אגודת מושב שובה אינה רשאית להבטיח זכות למגרש בהרחבה בתמורה לוויתור כספי

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בפני כבוד השופט נמרוד פלקס

עמ"נ 65214-08-26 כהן ואח' נ' שובה מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ ואח'

תמצית:

בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה ערעור שהגישו הזוג כהן נגד שתי החלטות של רשמת האגודות השיתופיות, אשר הורו על ביטול כלל הליכי ההמלצה ביחס ל־93 מגרשי הרחבה במושב שובה וסירבו להחריג מהביטול את ההסכם שנערך בין המערערים לבין האגודה.

במוקד הערעור עמדה השאלה האם ניתן להכיר בתוקפה של התחייבות אגודת המושב, שניתנה במסגרת הסכם פשרה, להעניק למערערים זכות לבחירת מגרש נוסף בהרחבה עבור מומלץ מטעמם, כנגד ויתור על תביעות כספיות. בית המשפט קבע כי האגודה כלל לא הייתה מוסמכת להעניק התחייבות מסוג זה ביחס למקרקעי ההרחבה במושב, וכי זכות ההמלצה אינה נכס קנייני סחיר אלא סמכות שיש להפעילה באופן שוויוני והוגן. לפיכך, ההתחייבות היא בלתי חוקית ובטלה מעיקרה.

רקע:

המערערים רכשו את הזכויות לנחלה במושב שובה, שחלק ממנה היה תפוס ומעובד בידי צד שלישי. בעקבות זאת ניהלו הליך משפטי שהגיע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וביום 3.6.2015 ניתן בו פסק דין מוסכם שעיגן את זכותם לנהל משא ומתן ולהגיע להסדר פשרה כספי.

בהמשך, ביום 12.7.2016, נחתם הסכם משלים בין המערערים לבין אגודת המושב. במסגרת ההסכם נקבע כי המערערים יוותרו על תביעותיהם הכספיות, שערכן הוערך בפסק הדין בכשלושה מיליון ש"ח, ובתמורה תעניק להם האגודה זכות לבחור מגרש בהרחבת המושב עבור מומלץ מטעמם.

ביום 11.12.2025 מונה עו"ד ערן בן ארי כחוקר לפי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות בעקבות תלונות על אי-סדרים במושב. בדו"ח ביניים מיום 18.5.2026 נמצאו כשלים מערכתיים חמורים בהליך הקצאת מגרשי ההרחבה, ובהם ספסרות בזכויות המלצה, חלוקת כספים אסורה, היעדר שקיפות בקריטריונים, החלטות ללא תיעוד מספק, העדפת מקורבים וניגודי עניינים.

בעקבות הדו"ח הורתה רשמת האגודות השיתופיות על ביטול מוחלט של כלל הליכי ההמלצה ביחס ל־93 מגרשים. ביום 20.7.2026 דחתה הרשמת גם את בקשת המערערים להחריג את ההסכם שנערך עמם מן ההחלטה הגורפת.

טענות הצדדים:

המערערים טענו כי החלטות הרשמת פגעו בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, משום שלא זומנו לחקירה, לא נשמעו בפני החוקר או הרשמת ולא ניתנה להם אפשרות להגיב לדו"ח הביניים לפני ביטול זכויותיהם.

עוד טענו כי רשות מנהלית אינה מוסמכת לבטל זכות חוזית שמקורה בהסכם שנערך בעקבות פסק דין סופי, וכי הביטול הגורף אינו מידתי. לשיטתם, ההסכם לא היווה עסקה אסורה במקרקעין או גביית כספים אסורה, שכן הם לא שילמו כסף לאגודה אלא ויתרו על עילת תביעה כספית לגיטימית. בנוסף הסתמכו על טענת הסתמכות והבטחה שלטונית מצד האגודה, שאותה תיארו כגוף דו-מהותי.

