עוזר רשם האגודות השיתופיות התנה את הארכת מועד ערעור כנגד צוי עיקול של מפרק יעל - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ בתשלום הוצאות ושכר טרחה לטובת קופת הפירוק

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות עורך דין רמזי חוראני. תיק מס' 524/133/13 אשכול עינב נגד יעל - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

 

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות                                           תיק מס' 524/133/13

עורך דין רמזי חוראני

 

בעניין:

1.      אשכול עינב
2.      אשכול יעל 
3.      אשכול שלמה

                  ע"י ב"כ עו"ד ארייה חיימסון ו/או אייל סודאי ו/או אח'

                  מדרך מנחם בגין 52, "מגדל סונול", תל-אביב 67137

                  טל' 03-5621507; פקס' מס' 03-5611452

המבקשים

ובעניין: 1. יעל - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, מ.א. 570005249 (בפירוק)

                באמצעות המפרק, עו"ד שלמה טופז

                מגדל ב.ס.ר 2 קומה 17 רח' בן גוריון 1 בני ברק 51201

     טל': 03-6441335 פקס: 03-6446922

המשיבה

החלטה

א.    תחימת הדיון:

1.      בהחלטתי מיום 28.11.2013 דחיתי את הבקשה של המבקשים מס' 1 ו- 2 למחיקת הבקשה לפי סעיף 49 לפקודת האגודות השיתופיות, להלן: הפקודה, ו/או לביטול החלטות סגנית הרשם לשעבר, עו"ד מארי קושניר הררי להלן: סגנית הרשם, וכן את הבקשה לביטול העיקולים.

2.      אחרי שתם הדיון בנושא הסמכות להפעיל את סעיף 49 לפקודה, עלתה על הפרק השאלה של תוקף ההמצאות והנושא של הארכת המועדים למי מהמבקשים.

3.      המבקשים 2 ו- 3 לא הגישו ערעור על צווי המפרק מכוח סעיף 48 אלא בקשה לבטל העיקולים מכוח הפעלת סעיף 49 לפקודה. המבקש מס. 1 הגיש ערעור על צו שהוציא המפרק מכוח סעיף 48(3)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות. בו בזמן ננקטו הליכים נגד המבקשים או מי מהם הן מכוח הליכי הוצאה לפועל המבוססים עת צווי התשלום שהוציא המפרק, והן מכוח העיקולים על פי סעיף 49 לפקודה.

4.      המבקש מס' 1 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על צו המפרק ביחד עם נוסח של כתב ערעור וזאת ביום 7.7.2013 . בהמשך הגיש ב"כ המבקשים 2 ו- 3 בקשה לראות בנימוקי הערעור של המבקש מס. 1 כנימוקי הערעור גם מטעם המבקשים 2 ו- 3 . בקשה זו הוגשה ביום 15.10.2013.

5.      בהחלטתי מיום 29.12.2013 הוריתי להשאיר את העיקולים ברישום, נתתי הנחיות הנחוצות לצורך ביטול עיכוב היציאה מן הארץ וכן הוריתי למזכירות לקבוע מועד דיון כקדם ערעור או דיון מקדמי לשם דיון בנושא המועדים וכן להתוות מסלול הדיון בחלופות הקיימות: פעולות על פי סעיף 49 לפקודה ופעולות על פי צווי התשלום שהוציא המפרק והליכי ההוצאה לפועל.

ב.     טענות המבקשים:

6.      צו התשלום הומצא למבקש מס' 1 ביום 29.4.2013 ולא ביום 22.3.2103 כטענת המפרק. הצו הודבק על חצר אחרת בה המבקש אינו מתגורר. על מוסר דבר הדואר היה למוסרו לנמען או לבן משפחה הגר עמו הנראה כבן 18 ומעלה. דבר הדואר נמסר לאביו של המבקש מס' 1, מר עוזי אשכול.

7.      מר עוזי אשכול, האב, אינו גר עם המבקש באותו בית או אותה כתובת. האב גר ברח' האילנות 2 בכפר מעש בעוד שהמבקש מס' 1 גר ברח' השלושה 15. מדובר בכניסות נפרדות ורחובות שונים.

8.      האב, מר עוזי אשכול, סירב לקבל את דבר הדואר המיועד לבנו מכיוון שאין הם גרים באותה כתובת והוא איש קשיש שלא רצה לקחת על עצמו את קבלת דבר הדואר.

9.      תצהיר המוסר הנו תצהיר שקרי והמבקש עומד על חקירת המוסר. (סעיף 6 לתשובת המבקשים מיום 23.12.2013 לתגובת המפרק.

10. אין זה נכון שלא הוגש ערעור מטעם מר עינב אשכול, שכן צורף הערעור לבקשה להארכת מועד ואשר הוגשה ביום 7.7.2013.

11. אשר למבקשים מס' 2 ו- 3 טען בא כוחם, כי צווי התשלום אליהם הומצאו באמצעות משרדו של בא כוחם, עו"ד סודאי, ביום 3.10.2013. הבקשה לראות בנימוקי הערעור של עינב אשכול גם כנימוקי הערעור של יעל ושלמה אשכול הוגשה ביום 15.10.2013. הבקשה הוגשה בחלוף 12 יום בלבד מיום שהומצאו להם צווי התשלום של המפרק ולכן הם עדיין נמצאים במהלך התקופה המותרת להגשת הערעור ואין לקבוע כי הם אחרו את המועד.

12. מאחר ובהודעת הערעור שהגיש מר עינב אשכול נכללה גם הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, הרי זו חלה גם על המבקשים 2 ו- 3, אף שאינם זקוקים למעשה להארכת מועד.

13. המפרק עצמו מודה, כי ביום 2.5.2013 נשלח אליו מכתב על ידי מר עינב אשכול בו ביקש אורכה של 60 יום כדי שיוכל לארגן ייצוג משפטי הולם. המפרק חייב היה להסביר למבקש את הליכי ההתנהלות במקרה כזה ואסור לו היה להתנער מחובותיו כשלוח בית המשפט או הרשם. בסופו של דבר הוגשה בקשתו של עינב אך זאת ימים ספורים אחרי שחלפו הששים יום אותם ביקש המבקש מס' 1 מהמפרק. מדובר באיחור של כחמישה ימים מהם 3 ימי עבודה בלבד. אין הדבר מצדיק את אי הארכת המועד.

