בקשה לביטול הסכם פרישה

בפני רשם האגודות השיתופיות                                                   תיק מס' 807/4/04

בעניין:                                       יעקב כהן

                                                ע"י ב"כ עו"ד רועי מילר, מגדל התאומים 1

                                                רח' ז'בוטינסקי 33, רמת גן 52511

                                                טל' 03-7517054; פקס 03-7517444

המבקש

ובעניין :                        הכח קואופרטיב להובלה בראשון לציון בע''מ (בפירוק)

                                                ע"י המפרק מר בנימין גרוס, רו"ח

ע"י ב"כ עו"ד יצחק בן מנחם,

בן מנחם, חברת עורכי דין

רח' ויצמן 11ב' תל אביב

טל' 03-5222242; פקס 03-5228786

                                                                                                המשיבה

ה ח ל ט ה:

א. רקע

המבקש, חבר הכח קואופרטיב להובלה בראשון לציון בע"מ שבפירוק (להלן: האגודה), פרש לגמלאות בתאריך 30/06/2000, לאחר חברות של כ- 40 שנה באגודה. שנתיים מאוחר יותר, בתאריך 01/07/2002, נחתם הסכם פרישה בינו ובין האגודה, שמטרתו הייתה לסכם ולקבוע את הסכומים המגיעים למבקש מהאגודה ביום פרישתו.

בתאריך 07/01/2003 ניתן לאגודה צו פירוק. כמפרק מונה רו"ח בנימין שכיהן כרו"ח של האגודה מטעם ברית הפיקוח אליה השתייכה.

בתאריך 05/02/2003 הגיש המבקש תביעה כספית למשפט של חברים במרכז הקואופרציה ליצרנות, תחבורה ושירותים אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: משפט החברים). לטענתו, בעת החתימה על הסכם הפרישה, טעה והוטעה ע"י האגודה וע"י המפרק, רו"ח גרוס, שהיה באותה עת רו"ח של האגודה, וכי זכאי הוא לכספים נוספים מאת האגודה.

בתאריך 29/07/2003 החליטו חברי משפט החברים כי אין להם סמכות לדון בתביעה זו מאחר והאגודה נמצאת בפירוק ומונה לה מפרק. בזמן פירוק, יש להגיש  תביעות כנגד האגודה למפרק בלבד. ע"פ סעיף 48(ג) לפקודת האגודות השיתופיות על המפרק לחקור בכל התביעות נגד האגודה.

לאחר החלטה זו של חברי משפט החברים, הופנתה התביעה אל המפרק. המפרק דן בתביעה ודחה את טענות המבקש. המבקש פנה לרשם בבקשה כי יבטל החלטתו של המפרק וידון בתביעה הכספית. לחלופין, מבקש הוא כי יעוכבו הליכי הפירוק וימונה מפרק אחר / נוסף שידון ויכריע בתביעה.

ב. עיקר טענות המבקש

המבקש טוען כי הוטעה ע"י המפרק, רו"ח גרוס, וע"י האגודה, וכתוצאה מהטעייה זו, חתם על הסכם הפרישה:

הסכם הפרישה כלל תמורה כספית בעבור מניות האגודה שהיו בבעלותו. לטענתו חישוב ערך פדיון המניה לקה בפגמים רבים:

הסכם הפרישה כלל תמורה כספית בעבור מניות האגודה שהיו בבעלותו. לצורך חישוב ערך פדיון המניה צריך היה למנות שמאי מקרקעין בהתאם לכללים ועקרונות לקביעת ערך פדיון מניה או השתתפות בהון האגודה באגודה שתופית (להלן: כללי הרשם), על מנת שיעריך את ערך מקרקעי האגודה, ובעיקר את נכס המקרקעין בראשון לציון (להלן: נכס המקרקעין). שמאי כאמור לא מונה.

