רשות מקרקעי ישראל חויבה בקיום חוזה בסך 9.75 מיליון ₪ על אף שלא חתמה עליו

פסק הדין עוסק בתוקפו של הסכם שנערך בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) למושב תל עדשים. בין הצדדים הוסכם תחילה, כי במקרה של שינוי ייעוד הקרקע והשבתה, תהא האגודה זכאית לפיצוי שייקבע בהתאם לחוות דעת שמאית. אולם, כאשר התרחש האמור, התקבלה שומה פרטנית, אך רמ"י סירבה לשלם את הסכום שנקבע. במרכז הדיון ניצבת השאלה האם השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים, על אף שרמ"י לא חתמה עליו.

הרקע

בשנת 2013 הודיעה רמ"י למושב על סיום תקופת החכירה בגין שינוי ייעוד הקרקע בחלק ממקרקעי המושב, ועל חובתו להשיבה. המושב הודיע לרמ"י, כי ישיב את המקרקעין באופן מידי, וכך גם עשה בפועל. בהתאם לחוזה המשבצת, על רמ"י לפצות את המושב בגין השקעותיה בקרקע. לכן, רמ"י שלחה למושב טיוטת הסכם הקובע, בהסתמך על שומה מטעמה, את סכום הפיצוי שישולם בגין השבת המקרקעין (9.75 מיליון ₪), תוך דרישה שהמושב יחתום עליו תוך 14 יום. המושב חתם על ההסכם ושלח אותו חזרה לרמ"י, אך האחרונה לא חתמה עליו.

לטענת המושב, רמ"י שערכה הסכם זה, הינה בבחינת מציעה, וכאשר המושב חתם על ההצעה בלא שינוי, התבצע קיבול. לפיכך, בעת מסירת ההסכם החתום לידי רמ"י התקשרו הצדדים בחוזה מחייב. כמו כן, המושב טוען כי ההסכם עונה על תנאי גמירות הדעת והמסוימות, וכי חתימתה של רמ"י פורמלית בלבד ואינה מהותית לעניין.

מנגד, רמ"י טענה כי הסכם זה הינו טיוטת הסכם ולא יותר מכך, אשר נשלח בטעות למושב בטרם אושרה השומה שבוצעה, וכי היעדר חתימה שלטענתם הינה מהותית, מעיד על כך שלא מדובר בחוזה מחייב. לחילופין נטען כי במידה ויקבע ביהמ"ש שמדובר בחוזה מחייב, יש לבטלו מחמת טעות שנפלה בעת כריתתו, כאשר לשיטת רמ"י, הואיל והפיצוי משולם ע"י כספי ציבור, יש לבחון את המקרה בזהירות רבה.

דיון והכרעה

בית המשפט ציין כי לשם יצירת חוזה מחייב דרושים שני יסודות: גמירות דעת ומסוימות. במקרה דנן, לעניין תנאי המסוימות, כל הפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה מצויים בחוזה, לרבות סכום הפיצוי וזמני התשלום, לכן, מדובר בהצעה מפורטת וברורה דיה, המעידה על גמירות דעתה של רמ"י.

ביהמ"ש מצא, כי בנסיבות העניין חתימת רמ"י על ההסכם אינה נדרשת לצורך כניסתו לתוקף, אלא רק לעניין מועד התשלום. ביהמ"ש מוסיף ומציין, כי אמנם חתימה על הסכם מהווה גורם ראייתי כבד משקל, אולם בהתחשב בעובדה שההצעה הייתה מסוימת דיה, וכיוון שלא הוצג נימוק ענייני מטעם רמ"י מדוע לא חתמה על ההסכם, רמ"י אינה יכולה להתנער מהמסקנה לפיה נכרת הסכם מחייב. לאור העובדה שרמ"י הינה רשות המנהלת את קרקעות המדינה, חלה עליה חובת תום לב וחובת הגינות מוגברת, ובהיעדר נימוק ענייני להיעדר חתימתה, טענותיה בעניין נדחות. לפיכך, פוסק ביהמ"ש כי השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים, על אף שבפועל רמ"י לא חתמה עליו.

נוסף על כן, ביהמ"ש קובע כי טענתה של רמ"י בדבר טעות בכריתת ההסכם בגין היעדר בדיקה ובקרה של השומה, הופרכה לחלוטין. כך נלמד ממכלול הראיות המעידות כי התבצעה בדיקה מעמיקה לשומה, אשר בסופה הוחלט לקבלה.

סיכום

התביעה מתקבלת, ביהמ"ש מורה לרמ"י לחתום על ההסכם, ומוצהר כי הסכם זה מחייב את רמ"י לכל דבר ועניין, כך שעליה לשלם למושב 9.75 מיליון ₪. בנוסף, רמ"י מחויבת לשלם למושב הוצאות הליך בסך 60,000 ₪.

ניתן ביום: כ"ז סיוון תשפ"א, 07 יוני 2021, בהיעדר הצדדים.