14. צו התשלום על פי סעיף 48(3)(ב) הנו צו לקוני שאינו מפרט מהי עילת החוב וממה הוא נובע, אלא רק מציין את הסכום הנתבע. מסיבה זו גם אין לדחות את הבקשה להארכת המועד. צו התשלום לא לווה בכתב תביעה מפורט של המפרק ולכן אין המבקשים יכולים עדיין להתייחס להגנתם לגוף העניין.

15. ההליכים על פי סעיף 49 לפקודה והצווים מכוח סעיף 48(3)(ב) לפקודה הם הליכם שונים לגמרי. אין מקום להוציא את הצווים על ידי המפרק ולפנות ישר להוצאה לפועל, לפני שהתקיים דיון ענייני, בו יוכיח המפרק את טענותיו. בפן המהותי מדובר לא בתביעה על פי עסקי האגודה, אלא מעין תביעה נזיקית שיש להוכיח את כל פרטיה.

16. המבקשים לא נכנסו אומנם לגוף העניין, אך ציינו לצורך הבקשה להארכת המועדים, כי השטחים הנטענים שהיו שייכים לאגודה ונמכרו לצדדים שלישיים מבלי להעביר את הכסף לקופת האגודה, מעולם לא היו של האגודה. זאת ועוד שולמה יותר ממחצית התמורה במיליוני דולרים למנהל מקרקעי ישראל. פדיון השכירות המוגנת לא היה אמור להגיע לקופת האגודה על פי מסמכים מפורשים וחתומים על ידי האגודה.

17. לגוף העניין טענו המבקשים כי חלה התיישנות וכי אין לרשם סמכות לדון בנושא אלא לבית המשפט[1] .

 
 
 
ג.      טענות המפרק:

18. מועד מסירת צו התשלום למבקש מס' 1 הנו 22.3.2013. לאימות טענה זו צירף המפרק אישור מסירה מיום 22.3.2013 עם תצהיר של המוסר מיום 27.3.2013.  אין המפרק חולק על כי מועד מסירת הצו למבקשים מס' 2 ו- 3 הנו .13.10 .2013 [2].

19. לא הוגש ערעור כלשהו מטעם ה"ה שלמה ויעל אשכול, אלא רק בקשה מיום 15.10.2013 לראות בנימוקי הערעור של המבקשים האלה כנימוקי הערעור של מר עינב אשכול- המבקש מס' 1. גם מטעם מר עינב אשכול לא הוגש ערעור, אלא רק בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. נוסח כתב הערעור שצורף לבקשה זו לא התקבל לרישום במשרד הרשם, ולכן אין לו כל תוקף כל עוד לא הוארך המועד. אי לכך אליבא דמפרק, מאחר ואין ערעור עצמאי של שלמה ויעל אשכול מחד גיסא, ומאחר ואין ערעור מטעם מר עינב אשכול, אלא רק בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, יוצא כי אין ערעור מטעם אף אחד מהמבקשים ואין מנוס מדחיית בקשותיהם ויש לאפשר המשך נקיטת ההליכים נגד כולם.

20. לבקשה להארכת מועד מטעם מר עינב אשכול אין כל נפקות מפני שהיא הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור. הפניה הראשונה שלו למפרק היתה אומנם מיום 2.5.2013, אך אין "המפרק בעל סמכות להארכת מועדים או ליתן החלטה".

21. הרשם נעדר סמכות להאריך את המועד הן משום שמדובר באיחור מופרז והארכת המועד אינה מידתית , והן מכוח עיקרון חוקיות המנהל לפיו אין סמכות לרשות מנהלית, אלא אותן סמכויות שהוענקו לה מפורשות בחוק. לרשם לא הוענקו סמכויות להארכת מועד ומכאן חוסר הסמכות להיעתר לבקשה להארכת מועד.

22. בנוסף, אין זה נכון, כי המסירה בוצעה ביום 29.4.2013 עת הודבק צו התשלום על גדר ביתו של המבקש מס. 1. המועד נקבע בחיקוק סטטוטורי, ולכן אין סמכות להאריך את המועד וצו התשלום הפך לצו חלוט.

23. האיחור מיום 22.3.2013, הוא יום המצאת הצו לגרסת המפרק, עד להגשת הערעור ביום 7.7.2013 אינו איחור מינורי, אלא משמעותי, בינתיים קם למפרק ולציבור אינטרס הסתמכות ועל כן אין מקום להארכת המועד. המפרק הוסיף, כי הארכת המועד הקבוע בתקנות מותנית בהטלת הוצאות.

24. לעיתוי של הגשת הבקשה להארכת מועד יש חשיבות מכרעת. אם הבקשה מוגשת בחלוף תקופת הערעור, הרי אין יותר סמכות להארכת המועד. המפרק מפנה לפסיקה בעניין למשל בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006 (3) 3082 מיום 32.8.2006, (פורסם גם בנבו) , להלן: ענין נפתלי נשר, ועוד.

25. גם שיקולי הצדק אינם מאפשרים היענות לבקשה להארכת מועד, שכן ביחד עם הצו של המפרק הומצאה גם דרישה להמצאת מסמכים למפרק. המבקש לא ניעתר לבקשה אף בחלוף כעשרה חודשים.

26. אין להתבסס על סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981להלן: חוק הפרשנות, שכן סעיף זה מתייחס לנוהלי עבודה של רשות מנהלית, בעוד שכאן מדובר במועד שנקבע בחיקוק, ועל כן אין תחולה לסעיף על מקרה זה.