כידוע, נכס המקרקעין נמכר בספטמבר 2001, כשלצורך חישוב ערך פדיון המניה נלקח מחירו הדולרי מיום המכירה, אך שער הדולר מיום פרישת המבקש. המבקש טוען כי צריך היה לחשב את ערך המקרקעין נכון ליום מכירתו, הן מבחינת מחירו הדולרי והן מבחינת שער הדולר.

המבקש טוען כי הובא לידיעתו שחישוב ערך פדיון המניה נעשה שלא בדרך הנכונה ושלא בהתאם לכללי הרשם ולכן לא נוצר מפגש רצונות. מכאן, ש"ההסכם אינו חל ו/או כולל ויתור המבקש על זכויותיו מההסכם".

בנוסף, טוען המערער כי הסכום הכולל שהתקבל מחישוב שוויים של כל נכסי האגודה חולק ל-20 מניות בעוד שבאגודה היו רק 18 מניות. מחלוקת זו מצאה ביטויה גם בהסכם הפרישה של המבקש. בהסכם נקבע כי תביעה בעניין דומה של חברים לשעבר באגודה, שנידונה באותה העת במשפט החברים, תוצאתה תחייב גם את המבקש. המבקש טוען כי החלטת משפט החברים, כפי שהתקבלה, הייתה במטרה למנוע ממנו לקבל את המגיע לו. כתוצאה מכך מבקש הוא לבטל את תוצאת משפט החברים, ככל שהיא נוגעת לעניינו, ולהפנותו ל"מומחים", כפי שאפשר הסכם הפרישה, במקרה של מחלוקת בנושא זה.

בעבר, התקבלה בהנהלת האגודה החלטה כי חברים שיפרשו כשהם בגילאי 62 ועד גיל 65, יקבלו קצבת זקנה בשיעור שאמור היה להתקבל מביטוח לאומי (רק מגיל 65). המבקש טוען כי אמנם עבד 19 חודשים כשכיר באגודה, אך נותרו 17 חודשים עד הגיעו לגיל 65 ולכן זכאי לקבל את קצבת הזקנה המובטחת כאמור בהחלטה עבור חודשים אלה.

כאמור, תביעת המבקש הוגשה למשפט החברים. לאחר שהוחלט כי אין לערכאה זו סמכות, על המבקש היה להגיש למפרק תביעת חוב תוך פרק זמן של 60 יום, שחלף. המבקש ביקש מהמפרק להאריך את המועד והמפרק סרב. לטענתו יש להיעתר לבקשתו ולבטל את החלטת המפרק שסרב להאריך המועד.

ג. עקרי טענות המשיבה

הייתה שמאות. שמאות בעניין נכס המקרקעין של האגודה ניתנה כחצי שנה לפני פרישת המבקש מהאגודה. עובדה זו הייתה ידועה למבקש מאחר והיה מנהל בכיר באגודה והוא זה שטיפל בנכס המקרקעין. כמו כן, הנכס נמכר במחיר דולרי גבוה יותר מהערכת השמאי וחישוב פדיון המניות נעשה לפי המחיר הגבוה. מכאן, שהמבקש היה מודע לכך שנהנה ממחיר דולרי גבוה יותר באשר המכירה בוצעה אחרי פרישתו ולפני החתימה על הסכם הפרישה.

 המבקש קיבל ריבית בגין התקופה שבין יום פרישתו ליום חתימת ההסכם. חישוב לפי שער הדולר של היום המאוחר, היינו, יום מכירת הנכס, כמוהו כ"כפל ריבית".

המבקש היה מנהל בכיר באגודה (אחד מ-3 מנהליה). כמו כן, בזמן החתימה על הסכם הפרישה היו העובדות לאשורן ידועות לו טוב עוד יותר מכל אדם אחר באגודה, לאור תפקידו. המבקש המשיך לעבוד באגודה כשכיר גם לאחר פרישתו ממנה. הוא גם היה מיוצג ע"י עו"ד שערך כמה וכמה תיקונים עד לנוסח ההסכם הסופי אשר נחתם בין הצדדים. בהסכם הפרישה נקבע כי לא יהיו לו כל תביעות וטענות נוספות לאגודה. כאמור, הסכם הפרישה נחתם כשנתיים לאחר פרישתו ולאחר מכירת נכס המקרקעין כך שכל הנתונים היו ידועים ונלקחו בחשבון בהסכם. המבקש היה זה שטיפל במכירת הנכס: הוא ערך את כל הבדיקות, פנה לכל הרשויות בעניין נכס המקרקעין של האגודה וניהל את המו"מ עם הקונה, אשר קנה בסופו של דבר בשנת 2001 את נכס המקרקעין. המסקנה המתבקשת היא כי אין לאפשר למבקש לחזור בו מהסכם הפרישה שנחתם.

ההכרעה בתביעה שהתבררה במשפט החברים חיזקה את שנאמר בהסכם הפרישה: חלוקה ל-20 מניות ולא ל- 18 אלא אם ייקבע אחרת בתביעה האמורה. המבקש לא היה חייב לקשור עצמו להחלטה בתביעה זו. משעשה כן, מנוע הוא מלטעון כי ההחלטה אינה מחייבת אותו וכי הוא דורש את ביטולה ככל שנוגעת אליו.

ע"פ הנוהג שהיה באגודה רק חבר הפורש לגמלאות באופן מלא ואינו ממשיך בעבודה כלשהי זכאי לקצבת הזקנה. מאחר והמבקש המשיך לעבוד תחילה כשכיר באגודה עצמה, ואחרי כן אצל קונה נכס המקרקעין, אין הוא זכאי לקצבת הזקנה. בנוסף, משניתן צו פירוק לאגודה אין תוקף למנהג האמור, בוודאי שלא לאחר שהמבקש חתם בהסכם הפרישה כי לא תהיינה לו דרישות נוספות מאת האגודה.

המפרק סרב להאריך את המועד להגשת תביעת חוב וזאת לאחר שדן בה לגופה. הסיבה לסירוב היא כי תביעת החוב אינה מוצדקת. מה הטעם, אם כן, להגישה?

ד. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני הנני קובע כדלקמן:

אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו המנומקת של המפרק שלא לדחות את המועד להגשת הוכחת החוב של המבקש.

צודקת המשיבה הטוענת כי המבקש ידע והיה מעורה, לכל אורך הדרך, בעסקי האגודה.

סעיף 2(1) לכללי הרשם קובע:

"(1)      שמאי מקרקעין ומעריך יתמנו לעניין כללים אלה תוך שבועיים מיום פקיעת החברות, בהסכמת החבר והאגודה."

אמנם שמאי כאמור לא מונה. עם זאת, הייתה קיימת חוות דעת שנערכה חצי שנה לפני פרישתו של המבקש. לאחר פרישתו ולפני החתימה על הסכם הפרישה, נמכר הנכס בשווי דולרי גבוה מחוות הדעת של השמאי דאז. כל אותו זמן יודע המבקש היטב את שווי הנכס לאור העובדה כי הוא זה שטיפל בכל הקשור לנכס זה של האגודה והוא זה שניהל את המשא ומתן למכירתו. נראה לי, כי ידיעתו הרבה של המבקש לגבי שוויו של נכס המקרקעין, בנוסף לחוות הדעת בת מחצית השנה (שאינה פרק זמן ארוך לקבלת חוות דעת נכונה במקרקעין) לה היה המבקש מודע כמנהל המשיבה, מאיינת את טענת המבקש כי נפגע מאי מינוי שמאי מקרקעין.

עוד טוען המבקש כי לצורך חישוב ערך המניה שלו, היה צריך לכפול את הסכום שהתקבל ממכירת נכס המקרקעין (בדולרים) בשער הדולר ליום המכירה ולחלקו לכמות המניות.

בסעיף 3(1) לכללי הרשם (פרק ג': חישוב ערך נכסי האגודה) נקבע:

"(1)      מקרקעין בבעלות האגודה – לפי הערכת שמאי מקרקעין במחיר השוק ובניכוי מס שבח מקרקעין שהיה מגיע, אילו האגודה הייתה מוכרת לזולתה את

המקרקעין ביום פקיעת החברות;"

נראה לי כי מסעיף זה עולה בבירור כי היום הקובע הוא "יום פקיעת החברות" לעניין חישוב ערך מקרקעין שבבעלות האגודה. מאחר והנכס נמכר לאחר פקיעת החברות בסכום שעלה על סכום השמאות שהיה ידוע ביום פקיעת החברות (אם כי השמאות הייתה כחצי שנה קודם לכן) והאגודה שילמה לפי הערך הגבוה יותר, הרי ניטל העוקץ מהעובדה שהשמאות לא הייתה מיד לאחר הפרישה וכעת אין טעם לערוך שמאות חדשה שתגרום להוצאות פירוק מיותרות. לגבי השער הדולרי הנדרש לחישוב, כאן פעלה האגודה בצורה סבירה כשחישבה אותו לפי השער ביום הפרישה, כנדרש בכללים.

המבקש טוען כי הסכם הפרישה "אינו חל ו/או כולל את ויתורו על זכויותיו מההסכם", וזאת בהעדר מפגש רצונות. המבקש טוען כעת כי לא הייתה הסכמה ביחס למהות העניינים שבהסכם. טענה זו אינה מקובלת עליי מאחר ובמעמד החתימה היה כל המידע פרוש לפניו כמי שהיה ממנהלי האגודה וגם לאחר הפרישה המשיך למלא את תפקידו, אמנם כשכיר, אך ללא הבדל מעשי בעבודתו. דין טענה זו של המבקש להידחות.

בעניין חישוב כמות המניות שהיו באגודה לצורך חישוב פדיון מניה, אציין כי החלטת משפט החברים מחייבת את המבקש. המבקש, שעה שחתם על הסכם הפרישה, בסעיף 8 להסכם, הסכים כי החלטת משפט החברים, כפי שתהיה, לטוב ולרע, תחייבו. מכאן, כי לקח בחשבון את ההשפעות שעלולות להיות להחלטה זו בעניינו, ובחר בכל זאת לקשור בין השניים. גם האופציה כי משפט החברים יסתיים בסופו של דבר בפשרה לא נפלה על המבקש כרעם ביום בהיר, שכן כתובה היא שחור על גבי לבן בהסכם הפרישה.

בפס"ד פלונית (ע"א 614/76 פלונית נ' אלמוני לא(3) 85, 85) נאמר:

"עקרון כיבוד הסכמים (PACTA SUNT SERVANDA) מונח ביסודם של דיני החוזים ובית-המשפט לא ימהר לערער יסוד זה. אכן, נכון שהמחוקק נתן בידי בית-המשפט את הסמכות להתערב בהסכם ולבחון אם אין בכריתתו פגיעה בטובת הציבור..."  .

מסקנתי היא כי דין בקשת המבקש – להידחות.

לעניין קצבת הזקנה לא הובאו ראיות חותכות המוכיחות מה היה אופי הנוהג באגודה: האם רק מי שפסק לחלוטין לעבוד זכאי לה, או האם גם פורשים שהמשיכו לעבוד (בין אם באגודה ובין אם מחוצה לה) יכולים לקבל קצבה כאמור. יש להחזיר למפרק לבדיקה מה היה הנוהג עם החברים האחרים שפרשו לפני המבקש, ולנהוג בהתאם.

לעניין בקשת המבקש להאריך את מועד הגשת תביעת החוב, נראה לי כי אין צורך לדון בכך מאחר וכל הטעמים כבר הועלו בפני, הכרעתי בהם וקבעתי כי דין תביעות המבקש להידחות, בכפוף לאמור בסעיף ד5 להחלטתי.

אין צו להוצאות

ירושלים היום  18.04.2004                                                 אורי זליגמן, עו"ד

בהעדר, המזכירות תעביר                                               רשם האגודות השיתופיות

החלטת- לצדדים.