מנגד, החלטות הרשמת התבססו על ממצאי החוקר שלפיהם הליכי הקצאת המגרשים התנהלו שלא כדין. הרשמת קבעה כי מגרשי ההרחבה הם מקרקעי ציבור השייכים למדינה ומנוהלים בידי רשות מקרקעי ישראל, וכי לאגודה אין זכויות קנייניות בהם. לפיכך, האגודה אינה מוסמכת להתחייב להקצאת מגרש במסגרת פרויקט הרחבה עתידי. עוד נקבע כי העובדה שההתחייבות נכללה בהסכם פשרה אינה יכולה להקנות לאגודה סמכות שלא הייתה נתונה לה מלכתחילה, וכי ויתור על זכות כספית מהווה אף הוא תמורה לצורך העניין.

דיון והכרעה:

בית המשפט דחה את הערעור ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים, מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על ערעורים מנהליים מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים.

ראשית, בית המשפט עמד על ההלכה שלפיה היקף ההתערבות בהחלטות רשמת האגודות השיתופיות הוא מצומצם. הרשמת היא בעלת מומחיות מקצועית בתחום, והתערבות בהחלטותיה מוצדקת רק מקום שבו קיימת טעות משפטית מהותית והצדק מחייב זאת.

לגופו של עניין, נקבע כי החלטות הרשמת התבססו על ממצאים קונקרטיים וחמורים בדבר ספסרות וחלוקה בלתי חוקית של זכויות המלצה במקרקעי המדינה. זכות ההמלצה של האגודה אינה נכס קנייני שניתן לסחור בו, אלא סמכות שיש להפעילה באופן שוויוני והוגן. ממילא, התחייבות האגודה להעניק למערערים זכות לבחור מגרש נוסף כנגד ויתור על תביעה כספית ניתנה בחריגה מסמכות.

בית המשפט הוסיף כי ההסכם המשלים מנוגד לעקרונות היסוד של המשפט המנהלי ולהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ולכן הוא בלתי חוקי ובטל מעיקרו. העובדה שמדובר בהסכם פשרה שנערך בעקבות הליך משפטי אינה מכשירה אותו, שכן לא ניתן באמצעות הסכמה חוזית להקנות לאגודה סמכות שלא הייתה נתונה לה.

אשר לטענה בדבר זכות הטיעון, בית המשפט ציין כי המערערים הביאו את טענתם בעניין ההסכם בפני הרשמת, והיא נבחנה ונדחתה בהחלטתה מיום 20.7.2026. מכל מקום, אף אם הייתה פגיעה מסוימת בזכות הטיעון, הרי שלפי דוקטרינת הבטלות היחסית אין בכך הצדקה לביטול החלטת הרשמת, כאשר החלטתה נכונה לגופה והפגם הנטען אינו יכול להכשיר התחייבות שניתנה בחוסר סמכות.

בית המשפט הבהיר כי המערערים רשאים להעלות טענות כספיות נגד האגודה בערכאות האזרחיות המתאימות, אך אינם יכולים לאכוף התחייבות בלתי חוקית להקצאת מקרקעי ציבור.

נקבע כי ניתן היה לדחות את הערעור גם מחמת שיהוי. המערערים הגישו את ערעורם ביום 24.8.2026, כמעט חודשיים לאחר החלטתה העיקרית של הרשמת, על אף שהיו מודעים לכך שהאגודה כפופה ללוח זמנים שנקבע על ידי רשות מקרקעי ישראל לצורך השלמת הליכי ההמלצה.

סיכום:

בית המשפט דחה את הערעור במלואו וקבע כי אין עילה להתערב בהחלטות רשמת האגודות השיתופיות. נקבע כי אגודת המושב לא הייתה מוסמכת להתחייב להעניק למערערים זכות לבחירת מגרש בהרחבה כנגד ויתור על תביעה כספית, משום שזכות ההמלצה ביחס למקרקעי ציבור אינה זכות קניינית סחירה אלא סמכות מנהלית הכפופה לעקרונות השוויון וההגינות.

לפיכך, ההסכם שעליו הסתמכו המערערים הוא בלתי חוקי ובטל מעיקרו. טענותיהם הכספיות נגד האגודה נשמרו להם להליך אזרחי מתאים. משלא התבקשה תגובת המשיבים, לא ניתן צו להוצאות.

ניתן ביום ג' בתשרי תשפ"ז, 14 בספטמבר 2026, בהיעדר הצדדים.