תביעת חוב של בנק מזרחי טפחות כנגד האגודה אשר התחייבה לשלם חוב של משפחה מהאגודה בגין ביטול הסכם

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות רמזי חוראני, עו"ד. תיק מס' 1292/5/15 , בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' עו"ד איתן ארז בתפקידו כמפרק מפעיל של שער אפרים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ.

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות          תיק מס' 1292/5/15

עורך דין רמזי חוראני

1.      ביום 20.02.2007 הגיש המערער תביעת חוב למפרק על סך 439,385 ₪ מלווה בתצהיר של עו"ד רחל בר. הסכום היה מורכב מקרן על סך 259,000 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית עד ליום צו הפירוק. ביום 22.2.2007 הגיש המערער תביעת חוב מעודכנת על סך 730,857 ₪ ואף תביעה זו היתה מלווה בתצהיר של עורכת דין רחל בר. ההבדל בסכומים בין שתי תביעות החוב נבע מכך שהתביעה הראשונה כללה רק את ההלוואה שקיבלה משפחת חיימוב מהבנק המערער והעבירה אותה לאגודה. לעומת זאת הסכום בתביעה המעודכנת כלל בנוסף, גם את הסכומים הקשורים לכתב המחאת זכות של משפחת חיימוב למערער בגין סכומים בהם חייבת האגודה. כמו כן נבעה הסיבה לגידול בתביעה השנייה מדרישת המערער לפסוק הפרשי הצמדה וריבית עד להגשת תביעת החוב ביולי 2007, במקום התאריך של מתן צו הפירוק, דהיינו ביום 26.4.2004.

ג.      המפרק נתן החלטתו בתביעת החוב ביום 6.1.2015 ובה הוא הכיר בסכום של 242,188 ש"ח בדין רגיל ודחה את התביעה לגבי הסכום העודף. מהסכום האמור הפחית המפרק את הסכום של [1]62,340 ₪ אותם קיבלו משפחת חיימוב ממנהל מקרקעי ישראל (רמ"י) כאשר זה ביטל את העסקה עם משפחת חיימוב. עיקר הנימוק לדחיית תביעת החוב באשר לאי ההכרה בסכום של 68,518 ₪,שהנו ההון העצמי אותו שלמה משפחת חיימוב, הנה העובדה כי בתביעת החוב לא הוגשה כל ראיה להוכחת חוב כלשהו של האגודה למשפחת חיימוב וכן לאור אי "קבלת תצהיר תומך מטעם נציג הבנק אודות קבלה או אי קבלה של כספים בידי מרשך (הבנק) מאת ה"ה חיימוב ו/או מכל מקור אחר לאחר מועד הגשת תביעת החוב, ביחס להלוואה מיום 15.9.97". זאת על אף דרישה מפורשת לכך שמצאה ביטויה במכתב עו"ד יואב רז ממשרד המפרק מיום 24.12.2014.

2.      בהודעת הערעור ציינה באת כוח המערער, כי האגודה התחייבה בסעיף 13ח אשר נכתב בכתב יד להשיב כל הכספים ששלמו בני משפחת חיימוב אם העסקה לא תצא לפועל וזאת מכל סיבה שהיא. אי לכך לא היה מקום למנוע בעדם או בעד המערער אליו הועברו הזכויות שלהם, את סכום התשלום מההון העצמי שלהם. זאת חייבת הייתה האגודה לשלם בתוך 15 יום מהודעת הביטול. האגודה ידעה על הביטול עוד ביום 22.2.2000 כשפנתה האגודה לבנק ועדכנה אותו בביטול הסכם על ידי חיימוב.

3.      המערער כמובן מלין על אי זיכויו בסכום המחאת הזכות לגבי הסכום של 68,518 ₪, סכום ההון העצמי, מיום התשלום עד ליום מתן צו הפירוק. בנוסף דרש המערער להכיר בו כנושה מובטח (סעיף 21.2 לערעור).

4.      בעיקרי הטיעון חזר בו המערער מטענותיו בעניין אופן חישוב תביעת החוב כאמור בפרק ד' לערעור וצמצם את הערעור להכרעת המפרק בהמחאת הזכות לגבי הסכום של 68,518 ₪ בלבד.

