האם רשות מקומית יכולה לקבוע כי המנויים לבריכה העירונית ימכרו רק לתושבי הרשות בלבד?

בבית המשפט העליון, בפני כב' השו' ד' ברק ארז, כב' השו' מ' מזוז וכב' השו' ד' מינץ. ע"א 8956/17 ד"ר אחמד מנסור נ' המועצה המקומית כוכב יאיר – צור יגאל

השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט העליון, היא האם רשות מקומית או גוף הפועל כידה הארוכה, רשאים לקבוע כי הבריכה הציבורית הפועלת בתחומה תמכור מינויים אך ורק לתושבי הרשות.

הרקע

המועצה המקומית כוכב יאיר – צור יגאל, הפעילה באמצעות העמותה לפעילות קהילתית כוכב יאיר, את הבריכה שבשטחה. מדיניות העמותה בהתאם להנחיות המועצה הייתה למכור מנויים לתושבי המועצה, או למשפחות שילדיהם לומדים במוסדות החינוך שלה.

 

המערערים, בני משפחה מהיישוב טירה הסמוך, אשר ביקשו לרכוש מנוי לשימוש בבריכת השחייה, וסורבו מהטעם שאינם תושבי המועצה. המערערים פנו תחילה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי ההחלטה היא מפלה ופוגעת. מנגד טענה המועצה בבית המשפט המחוזי, כי מטרת ההגבלה היא למנוע את העומס בבריכת השחייה. בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים וקבע, כי המועצה יכולה להפלות במידה מסוימת אך לא מוחלטת בין תושביה לתושבים מהחוץ. הטעם להפליה זו, הוא שתושבי החוץ אינם משלמים את מיסי הארנונה למועצה. בהתאם קבע בית המשפט המחוזי, כי על המועצה למכור סך של 10% מבין כלל המנויים לתושבי החוץ, ויתר המנויים ימשיכו להימכר רק לתושבי המועצה.

 

המערערים טוענים כנגד החלטת בית משפט המחוזי, וטוענים כי ההחלטה אינה מונעת את התנהלות המועצה שהינה מפלה במהותה, ומוסיפים כי השיקולים אותם תיאר בית המשפט המחוזי, ובכלל זה ההחלטה כי ההפליה מותרת על מנת לחזק את תחושת השייכות של חברי הקהילה לקהילתם, אינם לגיטימיים.

 

מנגד טענה המועצה, כי כעת לאחר פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, כן יש משפחות מהיישובים השכנים קלנסוואה וטירה שנרשמו כמנויות בבריכה. כמו כן, המועצה סמכה את ידיה על פסיקתו של בית המשפט המחוזי ועל האמור בו.

 

לשיטת היועמ"ש, שהצטרף לדיון בשל העניין הציבורי סביבו, משאב ציבורי הוא משאב השייך לכולם ואין להפלות בין תושבי הרשות לבין אלו שלא. ברם, בחוק איסור הפליה במקומות ציבוריים נקבע חריג הקובע כי רשות מקומית יכולה להפלות בין תושביה ללא תושביה, במידה הנדרשת על מנת לבצע את תפקידה. לפיכך, בכדי שרשות תוכל להשתמש בחריג זה עליה לעמוד בתנאים להלן: ההחלטה נדרשת לתת ביטוי מובהק לאופי הקהילתיות ברשות המקומית; יש לבחון האם השירות הוא משאב ציבורי מתכלה; יש לראות באיזה מידה השירות מסובסד מכספי הרשות, ובאיזה מידה הלקוח משלם עבור השירות בפועל; יש לבדוק עד כמה השירות הוא בסיסי, ככל שהוא בסיסי יותר ייטו שלא להכיר בשירות זה כשירות שניתן להפלות בגינו; וכן לבחון האם השירות זמין גם ברשויות הסמוכות. לבסוף גם אם הרשות החליטה לבצע העדפה מסוימת, עליה לבחור בהעדפה מידתית המקטינה את הפגיעה ככל האפשר, כך למשל יש להעדיף מתן הנחה לתושבי הרשות על פני שלילת כניסתם של תושבי חוץ באופן מלא.

 

דיון והכרעה                                                                                                   

בפתח דבריה השופטת ברק ארז הסבירה, כי יש להבחין בין שתי טענות הפליה אשר העלו המערערים, הראשונה היא, כי אי מכירת המינויים לתושבי חוץ מהווה הפליה על בסיס מקום מגורים, והשנייה היא, כי אי מכירת המינויים מהווה הפליה על רקע לאומי.

 

תחילה בחנה השופטת את השאלה האם מדובר בהפליה על רקע מקום מגורים. השופטת קבעה, כי על רשות מקומית לאזן בין חובתה לדאוג לתושביה, לבין החובה לאפשר לכל תושב ישראלי ליהנות ממשאביה. השופטת בחנה את הפרמטרים אותם הציג היועמ"ש כפרמטרים ראויים להבחנה, וקבעה, כי במקרה דנן השיקולים הרלוונטיים הם ייחודו של המשאב, אופיו המוגבל והאפשרות להשתמש במשאב ביישובים סמוכים. מנגד דחתה השופטת, את הרלוונטיות של שאלה הקהילתיות למקרה דנן. הסיבה לדחיית שאלת הקהילתיות היא, כי לשיטתה רק במקרה קצה ניתן להצדיק התחשבות באופי הקהילתי, ולא במקרים כגון דא. על כן קבעה השופטת, כי בחינת פרוטוקול ישיבת המועצה אשר החליט על אופן מכירת המנויים, מעלה כי האיזון שנערך בין תושבי החוץ לתושבי המועצה, מעדיף את תושבי המועצה באופן לא מידתי, ולכן יש לשנות החלטה זו.

 

לעניין השאלה השנייה, האם אי מכירת המנויים מהווה הפליה על רקע לאומי, השופטת קבעה, כי יש להשתמש במבחן הקבוע בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בו על העובד להוכיח כי המעסיק שקל את אחד מהשיקולים האסורים בהחלטתו לקבל או שלא לקבל אדם לעבודה. במקרה דנן קבעה השופטת, כי המערערים לא הביאו כל הוכחה כי אכן המועצה שקלה שיקולים על רקע לאום בהחלטתה בעניין המנויים. כמו כן קבעה, כי לא הוכח שאי מכירת המינויים לתושבי חוץ נוגעת בייחוד בתושבי האזור הערבים ולא ביהודים גם כן.

 

אשר על כן, קבעה השופטת, כי על המועצה לבחון מחדש את החלטתה, תוך מתן משקל לשיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה, עד כמה מנויים יכולים להימכר בשנה, וזאת מבלי לפגוע באיכות השירותים אותם מספקת הבריכה.

 

יתר השופטים, על אף כי חלקו בנקודות מסוימות על הדיון אותו ערכה השופטת ברק ארז, הסכימו בסופו של יום עם מסקנתה האופרטיבית.

 

סיכום

העתירה התקבלה במובן זה שעל המועצה לקבל החלטה חדשה בעניין, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין.

ניתן ביום: א' בשבט תשפ"א, 14 בינואר 2021.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: