בית המשפט פסק כי הפעלת כלבייה אינה נחשבת שימוש חקלאי במקרקעין

שמואל פדלשטיין, חבר אגודה בכפר רות, מחזיק בשתי חלקות בכפר, מתוקף חוזה משולש אשר נחתם בין המינהל לבין הסוכנות היהודית לבינו. אחת החלקות מיועדת לעיבוד חקלאי והינה מושא דיוננו.

בשנת 1997 הקים שמואל על החלקה כלבייה, אשר שימשה כפנסיון בתשלום. יש לציין, כי טרם הקמת הכלבייה, אישר מנהל מחוז במשרד החקלאות לשמואל כי כלבייה הינה גידול חקלאי.

במשך מספר שנים ניסה שמואל לקבל מהמינהל היתר בניה בחלקות, אך נמסר לו כי הינו מתבקש לחדול מכל שימוש אשר לא אושר בחלקה אשר יועדה לשימוש חקלאי, כאשר לדעת המינהל, הכלבייה איננה נועדה לשימוש חקלאי, ומשכך, נדרש שמואל להשיג היתר מיוחד לשימוש חורג בקרקע, ומשלא קיבל היתר זה - עליו לחדול ממעשיו ולשלם דמי שימוש על מקרקעין אלו.

בעקבות דרישה זו, הגיש שמואל תביעה לבית המשפט בבקשה כי יורה, בין היתר, כי שימוש בכלבייה לצורך "פנסיון כלבים" הינו שימוש מותר על קרקע חקלאית, על פי החוזה המשולש.

לטענת שמואל, המבנה בו נבנתה הכלבייה מקורו בחממה אשר הפעיל בעבר ואשר נבנתה כדין. בנוסף, טוען שמואל, כי בסמכות המינהל לסרב לחתום על תכניות הבנייה רק כאשר השימוש המבוצע בנחלה הוא שימוש שהוגדר בחוק במפורש כשימוש חורג, אולם, לטענתו, השימוש בכלבייה כפנסיון כלבים הוא שימוש מותר על קרקע חקלאית הן על-פי החוזה המשולש והן על-פי הוראות חוק ההתיישבות, ועל כן החלטת המינהל בטלה. כמו כן, טוען שמואל, כי דרישה זו, המונעת ממנו לקיים כלבייה בנחלתו, הינה פגיעה בחופש העיסוק שלו, ולכן על המינהל לחזור בו מהחלטתו.

מנגד, טוען המינהל, כי הפעלת פנסיון לכלבים הינה שימוש לא חקלאי במקרקעין, שהרי לטענתו, הרציונל שעמד מאחורי התפיסה שלפיה גם גידול בעלי חיים נחשב גידול חקלאי הוא "הפקת יבול" מהטיפול בבעלי החיים, והיות וזו לא מטרת השימוש של שמואל בכלבייה עליו לחדול משימוש בה.

כמו כן, טוען המינהל, כי היות ומדובר בפעולה המנוגדת לאמור בחוק, אין לשמואל להלין על פגיעה בחופש העיסוק, שכן זכות זו מתירה חופש עיסוק בהתאם לחוק.

דיון והכרעה

בית המשפט התבקש להכריע בשאלה האם הפר שמואל את החוזה המשולש והשתמש במקרקעין שימוש חורג.

ביהמ"ש מציין, כי אמנם לשון חוק ההתיישבות החקלאית אומרת במפורש כי קרקע חקלאית זו קרקע, אשר בין היתר, משמשת לגידול בעלי חיים, אולם, מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק ומהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל משמע, כי החזקת בעלי חיים על קרקע חקלאית נועדה לשם ייצור תוצרת חקלאית מהטיפול בבעלי החיים, ולא לשם קיום עסק כלכלי של פנסיון לכלבים.

בנוסף, מדגיש ביהמ"ש, כי אף לפי חוק תקנות צער בעלי חיים משמע, כי החזקת בעלי חיים במתקנים המשמשים בין היתר כפנסיון או כבית מחסה לבעלי חיים הינה החזקה שלא לצרכים חקלאיים. בית המשפט מציין, כי בעוד שבהחזקת לול, דיר או רפת נוצר שימוש חקלאי, בהחזקת פנסיון כלבים לא נוצר כל שימוש חקלאי המצדיק שימוש בקרקע אשר נועדה לשימוש חקלאי. לפיכך, פוסק ביהמ"ש, החזקת פנסיון לכלבים על קרקע המיועדת לשימוש חקלאי הינה שימוש חורג בקרקע אשר נועדה לשימוש חקלאי.

בהמשך, דוחה ביהמ"ש את טענתו של שמואל, לפיה בקשת המנהל לסגור את הפנסיון פוגעת בחופש העיסוק שלו, שהרי חוק ההתיישבות אוסר שימוש חורג במקרקעין ללא היתר מראש, ולכן כלל לא קמה לשמואל הזכות להפעיל פנסיון כלבים, וממילא לא נפגעה זכותו החוקתית, שהרי נקודת המוצא של זכות זו הינה חופש האדם לעשות כל אשר לא נאסר בחוק.

בית המשפט דוחה את תביעתו של שמואל, ופוסק, כי החזקת פנסיון כלבים לא נחשבת שימוש חקלאי בקרקע, ובניהול של פנסיון זה יש הפרה של חוזה המשולש וחוק ההתיישבות. אולם, מציין ביהמ"ש, כי בנסיבות המקרה דנא סבר שמואל בטעות כי אין מניעה לקיים פנסיון על קרקע חקלאית ואף קיבל לכך חיזוק אשר נבע מטעות ממשרד החקלאות, ולכן לא נפסקו הוצאות משפט לחובתו.

ניתן ב- , ג' טבת תשע"ג, 16 דצמבר 2012