5.      המפרק בדעה, כי המערער לא פעל על פי החלטתי מיום 26.5.2015 ולא הגיש את עיקרי הטיעון עד לא יאוחר מ - 14 יום לפני מועד הדיון, אלא 7 ימים לפני הדיון. את הסנקציה שצוינה בהחלטה האמורה, דהיינו למחוק או לדחות את ההשגה, יש ליישם.

6.      דין התביעה להידחות מפני שרובה מתבסס על ריביות לאחר צו הפירוק וזאת בניגוד לדין. זאת ועוד חישוב הפרשי ההצמדה נעשה עד ליום הגשת תביעת החוב ב 2007- , בעוד שצריך היה לחשבו עד למתן צו הפירוק בלבד- ב- 2004.

7.      אין להכיר בסכום המחאת הזכות לגבי הסכום של 68,518 ₪ משום שהמערער לא קיים את פניית ע"ד יואב רז מיום 24.12.2014 להמצאת תצהיר תומך. זה היה משליך אור על הסכומים שהבנק המערער קיבל מחיימוב או ממישהו אחר על חשבון אותו סכום של 68,518 ₪. בתביעת החוב לא היתה כל ראיה או אסמכתא שתתמוך בדרישה זו.

8.      לבסוף, ומעבר לטענה שלא הוגש תצהיר ממנו ניתן היה ללמוד מה קיבל המערער על חשבון אותו סכום שנותר לדיון בערעור, הרי חיימוב הם הם שהפרו את ההסכם בכך שהודיעו על ביטולו. אי לכך לא מגיע להם לקבל בחזרה את הסכום האמור, ובגין כך חייבים הם בסכום הסנקציה הקבועה מראש, על סך 7,000$ כאמור בסעיף 22 להסכם בין חיימוב לאגודה מיום 13.8.97.

9.      המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה עד מאוד לאור העמדתה על הרכיב של אי ההכרה בחובה להחזיר את הסכום של 68,518 ₪ אותו המחו חיימוב לבנק.

10. האיחור בהגשת עיקרי הטיעון הוא הנקודה הראשונה שעליי להתייחס אליה. אין ספק, כי עיקרי הטיעון של המערער הוגשו מעבר לזמן שקצבתי. אלה הוגשו ביום 5.7.2015 בעוד שהדיון התקיים ביום 13.7.2015. מדובר באיחור של כ- 7 ימים. שקלתי אם להפעיל את הסנקציה שבהחלטתי מיום 26.5.2015 ונחה דעתי כי אין זה המקרה המתאים לכך. להלן נימוקיי בקצרה:

א.    על אף הטענה בדבר האיחור בהגשת עיקרי הטיעון צירף המפרק את עיקרי הטיעון שלו והוא נשמע לגוף העניין. אי לכך לא נגרם לו נזק מיוחד מאי הגשת עיקרי הטיעון של המערער במועד. נכוןשהיה יתרון בכך שהמפרק יענה לטענות המערער אילו היו אלה מוגשות במועד וכאן יצא ששני הצדדים הגישו עיקרי הטיעון שלהם באותו יום, אך ניתנה הזדמנות סבירה לכל צד לענות על טענות רעהו כולל הטענות שבעיקרי הטיעון בדיון שהתנהל בפניי.

ב.     המערער חזר בו מחלק מהותי מהערעור, דבר שחסך למפרק מאמץ להתמודד מול הטענות שנזנחו וגם לא מעט כסף פוטנציאלי נשוא הטענות הנוספות (ואין בכך לתת משקל כלשהו לנכונות הטענות שנזנחו).

ג.       גם בהחלטה מיום 26.5.2015 השארתי פתח למקרים גבוליים בהם לא תופעל הסנקציה. שם כתבתי כי "בעל דין שאינו מגיש את עיקרי הטיעון שלו במועד, עלול להיחשב כמי שלא התייצב לדיון כמשמעות הדבר בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984." הדגש הנו על המילה "עלול". למקרה שישנה הצדקה שלא להפעיל את הסנקציה נוסח חלק זה מההחלטה כפי שנוסח. אין בנסיבות דנן כדי להצדיק את הפעלת הסנקציה באופן דווקני.

