המועצה האזורית מבואות חרמון תפצה את תושבי משמר הירדן שביתם שקע על צידו והפך בלתי ראוי למגורים
הרקע
בני הזוג חיים ומרים עמור, התגוררו בבית קרקע במושב משמר הירדן, עד שבשלב כלשהו שקע הבית על צידו והפך בלתי ראוי למגורים. בני הזוג טוענים, כי קו ביוב החוצה את חצר נחלתם בעומק הקרקע ובסמוך ליסודות הבית דלף, וכתוצאה מכך שקע היסוד הדרום מערבי של המבנה ועימו הבית כולו.
תביעתם של בני הזוג הוגשה כנגד מספר גורמים: כנגד המועצה האזורית מבואות חרמון, שהיא הרשות המוניציפאלית של המושב, בעליו של קו הביוב והמופקדת על תחזוקתו ותפעולו; כנגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל עליון, שאפשרה את הקמתו של קו הביוב בחצר הבית; כנגד המהנדס שתכנן את בית המגורים באמצע שנות ה-70; כנגד הנדסאי הבנין שתכנון תוספת לבית בשנת 1987; וכנגד קבלן משנה שביצע עבודות שיפוץ של קו הביוב.
עיקר המחלוקת בין הצדדים, נסובה סביב השאלה - מהו הגורם שהביא לשקיעת הבית? כאמור, בני הזוג טוענים כי הדליפה מקו הביוב היא שגרמה לכך, אך מנגד, טענו הנתבעים, כי מדובר בבעיה בביסוס המבנה ולא בכשל של קו הביוב. מעבר לכך, נחלקו הצדדים בשתי שאלות עובדתיות נוספות: מתי שקע הבית או מתי הוא החל לשקוע? והאם הביוב נסתם ותוקן במשך השנים ומאוחר יותר אף דלף, כפי שטוענים בני הזוג?
דיון והכרעה
בית המשפט פתח את דבריו בכך שקיבל את התיאור העובדתי שמסרו בני הזוג, שכלל תיאור כיצד הם סבלו במשך שנים רבות מסתימות ביוב חוזרות ונשנות, כיצד בהמשך הופיעו סימני רטיבות, וכיצד לבסוף, בשנת 2003 הם החלו להבחין בשקיעת הבית. כמו כן קבע בית המשפט, כי על אף שהמועצה זומנה פעם אחר פעם על מנת לשחרר את הסתימות, היא לא ביצעה פיתרון יסודי לתקלות, כפי הנדרש.
לשם הכרעה במחלוקת המרכזית בין הצדדים לגבי הסיבה לשקיעת הבית, מונו על ידי בית המשפט שני מומחים, שקבעו בחוות דעתם באופן חד משמעי, כי סיבת השקיעה הינה דליפת המים מקו הביוב אשר נמצא במרחק של כ-90 ס"מ מקצה היסוד של הבית. עוד הם הוסיפו, כי מכיוון שדליפות מעין אלה הם עניין צפוי קיימת חשיבות להרחקת הקו מהמבנה, מה שלא קרה בפועל במקרה שלפנינו.
בית המשפט העדיף את חוות דעת אלו על פני חוות הדעת של המומחה מטעם המועצה, וקבע כי הדליפות בקו הביוב הן שגרמו לשקיעת הבית, ועל כן כל שנותר הוא לבחון האם הייתה רשלנות מצד כל אחד מן הגורמים הנתבעים, ומהי חלוקת האחריות ביניהם.
באשר למועצה – בית המשפט הבהיר, כי אין כל ספק שהרשות המקומית, ובמקרה זה המועצה, היא הבעלים של קווי הביוב שבתחומה והיא האחראית לתחזוקתם ולתקינותם, ואין זה משנה מי התקין את הקו או מי יזם ותכנון אותו, שכן משקיבלה המועצה לידיה את הקו, היא קיבלה לידיה גם את האחריות עליו. עוד הוסיף בית המשפט, כי כאמור לעיל, הפרה המועצה את חובתה בכך שלא נתנה פיתרון יסודי לבעיות הביוב החוזרות והנשנות. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי המועצה התרשלה בכך שלא פעלה להרחקת קו הביוב מביתם של בני הזוג, מה גם שהסיכון מקו הביוב היה ידוע וצפוי, ולבסוף אף התממש בדמות הנזק שאירע לבית, ועל כן היא אחראית לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם.
באשר לועדה המקומית – בית המשפט מצא, כי הועדה לא נתנה היתר בנייה לקו הביוב. מכיוון שכך, ומכיוון שאין ביכולתה של הועדה לדעת בכל זמן נתון על כל בנייה ללא היתר שנעשית תחת תחום פיקוחה, מה עוד שבמקרה דנן מדובר בקן המוטמן באדמה, קבע בית המשפט, כי הועדה לא התרשלה כלפי בני הזוג.
התביעה כנגד המהנדס נדחתה נדחתה אף היא; הטענות כנגד הנדסאי הבניין וכנגד קבלן המשנה נתקבלו בחלקן, כך שנקבע כי הם התרשלו כלפי בני הזוג, אולם חלקם הכללי שולי בלבד.
סיכום
בית המשפט מצא כי המועצה, הנדסאי הבניין וקבלן המשנה התרשלו כלפי בני הזוג עמור, והם חייבים לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם. יחד עם זאת, מאחר ועיקר האחריות מוטלת על כתפי המועצה, קבע בית המשפט, כי היא תישא ב-90% מסכום הפיצויים, והנדסאי הבניין וקבלן המשנה יישאו ב-5% מסכום הפיצויים כל אחד. המשך הדיון בשאלת הנזק נקבע להמשך.
מנגד, בית המשפט דחה את התביעה כנגד הועדה המקומית, ובני הזוג חויבו בהוצאות הועדה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- י"ח חשון תשע"ב, 15 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים.