27. גם לגופו של ענין אין סיכויי המבקש גבוהים, שכן הוא מתנער מחובתו על פי דין להחזיר את הכספים שהוא לקח שלא כדין. זאת ועוד, הטענה כי המבקש מס' 1 הופטר מחובת החזר כספים מכוח נספחים ג' ד' ו- ה לערעור המבקש מס' 1 אינה מבוססת. הסיבה לכך הנה, כי מסמכים אלה נחתמו על ידי השותף מר חדד דוד אישית ולא על ידי האגודה, ולכן אין הם מחייבים את האגודה. על כל אלה הוסיף המפרק, את דברי כב' השופטת יהודית שבח בה"פ (ת"א) 21684-07-13) בהרי נ' חדד, לפיו "בעלי הדין מתנהגים כאילו רכוש של האגודה הנו רכושם הפרטי של חברי האגודה".

28. בתשובה נוספת של המפרק מיום 25.12.2013 הוסיף הוא בסעיף 7 לתשובה תיאור של בית המגורים של המבקש לעומת בית המגורים של הוריו וניסה לטעון כי זו אותה כתובת, שני הבתים בנויים על אותו מגרש שכן זו הסיבה שהותר למבקש לבנות ביתו על מגרש ההורים כבן ממשיך, מדובר בשני רחובות פינתיים. נקודה נוספת אותה חידד המפרק באותה תגובה, הנה חוסר ההיגיון בטענה, כי "צו התשלום היה מודבק לחצר אחרת במושב חקלאי במשך מעל לחודש ימים ולבסוף הגיע במפתיע למבקש".

ד.     הדיון בפניי:

29. בדיון בפניי טען ב"כ המבקשים, כי הוא ביקש מהמפרק להביא לדיון את מוסר דבר הדואר למבקש מס' 1 לשם חקירתו, אך המוסר לא התייצב ולכן יש להתעלם מהתצהיר שלו. מנגד המצהירים מטעם ב"כ המבקשים התייצבו לדיון מוכנים ומזומנים לחקירה ולכן יש לקבל את תוכן תצהיריהם. זאת ועוד, אף אם יתקבל תוכן התצהיר של המוסר, הרי זה מתייחס למסירה הנטענת למבקש מס' 1 ואין כל התייחסות למסירה למבקשים 2 ו- 3. לגבי צו התשלום למבקשים 2 ו – 3 אין מחלוקת כי זה נמסר לבא כוחם ביום 13.10.2013 ומשום כך אין הם זקוקים להארכת מועד כלל ועיקר.

30. לגבי הטענה, כי אין ערעור עצמאי, טען ב"כ המבקשים, כי מדובר באותן שאלות עובדתיות ומשפטיות, מדובר בצדדים שהנם בני משפחה אחת ואין טעם שלא יידון הכול באותה מסגרת. אין פסול בכך שהנימוקים שהעלה המבקש מס' 1 בערעור ישמשו גם כנימוקים לערעור של המבקשים 2 ו- 3 ויש להיענות לבקשה.

31. ב"כ המבקשים הוסיף, כי מטעמי יעילות אין לדון בבקשות לפי סעיף 49 במנותק מהדיון בערעור על צווי התשלום ויש לאחד את הדיון בשתיהן.

32. המפרק ועו"ד לימור טופז חזרו על הטענה, כי המסירה של הצו למר אשכול עינב נעשתה ביום 22.3.2013 וכתוצאה תאריך היעד להגשת הערעור הנו 22.5.2013, ולכן ברור כי הערעור ביולי 2013 מוגש באיחור. המסירה של צו המפרק היתה כדין, שכן ההמצאה נעשתה על ידי שלוח בלתי תלוי במפרק ואף ציין את שמו של אבי המבקש מס' 1 שלא היה ידוע למפרק לפני ההמצאה.

33. המפרק הוסיף וטען, כי אין הוא חייב לעזור למבקשים יותר ממה שנכתב בצו התשלום, שציין את החובה להגיש ערעור בתוך 60 יום בשני עותקים, את כתובת הרשם לצורך הגשת ערעור וכן את הסעיף הרלוונטי בפקודת האגודות השיתופיות.

34. אשר להליכים וצווי העיקול על פי סעיף 49, מכוח החלטות סגנית הרשם, אלה נמסרו למבקשים ביום 15.7.2013. הגשת בקשה למחיקה אינה כתב הגנה. המסקנה מכך הנה, כי אין עדיין כתב הגנה ויש לאפשר המשך ההליכים נגד המבקשים. גם הגשת בקשה להגיש הגנה בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה בבקשה למחיקת ההליכים מכוח סעיף 49 אינה מקנה זכות למבקשים להתגונן היום בחלוף התקופה שבדין.

35. לבסוף טענו המבקשים, כי בפרוטוקול הדיון משנת 2007 שצרפו המבקשים בעצמם, רואים כי המבקשים או חלקם נטלו חלק בדיון ולכן אין לתת משקל להחלטות בדיון האמור לטובת המבקשים ונגד האגודה.

36. בתשובת המפרק בדיון בפניי לטענות האמורות, הוא ציין כי אף אם תידחה בקשת מרשיו לראות בנימוקי עינב אשכול כנימוקי ערעורם, הרי יש מטעם המבקשים 2 ו 3 כתב הגנה בצורת הפניה למסמך אחר הקיים בתיק ואין בכך כל פסול.

ה.    דיון והכרעה:

37.  אחלק את ההכרעה למספר מישורים ואתחיל דווקא בבקשה לביטול ההליכים מכוח סעיף 49 לפקודת האגודות השיתופיות, בהקשר של המועדים וההמצאה. צווי התשלום מכוח החלטות כב' סגנית הרשם מימי 9.6.2013 ו- 17.6.2013 נמסרו למבקשים ביום 15.7.2013. כך הצהיר המפרק בדיון בפניי בדיון מיום 16.2.2014 (ראה עמ' 5 קטע שני) וכך צוין בפתיח בקשת המבקשים 2 ו- 3 למחיקת הבקשה מכוח סעיף 49  מיום 8.8.2013. ביום 28.11.2013 דחיתי את הבקשה של המבקשים 2 ו- 3 לביטול ההליכים ולמחיקת הבקשה מכוח סעיף 49 לפקודה על רקע הטענה של היעדר סמכות. המשמעות היתה אישור העיקולים הזמניים שאשרה בזמנו כב' סגנית הרשם, עו"ד מארי קושניר הררי. יצוין, כי הבקשה הוגשה בשם המבקשים 2 ו- 3 בלבד. מכאן המסקנה, כי בהיבט של המועדים, פספס המבקש מס' 1 את המועד להגשת הבקשה לביטול ההליכים מכוח הסעיף 49 לפקודה. לעומת זאת המבקשים 2 ו- 3 הגישו את הבקשה לביטול בחלוף פחות מחודש ימים ונראה לי כי חלוף זמן זה הנו בגדר הסביר . אציין רק, כי אין בפניי עד היום בקשה לביטול ההליכים מכוח סעיף 49 מטעם המבקש מס' 1.

38. אשר לצוו התשלום שהוציא המפרק על פי סמכותו מכוח סעיף 48 (3)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות, הדיון כאן נחלק לשני נתיבים, האחד הנו הנתיב של המבקש מס' 1 והאחר הנו הנתיב של המבקשים מס 2 ו - 3 , וזאת שוב בהקשר של המועדים. החלק הקשור לעימות החזיתי בעניין עיתוי המסירה מתייחס להמצאה למבקש מס' 1 מר עינב אשכול אותו אבחן תחילה.

39. טוען המפרק, כי המסירה בוצעה ביום 22.3.2013 ולכן תמה תקופת הערעור מכוח סעיף 48(5) לפקודה ביום 22.5.2013 דהיינו בחלוף 60 יום מיום ההמצאה. גם המבקשים אינם חולקים על החובה להגיש את הערעור בתוך 60 יום, אלא על היישום של הוראות הסעיף. לדידם, המועד לא התחיל ביום 22.3.2013 אלא ביום 29.4.2013. המפרק טוען, כי המסירה בוצעה כדין כהשוצעה לאביו של המבקש מס' 1 על ידי שליח אובייקטיבי מטעם המפרק, בעוד שב"כ המבקש בדעה, כי אין מדובר במסירה כדין. צו התשלום והמסירה נמצאו בחלוף יותר מחודש ימים מודבקים על גדר החצר של המבקש ביום 29.4.2013 ומיום זה יש להתחיל את מניין הימים להגשת הערעור.

40. האם המסירה מיום 22.3.2013 הנה מסירה כדין?, שאם כן הרי איחר המבקש מס' 1 את המועד להגשת ערעור תקופה ארוכה עד להגשת הערעור, או שמא אינה מסירה כדין וכי המסירה בפועל היתה ביום 29.4.2013 ולכן מדובר באיחור מינורי של כחמישה ימים לכל היותר עד להגשת הערעור?. עלי להכריע בתוקף המסירות מימי 22.3.2013 ו - 29.4.2013. עיינתי בטיעוני הצדדים בנקודה זו ונחה דעתי כי הדין הנו עם ב"כ המבקש מס' 1. אין בפקודה הוראות מפורשות לעניין ההמצאה או המסירה של מסמכי בית דין או צווי המפרק מכוח סעיף 48 לפקודה. יחד עם זאת הפקודה אף שהיא פקודה ארכאית, כפופה היא לשיטה המשפטית הנוהגת בארץ, חייבת להשתלב בה ולנסות לחיות בשלום ובהרמוניה עם עקרונות השיטה המשפטית.

41. עיקרון חשוב בשיטה המשפטית שלנו הנו מתן זכות גישה לערכאות כזכות יסוד חוקתית. ראה עא 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, סב (4) 525; רעא 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק); בגץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח' , נט (2) 481 ; י' רבין "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח) ועוד. אי לכך, היכן שיש להפעיל פרשנות בסוגיה זו, יש לפרשה בצורה מרחיבה כך שיינתן תוקף לזכות חוקתית זו. אמת, גם לבעל הדין האחר יש גם זכות או ציפייה שעם חלוף זמן לא יוטרד יותר בפתיחת הליך הדיון או הליך ערעורי, אך בסופו של דבר השאלה הנה שאלה של איזונים בין הזכויות של שני המתדיינים. ראה בשא 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל- רשות המיסים ו- בש"א 5636/06 נשר נ' גפן ([פורסם בנבו], 23.8.2006). גם אם נאמר , כי כפות המאזניים מעויינות או שקולות , הרי יש יותר מאשר סממן שמראה כי הדין הנו עם המבקש:

א.    בתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד- 1984 , להלן: תקנות הפירוק, יש סממנים לכך, כי הדין שצריך לחול בענייני תקיפה הנו הדין החל בדין הכללי. כך למשל בתקנה 11 לתקנות הפירוק הדנה בסמכות המפרק לקבוע מהו סכום ההשתתפות של כל חבר, קבעה תקופה של ששים יום מיום קבלת ההודעה. כמו כן בתקנה 16 לאותן תקנות הדנה בערעור על החלטת מפרק בנושא תביעת חוב, נקבע מועד לערעור והוא 60 יום מיום קבלת ההחלטה של המפרק. גם תקנה 34 לתקנות הפירוק קובעת מועד להגשת ערעור למי שרואה עצמו נפגע מהחלטת המפרק והוא 60 יום מיום קבלת ההחלטה. אי לכך העיקרון החל בדיני פירוק אגודות שיתופיות, הנו הדין של מסירה בפועל ולא מסירה או ידיעה קונסטרוקטיבית. הדבר משתלב כאמור עם הגישה של מתן הזדמנות הוגנת לבעל דין כדי שיהיה לו יומו בבית דין ותואם את עיקרון הגישה לערכאות של השיטה המשפטית השוררת.

ב.     השיטה המשפטית הנוהגת אצלנו, מורה למסור דברי בית דין לבעל דין על פי סדר מסוים. עניינים אלה מוסדרים בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, להלן: תקנות סדר הדין האזרחי. הכלל הנו כמופיע בתקנות 476 ו- 477 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 476 קובעת כלהלן:

"         המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי העניין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה".

 תקנה 477 קובעת:

            ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת" .

אם כך, הכלל הנו המצאה לנמען עצמו, אלא אם כן יש תחולה לחריגים.