11. טען המפרק עוד, כי האגודה לא היתה צד להסכם המחאת הזכות בשנת 2001 והמפרק ידע על כך רק כשהוגשה תביעת החוב בשנת 2007. כאן מתווספת טענה בחצי פה שההמחאה נעשתה כמעט בשלהי תקופת ההתיישנות או שחל שיהוי רב בהגשת תביעת החוב מאז שנעשה הבנק זכאי לתבוע במקום משפחת חיימוב.[2] התשובה לחלק השני של הטענה הנה, כי ממילא המפרק לא עמד על נושא המועדים ואפשר לבנק להגיש תביעת החוב באיחור רב. אי לכך אין לתת כל משקל לטענה בלתי מגובשת זו ושאף המפרק זנח מלכתחילה. אשר לרישא של הטענה שהבנק לא היה צד להסכם, הרי גם לטענה זו אין כל משקל. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969 קובע כי : "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.". מכאן המסקנה, כי בין שידעה האגודה על המחאת הזכות של חיימוב לבנק ובין שלא ידעה, בין שהסכימה להמחאה ובין שלא, אין היא יכולה להטיל "וטו" על זכות חיימוב להמחות את זכויות המשפחה כלפי האגודה לבנק.

12. הטענה של המפרק, כי לא הוגש תצהיר ואילו הוגש, ניתן היה לחקור את המצהיר וממנו לנסות להיווכח אם קיבלה משפחת חיימוב או הבנק תשלומים על חשבון המחאת הזכות מהאגודה אם לאו, אינני מקבל. תביעת החוב שהוגשה בשני מועדים וכללה סכומים שונים הוגשו בשנת 2007, כאמור לעיל. מכתב מטעם נציג המפרק הוצא ביום 24.12.2014 אן בסמוך לאחר המועד האמור והופנה לבנק המערער. בפניית עו"ד רז צוין מפורשות, כי על הבנק "להגיש תצהיר עדכני בגין הסכומים שהתקבלו בגין ההלוואה". למד אני מכאן ראשית, כי הבנק לא ביקש כי דווקא חיימוב יגישו תצהיר מטעמם כדי לראות אם התקבלו אצלם כספים, אלא נציג הבנק. אי לכך אין להלין בדיעבד על כך שמשפחת חיימוב לא הגישה תצהיר מטעמה. שנית, המפרק הכיר בהחלטתו מיום 6.1.2015 בסכום של 242,188 ₪ בדין רגיל. לא ראינו, כי הבנק הגיש תצהיר אחר או נוסף לזה שהגישה עו"ד רחל בר. בכל זאת, הכיר כאמור המפרק באופן חלקי בתביעת החוב של הבנק כאמור לעיל. אין כל צידוק לכך כי תידחה תביעת החוב של הבנק בגין המחאת הזכות של חיימוב אליו בהסתמך על הנימוק של אי הגשת תצהיר. אין לאפשר התנהלות שונה לחיימוב ולבנק אם תביעת הבנק מושתת על אותה תשתית ראייתית (תצהיר עו"ד בר). מכאן הקביעה שלי, כי אין באי צירוף תצהיר חיימוב כדי להצדיק את דחיית התביעה של הבנק. שלישית, האגודה מודה בקבלת סכום ההלוואה שהבנק העניק למשפחת חיימוב ואינה מתכחשת לקבלת סכום ההון העצמי של משפחת חיימוב. אי לכך זהו מצב של הודאה והדחה. הנטל להוכיח, כי הסכומים האמורים הוחזרו לחיימוב או לבנק מוטל על המפרק ולא על הבנק. לענין זה, ראה  עא 1061/04 עיריית באר שבע נ' י.י.ר.א. חברה לשירותים בע"מ בפירוק זמני; עא 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ ; רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שואקי חמדאן עליאן מיום 7.12.2011 (פורסם בנבו) ועוד. ראה גם יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי עמ'1746. האגודה לא רק שהודתה בתשלומים, אלא שהתחייבה לעזור לחיימוב כדי להחזיר את מלוא המשכנתא לבנק המערער.(ראה את נספח ד לעיקרי הטיעון של המערער- הוא המכתב מיום 22.2.00 המופנה לבנק המערער). תמוהה הטענה, של חשש המפרק, כי האורגנים של האגודה עשו שימוש בלתי מושכל או חוקי בכספיה או שלא רשמו תקבולים בספרי האגודה או שהחזירו כספים למי מהזכאים מבלי לרשום את ההחזר בספרי האגודה.[3] אין בונים תיזה או מסקנה על סמך ספקולציה. המפרק הנו מחליפם של מוסדות האגודה לטוב ולרע. ראה סעיף 48 לפקודת האגודות השיתופיות וכן תקנה 30 בעיקר 30(ב) תקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד- 1984. אין המפרק יכול להצטדק בפעולה בלתי חוקית אולי כדי לשלול זכות ממי שמודה האגודה בקבלת כספו. אין לבסס את הדחיה בכך "שייתכן וחיימוב קבלו כספים בחזרה מהאגודה". זוהי ספקולציה שאינה יכולה להוות בסיס לקבלת עמדה פוזיטיבית הדוחה את תביעת החוב של הבנק, המחליף את משפחת חיימוב.

