו מקרה המצדיק התערבות בהחלטת כב' הבורר. 
4. אני דוחה את טענותיו של המשיג בעניין זה.

 

6. סוף דבר
   1. ההשגה נדחית על ידי במלואה. פסק הבורר מאושר על יד ככתבו וכלשונו לרבות ההוצאות שנפסקו בו.
   2. בגין הליך זה יישא המשיג בהוצאות האגודה ושכר טרחת עורך דינה בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 7 ימים מקבלת החלטה זו, ומתום מועד זה ועד תשלומו המלא בפועל יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

 

 

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים בדוא"ל או בפקס וכן בדואר רשום ותסגור תיק בוררות זה.

 

 

ניתן היום, ‏‏י"ב חשון תש"פ                                                       דנה ביאלר, עו"ד

‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏10 נובמבר 2019                                                           עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, בהעדר הצדדים                                              ומנהלת מחלקת הבוררויות