ג.       בתקנות יש פתרון לסוגיית ההמצאה בהדבקה. הטענה של המפרק הנה, כי ההמצאה של הצו בוצעה בהדבקה בביתו או רכושו של המבקש מס' 1. מה הדין לגבי המצאה בהדבקה? על כך עונה תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי כלהלן:

"שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף על פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק" .

הפסיקה פרשה את השקידה הסבירה כיותר מביקור ואי מציאת הנמען גופו או אדם אליו אפשר להמציא את המסירה. ראהזוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית עמ' 233 ו- גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' אחת עשרה בעמ' 425. במקרה זה הוגש תצהיר מטעם המוסר. על פי התצהיר ואישור המסירה, פנה המוסר לנמען, המבקש מס' 1, רק פעם אחת זו היא הפעם מיום 22.3.2013. אי לכך אין לומר, כי המוסר פעל על פי העיקרון שבתקנות 476 ו 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, וגם אי אפשר לומר כי הוא פעל על פי האמור בתקנה 489. הסיבה לכך הנה שלא פעל בשקידה ולא היה ניסיון להמצאה יותר מאשר פעם אחת.

ד.     מה כן עשה המוסר? הוא ניסה למסור את הצו לבן משפחה, קרי האב מר עוזי אשכול. האם המסירה לבן המשפחה היתה כדין? לשם כך נפנה לתקנה אחרת מתקנות סדר הדין האזרחי והיא תקנה 481 הדנה בהמצאה לקרוב משפחה. להלן הנוסח הרלוונטי של תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי:

באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים" .

                          התמונה המתגלה מהמסירה למבקש מס' 1 הנה, כי המוסר לא מצא את הנמען עצמו (ואת זאת אני מניח דווקא לטובת גרסת המפרק), ולכן מסר הוא את הצו לבן משפחה. השאלה היא האם המסירה לבן משפחה נעשתה על פי דרישת התקנות, בעיקר תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי? חוששני כי התשובה לכך הנה שלילית: חובה על פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי להמציא את הצו "לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים" .

 

ה.    אין ספק, כי האב מר עוזי אשכול הנו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המבקש והוא אכן נראה שמלאו לו יותר משמונה עשרה שנים. השאלה היא אם הוא בן משפחה במובן התקנות והפסיקה? התשובה לכך הנה שוב שלילית. מדובר בשני אנשים בוגרים, כל אחד גר בבית משלו אף שמדובר באותו מגרש או בבתים קרובים או פינתיים. זוהי המצאה רעיונית לשכנים שיש ביניהם במקרה גם קרבה משפחתית לא יותר מכך. מסירה כזו אינה כדין והרי אין המצאה לשכן יכולה להוות מסירה לנמען עצמו. אני כשלעצמי הייתי מטיל ספק אם הקרבה המשפחתית אליה התכוונה התקנה הנה קרבה של אב ובן הנשואים, אלא לכל היותר לבן רווק הגר ביחידת המגורים של האב. יחד עם זאת אין לנו צורך בקביעות קטגוריות, שכן אין מחלוקת, כי מדובר בשתי יחידות מגורים עצמאיות של בוגרים נשואים, ועל כן אין המסירה מהווה מסירה כדין. לאור האמור, הנני קובע, כי מסירת צו התשלום למבקש מס' 1 לא נעשתה ביום 22.3.2013, אלא ביום 29.4.2013.

ו.       אין צורך לבדוק את התהיות של המפרק, איך קרה שהדבקה נשארה על תילה במשך יותר מחודש ימים עד שמצאה המבקש במקרה? אין עובדה זו רלוונטית והרי קבעתי כי אין מסירה כדין מכוח הדבקה על פי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, וגם אין ההמצאה לבן משפחה כדין בהיותה מנוגדת לתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי. מה שעשה המוסר הנו שילוב של שתי התקנות הדביק את הצו על הגדר אף שלא עשה מאמץ ושקידה סבירה להמציא את הצו לנמען עצמו או לבן משפחה על פי מובנו בתקנות, ומסרו לבן משפחה שאינו עונה לדרישות התקנות.

42. על פי הקביעה שהמסירה בוצעה ביום 29.4.2013, אבדוק כעת אם הערעור שהוגש ביום 4.7.2013 הוגש במסגרת הזמן הקבוע בתקנות? התשובה בפשטות הנה שלילית. הערעור הוגש ביום 4.7.2013 והמסירה היתה ביום 29.4.2013 אף לגרסת המבקש מס' 1. סד הזמנים על פי תקנה 34(א) לתקנות הפירוק הנו 60 יום. אלה מסתיימים ביום שישי 28.6.2013. לכאורה ישנו איחור של חמישה ימים כשבתווך יש יום השבת. לאמיתו של דבר האיחור הנו מינורי אף יותר: סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981 קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה" . אין מחלוקת כי ימי 28.6.2013 ו- 29.6.2013 הנם ימים המסיימים תקופת הששים יום על פי תקנה 34 (א) לתקנות הפירוק ולכן אין למנות אותם מבין הימים של מרוץ התקופה להגשת הערעור. יוצא כי האיחור הנו לאמיתו של דבר רק שלושה ימים. איחור מינורי כזה אינו מצדיק את חסימת המבקש לבוא בשערי בית המשפט, או הדין או רשם האגודות השיתופיות.

יוער, כי בדומה לבורר שניתנה לו סמכות לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה מהירה וצודקת בסכסוך על פי תקנה 13(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972, כך גם למפרק, קל וחומר לרשם שממנה אתו, סמכות להצדיק סטייה בלתי מהותית בדמות איחור של שלושה ימים בהגשת הערעור. ראה נא את תקנה 39 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד- 1984.

הוסף על כל אלה, כי יש סמכות טבועה של בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית שתופעל במשורה כדי להביא להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת.

43. אם אוסיף לכך את העובדה, כי בכל זאת מדובר בפעילות של המפרק שלכאורה אין לו עניין אישי בתוצאות ההליך והוא שלוח של בית המפשט של פירוק או הרשם, ובהתחשב בעובדה שהמבקש לא היה מיוצג ואף פנה בהזדמנות הראשונה למפרק לקבלת אורכה בת 60 יום כדי שיקבל ייצוג משפטי, ונוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד חוקתית, אני נעתר לבקשה ומורה להאריך את המועד להגשת הערעור מטעם המבקש עד ליום הגשתו בפועל.