13. מוסיף המפרק וטוען, כי אין לזכות את הבנק או מי שנכנס בנעליו (משפחת חיימוב) בהחזר מפני שהמשפחה הפרה את ההסכם עם האגודה. וכל זאת מדוע? התשובה של המפרק הנה, כי מי שהודיע על ביטול ההסכם עם האגודה הנה משפחת חיימוב. התשובה לכך הנה אותו סעיף 13 (ח) שהתווסף בכתב יד להסכם בין חיימוב לאגודה מיום 13.8.97. קודם כל יש לתת משקל מיוחד לסעיף האמור ולתוכנו מפני שהוא התווסף בכתב יד להסכם מודפס. חזקה, כי הצדדים נתנו את דעתם באופן מיוחד למה שנכתב באותו סעיף. מן הסתם, יש להניח, כי מי שניסח את הסעיף הנה האגודה. יוצא כי מכוח הכלל הפרשני, שאם משהו בלתי ברור במסמך, הוא יפורש נגד מנסחו, יש לתת עדיפות לגרסת המערער וחיימוב על פני עמדת האגודה והמפרק. ראה עא 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג, הנאמן על נכסי החייב אברהם וייס; רעא 8190/14 אייל רוזנברג נ' בזק בינלאומי בע"מ ; עא 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר , מט (2) 749 ; עא 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש , סב (2) 573 ועוד אח' רבים. זאת ועוד, הכיתוב בכתב יד מלמד בברור, כי הצדדים עברו על הכתוב מילה במילה. יש לקבוע כך בוודאות לגבי האגודה. באותו סעיף אין מילה או חצי מילה אודות חוסר זכות חיימוב להביא לביטול ההסכם ואין כל סנקציה למקרה של ביטול ההסכם. הסעיף מלמד על גמירות דעת ומכיל מסוימות עד כדי דאגה לפרטים הקטנים, כמו קביעת המועד להחזר התשלום ששלמה משפחת חיימוב וכן קביעת מנגנון ההצמדה לשער הדולר. המילים הנן כה ברורות עד שאינן מותירות מקום לספק בדבר זכאות המתקשרים לבטל את ההסכם. כך נכתב: "למען הסר כל ספק מקרה (כך במקור ר.ח.) של החזרת הכספים יחולו גם בכל מקרה ולא רק לגבי אי קבלת הלוואה או משכנתא, כלומר מכל סיבה שהיא רשאים המשתכנים לבטל חוזה זה והמושב יחזיר את מלוא הכספים ששולמו למושב על ידי המשתכנים ולא יאוחר מ- 15 יום מיום הוצאת הביטול על ידי המשתכנים". המסקנה מכך הנה, כי משפחת חיימוב לא הפרה את ההסכם בכך שעשתה שימוש בזכותה אשר הוענקה לה בהסכם והביאה לביטול ההסכם עם האגודה.

