ביהמ"ש קבע כי לחבר וועד האגודה במושב נחושה אין מה להלין על פרסום לשון הרע נגדוֹ

הרקע

מאיר לחיאני הינו חבר מושב נחושה, אשר כיהן במשך שבע שנים כחבר ועד האגודה, ואף שימש במשך תקופה מסוימת כמזכיר האגודה וחבר הועד המקומי המנהל את העניינים המוניציפליים של היישוב המקומי. שמעון מויאל חבר אף הוא בועד האגודה במושב ויחד עם חברים נוספים משמש כאופוזיציה ללחיאני.

בשנת 2009 שלחו מויאל ועוד 21 חברים מהמושב מכתב לרשם האגודות השיתופיות, לפיו משמע, כי באגודה החקלאית נחושה מתקיים מנהל לא תקין של תקציב, כאשר חריגות לא מאושרות בתקציב מעלות חשד של שימוש בכספי האגודה למטרות אישיות. לפי האמור במכתב, נדרש ועד האגודה להשיב לקופת האגודה את הכספים שחרגו מתקציב האגודה ומהסעיף התקציבי שלא קיבל את אישור האסיפה הכללית.

לטענת לחיאני, מויאל פרסם את המכתב בלוחות המודעות במושב ובתיבות הדואר של חברי המושב, ואף פורסם המכתב מחוץ למושב נחושה ב-60 יישובים שבתחום המועצה האזורית מטה יהודה. במעשים אלו, סבור לחיאני, עבר מויאל על חוק לשון הרע.

מנגד, טוען מויאל, כי אמנם המכתב שפורסם מכיל לשון הרע, אולם פעולתו נעשתה בתום לב, ולכן עומדות לצידו ההגנות המופיעות בחוק. בנוסף, מדגיש מויאל, כי אמנם פנה אל חברים נוספים בבקשה שיחתמו על המכתב, אולם מדובר באנשים מסוימים אשר לא נמסר להם העתק מהמכתב. לא רק זו, מוסיף ואומר מויאל, אלא שהחתמת החברים הנוספים על המכתב נעשתה בכדי לגרום לרשם האגודות השיתופיות לפתוח בחקירה, שהרי פקודת האגודות השיתופיות קובעת כי במצבים שונים, ובהם פניית שליש מחברי האגודה, מוטלת חובה על הרשם לפתוח בחקירה בעניין הרכבה, דרכי עבודתה ומצבה הכספי של אגודה רשומה. בהתאם לטענות אלו, סבור מויאל, כי אין ללחיאני להלין על לשון הרע שפורסם נגדו.

דיון והכרעה

 ראשית, קובע ביהמ"ש, כי לחיאני לא הוכיח כי המכתב פורסם בהיקף הגדול אשר ציין בתביעתו, ואף הודה בעצמו כי לא ראה פרסום של המכתב על לוחות המודעות או בתיבות הדואר במושב.

ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי חתימת 22 מחברי המושב על המכתב תואמת את הנדרש לפי פקודת האגודות השיתופיות לצורך פתיחת חקירה של הרשם בנסיבות מיוחדות, ולכן מתקבל נימוקו של מויאל בצורך בפרסום המכתב לחברים נוספים.

בהמשך, דן ביהמ"ש בהגנות העומדות לזכותו של מויאל לפי חוק לשון הרע, וקובע, כי במקרה זה מתקיימות הגנות החוק, שהרי פרסומו נעשה בתום לב, תוך נימוק ענייני בצורך לפרסמו בפני חברים מסויימים, ותוך ניסוחו בזהירות ובמתינות יחסית. כמו כן, התייחס המכתב להתנהגותו של לחיאני בתפקידו הציבורי והעלה חשד לניהול בלתי תקין ולבזבוז כספי ציבור, דברים המצדיקים את פרסומם. לבסוף, מציין ביהמ"ש, כי ניתן לצפות מאדם הנושא בתפקיד ציבורי ובאחריות הנובעת מניהול כענייני הציבור וכספי הציבור, לאפשר ביקורת על התנהלותו, ומסיף, כי פרסום שיש בו משום לשון הרע כשמדובר באדם פרטי - עשוי להיחשב כפרסום לגיטימי, מקום בו מדובר בביקורת על איש ציבור בנוגע לאופן מילוי תפקידו הציבורי.

ביהמ"ש דוחה את התביעה וקובע כי על אף שהיה לשון הרע במכתב שפורסם, עומדות לזכות מויאל ההגנות המצוינות בחוק.

ניתן ב- , ז' סיון תשע"ג, 16 מאי 2013.