הפנית המפרק לפסק הדין בעניין נפתלי נשר, אינה חזות הכול. שם לא נחסמה דרכו של בית המשפט להאריך את המועד אף אחרי חלוף התקופה, אלא נקבע כי זהו אחד השיקולים שבית המשפט ייקח בחשבון. כשלעצמי אני לוקח נקודה זו בחשבון, בתוצאה הסופית אליה אני מגיע.

44. התעוררה בפניי שאלת החקירה של המוסר מטעם המפרק וכן חקירת המצהירים מטעם המבקשים לרבות האב של המבקש מס 1, מר עוזי אשכול. המפרק אף שלח פניה עצמאית אחרי הדיון לב"כ המבקשים כדי שיעביר אליו העתק התצהירים כהקדמה לחקירת המצהירים. אין העניין רלוונטי לאור הקביעה שלי, כי המסירה לא היתה כדין. אך למען הפיס את דעתם של הצדדים ייאמר, כי המוסר הנו שליח של המפרק והוא כמוהו בדיוק לעניין חקירה על תצהירים. מה הדין במקרה זה? תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות היום כי בעל דין חייב להתייצב לדיון לשם חקירה על תצהירו אלא אם כן הודיע לו בעל הדין האחר כי הוא מוותר על חקירתו. קבעתי, כי לעניין זה המוסר הנו שלוחו או ידו הארוכה של המפרק וחובה היתה על המפרק לדאוג להתייצבות המוסר לחקירה על תצהירו. גם אם לא כך, הרי הצהיר ב"כ המבקשים, כי הוא הודיע למפרק על הצורך בהזמנת המוסר לשם חקירתו ומנגד הוא עצמו הביא את המצהירים מטעמו (למעט האב) לדיון והביע נכונות שייחקרו. האב אינו צד לדיון ולכן מי שרצה לחקור אותו חייב היה לבקש זאת מהצד השני. ער אני לטענת המפרק, כי הוא לא קיבל הודעת ב"כ המבקשים על הצורך בהתייצבות המוסר, אך אין לי צורך לקבוע עם מי הצדק משניהם. בין כה קבעתי כי המסירה לא היתה כדין מחד, וכי חובה היתה על המפרק לזמן את המוסר מטעמו מאידך, ומנגד, כי המפרק חייב היה לבקש את זימונו של האב שאינו בעל דין. ראה גורן, שם עמ' 816-817 וזוסמן, שם עמ' 718-720. אילולא קבעתי, כי המסירה לא היתה כדין היה המפרק מסתכן באי זימון המוסר מטעמו לדיון.

45. מה באשר למבקשים מס' 2 ו - 3? מבקשים אלה הגישו רק בקשה לביטול העיקולים ומחיקת ההליכים מכוח סעיף 49 לפקודת האגודות השיתופיות. הם לא הגישו ערעור עצמאי על צו התשלום. אין גם מחלוקת, כי צו התשלום של מבקשים אלה הומצא להם באמצעות בא כוחם, עו"ד סודאי ביום    3.10.2013. בשמם הוגשה בקשה לראות בנימוק הערעור מטעם המבקש מס' 1 כנימוקי ערעור גם מטעמם וזאת ביום 15.10.2013. אי לכך אני קובע כי במישור של הזמן הם אכן עמדו במועד ובפן "הסטרילי" הוגשה בקשתם במועד. אלא שלמבקשים אלה יש קושי אחר. הסיבה שקבעתי כי "בפן הסטרילי" עמדו המבקשים במועד הנה, כי אומנם עמדו לכאורה בדלת אמות המועדים, אך אין להם משלעמצם ערעור עצמאי, מוגדר ומובחן המתייחס לטענותיהם לגופו של עניין.

46. ב"כ המבקשים מזמין אותי לאשר בקשה זו, שכן מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות, מדובר בקרובי משפחה מה גם שיש הפניה לנימוקים שהעלה המבקש מס.1 ושבין כה מצוי הוא בפני ערכאת הערעור. עו"ד סודאי מציין, כי אין פסול באישור בקשה זו לאור העובדה, שקיימת הצבעה על הגנתם או עמדתם באמצעות ההפניה להגנה של המבקש מס' 1. לעומתו מבקש המפרק לדחות את הבקשה ולחילופין להטיל הוצאות כתנאי להארכת המועד. לעניין הפניה להגנתו או עמדתו של המבקש מס' 1 יש לציין, כי אין מדובר בהליכים שמותר להגיש תצהיר על דרך של הפניה כמו "בתצהיר בג"צי". הדבר מקובל בעתירות לבג"ץ או אולי בעתירות מנהליות.גם אם יש אפשרות כזו במקרה זה, הרי מדובר בהליכים עם אספקטים עובדתיים לאו דווקא אחידים לכל המבקשים. יש צורך אפוא להתייחס לכל נימוק עובדתי בנפרד.

47. השאלה הנה, אם בכל זאת, אקבל את הבקשה של המבקשים? ברמת העיקרון ולאור האמור לעיל, לא הייתי מקבל את הבקשה וחובה על כל בעל דין להתייחס לעובדות הרלוונטיות לעניינו הוא באופן נפרד. אין זה מובן מאליו שהמבקשים מס' 2 ו 3 יסתמכו על עיקרי הערעור של המבקש מס' 1 כשמבקש זה עדיין לא זכה בהארכת מועד בשביל עצמו. גם אם מדובר באיחור של שלושה עד ארבעה ימים, עדיין זהו איחור המצדיק בקשה להארכת מועיד ולפריסת נימוקים המצדיקים את הארכת המועד. ראה זוסמן, שם עמ' 890-891, וגורן, שםעמ' 395. כן ראה בש"א 304/91 כלל סחר בע"מ נ' קאונטר טרייד אנד ברטר, פ"ד מה(2) 878 ובשא 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' רחל מיכקשווילי , נ (3) 209 .  במקרה זה היה איחור של מספר ימים לגבי המבקש מס 1 ואין בפנינו כל נימוק מדוע יש להאריך את המועד!.