14. בפניי ציין המפרק כי ההתחייבות כפופה לניכוי ההוצאות וחיימוב לא הוכיחו אילו הוצאות נגרמו לאגודה. אי לכך אין לדעת מהו הסכום אותו יש לקזז מאותו סכום שזכאית משפחת חיימוב להחזיר. גם טענה זו אין לקבל והיא למעשה חסרת משקל ועם כל הכבוד. ב"כ המפרק מלין על כך, כי משפחת חיימוב לא הצביעו על ההוצאות של האגודה אותן יש לנכות ממה שהאגודה קבלה ממשפחת חיימוב! ברור, כי אין כל היגיון בעמדה זו. את מה שהוציאה האגודה על חשבון העסקה עם חיימוב היא צריכה להוכיח על פי ספריה היא. אין מחלוקת לגבי התשלום לאגודה ולכן מוחזקת משפחת חיימוב במצב של תלשום מלוא הסכום ללא צורך בניכוי הוצאות. מי שטוען שיש לנכות הוצאות מאותו סכום חייב להוכיח את ההוצאות. זהו דינו למעשה של כל בעל דין הטוען טענה חשובה לעמדתו. ראה דברי השופט עמית ב- רעא 296/11 מוחמד נג'אר נ' שואקי חמדאן עליאן מיום 7.12.2011 המצוטט לעיל וכן את הפסיקה הענפה שהוא מביא בפסק הדין שלו, שם עמ' 14 לפסק הדין.

15. המפרק העלה בדיון בפניי את הטענה, כי אף אם היתה מוסמכת משפחת חיימוב לבטל את ההסכם, היא לא הצליחה להציג הודעת ביטול כמקובל. באת כוח המערערים הפנתה למכתב האגודה שנשלח לבנק מזרחי טפחות מיום 22.2.2000 המודיע כי בשל נסיבות אישיות נאלצה המשפחה לבטל את ההסכם וכי עם אישור הביטול של ההסכם תדאג האגודה לעזור למשפחה להשיב את מלוא יתרת המשכנתא. אין זו לדעתה הודעת ביטול, אלא הודעה לבנק על כך שהמערערים בטלו את ההסכם. נדמה, כי זוהי סמנטיקה לשמה. הרי אותה פעולה של הודעה על ביטול העסקה הביאה את האגודה לפנות לבנק ולהודיע על ביטול העסקה בשל נסיבות אישיות של המערערים ואף הציעה הושטת עזרה להם להחזרת החוב כלפי הבנק. עקרונות ההסכם קוימו הלכה למעשה שכן כספים הוחזרו למערערים על ידי המנהל בעקבות ביטול ההסכם, ומנגד, הכיר המפרק בחבות שלו להחזר המשכנתא (או חלקה) של חיימוב לבנק. כל אלה נעשו על סמך הקביעה, כי ההסכם אכן בוטל!. אי לכך אין לאפשר העלאת טענה שההסכם לא בוטל.

16. נשאלת השאלה, מהו המצב המשפטי מהנתונים הגלויים לעינינו? מחד ברור, כי הכסף הגיע לקופת האגודה ומאידך לא הצליחה האגודה להראות, כי היא החזירה אותו כסף למערערים או מי מבני משפחתם, או אף להוכיח איזה מרכיב הוצאות זכאית היא לקזז. הוסף על כל אלה, אין להתכחש לכך, כי תביעת החוב של הבנק הוגשה בחלוף זמן רב מהיום האחרון האפשרי להגשת תביעות חוב. הצדק נעשה לטעמי בכך שתאושר תביעת החוב עד כדי 75% מהחזר הסכום נשוא המחלוקת   בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום צו הפירוק בלבד, (דהיינו קרן על סך 51,389 ₪). מאז ואילך תלוי העניין בשיקול דעתו של המפרק וזאת בהתחשב גם ביכולת האגודה או קופת הפירוק. כך אכן אני קובע לאור הניתוח דלעיל.

17. נוכח הנסיבות המיוחדות של מקרה זה והתוצאה אליה הגעתי, נחה דעתי כי אין לפסוק הוצאות.

ניתנה היום ‏4 אוגוסט, 2015 ‏י"ט אב, תשע"ה בהיעדר הצדדים.

           רמזי חוראני, עו"ד

     עוזר רשם האגודות השיתופיות