 
 
ו.       סיכום ביניים:

48. המבקש מס' 1 הגיש אומנם ערעור על צו התשלום שהומצא לו ביום 29.4.2013, אך זאת באיחור של שלושה עד ארבעה ימים ולא הגיש כל בקשה לבטל את ההליכים והעיקולים שננקטו מכוח סעיף 49 לפקודת האגודות השיתופיות. מנגד, המבקשים מס' 2 ו- 3 לא הגישו ערעור, אלא רק בקשה לראות בנימוקי הערעור של המבקש מס' 1 כנימוקי ערעור מטעמם והגישו את הבקשה במועד וכן הגישו בקשה לביטול עיקולים ומחיקת ההליכים מכוח סעיף 49 לפקודה בהיעדר סמכות עניינית. דחיתי את בקשתם בהחלטתי מיום 28.11.2013. יוצא, כי לכל אחד משלושת המבקשים יש קושי משלו בניהול ההליכים גופא להבא מנימוקים שונים המתייחסים לכל אחד מהם בנפרד כאמור לעיל וזאת בהקשר של המועדים. דחיית הבקשה של המבקש מס' 1 להארכת המועד לגבי צו התשלום תהא לה משמעות של חיוב המבקש במלוא סכום הצו על סך כארבעים מיליון שקל. מנגד, דחיית הבקשה של המבקשים 2 ו- 3 תהא לה משמעות של חיובם על פי סעיף 49 בסכומים שנדרשו על ידי המפרק או למצער בסכומי העיקול שאשרה כב' סגנית הרשם, וגם כאן מדובר בסכומים של מיליוני שקלים..

 
ז.       הפנים בצפי לעתיד:

49. איך ניתן להתקדם הלאה תוך שמירת עקרונות היסוד של השיטה המשפטית של ניהול הליך הוגן מחד ומתן ביטוי לעיקרון היציבות, כיבוד הערכאות ופעולה על פי הדין ובמסגרת המועדים שהדין קובע מאידך?

50. התשובה לשאלה זו כרוכה גם בדרך ניהול התיק עד כה. מלכתחילה פעל המפרק בבקשה בהתאם לסעיף 49 לפקודת האגודות השיתופיות. בקשותיו לעיקולים זמניים נענתה על ידי כב' סגנית הרשם בתנאים שהיא קבעה. כיום אנו מצויים בהליך דואלי של פעולות מכוח סעיף 49 והן פעולות מכוח הצווים שהוציא המפרק על פי סעיף 48 לפקודה המבוצעים בלשכת ההוצאה לפועל.

51. כב' סגנית הרשם הפנתה מלכתחילה לקשר בין הפעולות מכוח שתי מערכות הדין האמורות, וב"כ המבקשים אף הצדיק את ההיענות לבקשות להארכת מועד, גם בעובדה שלמען היעילות, יש לפעול במסגרת דיונית אחת ולא בפני שני הרכבים שונים. ראה פרוטוקול הדיון בפניי בעמ' 3.

52. סעיף 49 לפקודה קובע כי "אם נראה אגב פירוק העסקים של האגודה שמי שהשתתף בארגונה או בהנהלתה של האגודה..... השתמש שלא כהוגן בכל כסף מכספי האגודה או בנכס מנכסיה, או שעיכבם אצלו או שנעשה חייב עליהם או אחראי להם או שאשם באי יושר או במעילה באימון בנוגע לכספים או בנכסים של האגודה, רשאי הרשם עפ"י בקשה מאת המפרק או מאת נושה או משתתף לבדוק את אופן הנהגתו של אותו אדם וליתן צו הדורש מאתו לסלק או להחזיר את הכסף או את הנכסים או חלק מהם בצירוף ריבית לפי אותו השיעור שהרשם ימצאהו לצודק......" .

המשמעות של הוראות הסעיף הנה, כי יש שתי רמות של נטל הוכחה: האחד הנו כי נראה לכאורה שהתנהגות של עושה דבר מטעם האגודה נעשתה שלא כהוגן ואז הדבר יצדיק את בדיקת ההתנהגות על ידי הרשם. הרמה השנייה הנה הבדיקה לגוף העניין כדי לראות אם מוצדק  ליתן צו מאת הרשם להחזר הכספים. את זאת הוא עושה אחרי שיוכח מה נלקח שלא כדין מקופת הפירוק. הנפקות לשתי רמות אלה הנה, כי על המפרק להוכיח כי לכאורה יש סטייה מדרך התנהגות תקינה של עושה דברה של האגודה. רמת הוכחה זו אכן קיימת כמוסבר בבקשה על פי סעיף 49 לפקודה, והדבר מצדיק את בדיקת העניין על ידי הרשם. בנטל ראשוני זה עמד המפרק לכאורה. אי לכך יש הצדקה שהרשם יבדוק את העניין ולראות אם יש מקום להוצאת הצו נגד מי שנטל מנכסי או זכויות האגודה שלא כדין. אלא שנטל השכנוע להוכיח את ההתנהגות ותוצאותיה מוטל על המפרק. אם תרצה לומר, עמד המפרק בנטל הבאת הראיות הראשוני לכך שהתנהלות מסוימת של עושי דברה של האגודה אינה כדין. המבקשים יישאו בנטל הבאת הראיות לסתור אך בשקלול הסופי, נטל השכנוע מוטל על המפרק והעמידה בו או היעדרה תיקבע כמובן בתום הדיון.

53. מצד שני יש נו גם ההליך על פי סעיף 48(ב)(3) לפקודה בו מוציא המפרק צו חיוב נגד חברים או מי שהיו חברים או יורשיהם או עיזבונותיהם הקובע מהם החובות שעליהם להחזיר לקופת האגודה שבפירוק. אני מסכים עם ב"כ המבקשים, כי אין הצו בחינת פסק דין סופי שאין עליו עוררים ויש להניח תשתית עובדתית שתצדיק את מתן ההחלטה. גם כאן נטל השכנוע מוטל על המפרק, אם כי נטל הבאת הראיות לסתור את ראיותיו הראשוניות מוטל על המבקשים או החברים. מובן כי אם במהלך הדיון תתעורר נקודה חשובה לעמדתו של בעל דין, כי אז נטל השכנוע להוכיחה מוטל עליו, ראה עא 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, כז (1) 741 . כך למשל בעניין קבלת רכוש מהאגודה בהסכמתה או הסכמת המורשים מטעמה כמו שטען ב"כ המבקשים בסעיף 35 לתגובתו לעניין הבעלות על הרכוש שהועבר בשנת 2006 לצדדים שלישיים. זהו המצב גם לעניין הסמכות והכשירות של מי שאישר את ההעברה האמורה של הרכוש מטעם האגודה, לחייבה בחתימתו בלבד.

54. אני בדעה, כי יש לנהל דיון ענייני מקיף בפני אותו הרכב דיון ולא לפצל את הדיונים להרכב בשני מקורות סמכות או לשני הרכבים מטעם הרשם. נימוק זה שימש נימוק כבד משקל בתוצאה הסופית אליה אני מגיע. בהתחשב בכל אלה, בהוראות הדין, בעיקרון של זכות הגישה לערכאות ובניהול הליך הוגן, אך גם בהתחשב במחדלים של שלושת המבקשים, וכדי לאזן את התמונה, נחה דעתי כי על המבקש מס' 1 לשלם הוצאות על סך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ללא קשר לתוצאות הסופיות של הדיון וסכום 50,000 ₪ בצירוף מע"מ יש לשלם על ידי המבקשים 2 ו- 3 ביחד ו/או לחוד לטובת קופת הפירוק, וזאת כתנאי מוקדם לבדיקת הסכסוך לגופו של עניין. את הסכומים האמורים יש לשלם בתוך 21 יום מקבלת החלטה זו, ואם כן, אורה למפרק להגיש תביעה אחת נפרדת ומפורטת שתתייחס לזכויות קופת הפירוק בין מכוח סעיף 49 ובין מכוח סעיף 48 לפקודה. התביעה תוגש, אם כך ייעשה, בפרק זמן של 30 יום מהתשלום. כתב הגנה מסודר יוגש בתוך 30 יום מקבלת כתב התביעה. אהיה פתוח במקרה זה, לבדוק אפשרות של הכרעה בעניין על ידי גורם אחר מוסכם על ידי הצדדים עם זכות ערעור על החלטתו בפניי וכמוסכם על הצדדים[3].

55. אם הסכומים האמורים לא ישולמו, תידחה הבקשה של המבקש מס' 1 להארכת המועד ובקשת המבקשים 2 ו 3 לראות בנימוקי הערעור מטעם המבקש מס' 1 כנימוקי ערעור מטעמם. במקרה כזה יעמדו בתוקף כל ההליכים שננקטו מכוח החלטת כב' סגנית הרשם נגד כל מי שהיה צד לבקשה נגדו בפני כב' סגנית הרשם.

56. מובהר, כי גם אם הסכומים ישולמו יוארך כאמור המועד להגשת הערעור מטעם המבקש מס.1 בעוד שהעיקולים מכוח החלטת כב' סגנית הרשם על פי סעיף 49 יישארו ברישום בלבד ויעוכבו הליכי ההוצאה לפועל, למעט הליכי עיכוב יציאה מן הארץ. ביטול הליך זה מצריך הגשת ערבות של שני צדדים שלישיים להנחת דעתו של כב' רשם ההוצאה לפועל לשאת בכל סכום שיוטל על המבקש אם לא ישוב ארצה בתוך 30 יום מיום שנדרש לעשות כך על ידי המפרק. מובהר בזאת, כי די בהודעה על הצורך בחזרת המבקש כאמור ארצה, לבא כוח המבקשים  עורך דין סודאי. אשר לכספים שנתפסו בעיקול בבנקים או אצל צדדים שלישיים אחרים, הם יישארו מעוקלים ברישום. אם ההוצאות שפסקתי ישולמו ויש הליך ספציפי שננקט וברצון מי מהצדדים לבטלו, יידון העניין על פי בקשה מיוחדת שתוגש.

57. בשלב זה אני קובע את התיק לתזכורת פנימית בלבד ליום 10.4.2014. הצדדים מוזמנים להודיעני אם התנאים לביטול או להארכת המועדים התקיימו ואם כך יהא מקום להקדמת התזכורת שבפניי.

58. לפני סיום: סקרתי אומנם חלק מטענות הצדדים לגופו של עניין, אך ברור כי אין מקום להתייחס אליהן בהכרעה זו. אם יקוימו התנאים שקבעתי תישאר שעת כושר לצדדים לטעון את הטענות כדי להכריע בהן.

59. לסיום: על המבקשים לשלם הוצאות ושכר טרחה לטובת קופת הפירוק בסכום כולל של 75,000 ש"ח בצירוף מע"מ, שליש על ידי המבקש מס' 1 ושני שליש על ידי המבקשים 2 ו- 3 ביחד ו/או לחוד, ואז יוארך המועד ככל שנדרש, אראה במבקשים כולם כאלה שהגישו ערעורים על צווי התשלום במועד, אתיר הגשת תביעה מפורטת חדשה על ידי המפרק, או שאקבע בהסכמה דרך ניהול אחרת של העניין. בהיעדר תשלום תידחינה הבקשות ואתיר המשך נקיטת הליכים נגד כל הצדדים.

ניתנה היום ‏י"א אדר ב, תשע"ד ‏13 מרץ, 2014 בהיעדר הצדדים.

 

                                                                                       רמזי חוראני, עו"ד

 

                                                                            עוזר רשם האגודות השיתופיות

 
 

[1] התייחסתי לטענה זו בהחלטתי מיום 28.11.2013 ודחיתי אותה. אין צורך לחזור על תשובתי לטענה זו.


[2] בטעות נרשם בתגובת המפרק כי הדבר הופיע בסעיף 5 לתגובת ב"כ המבקשים. הנכון הנו כי הדבר  צוין בסעיף 12 לתגובה.

[3] במתכונת של סעיף 21א לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: