העירייה אפשרה תשלום עבור חניה רק באמצעים דיגיטליים – מה יעשה נהג חסר כרטיס אשראי ואפליקציות?

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, לפני כבוד השופט שלמה בנג'ו

עפ"א 26969-07-24 מחאגנה נ' עיריית אום אל פחם

תמצית:

בית המשפט המחוזי בחיפה דן בערעור על הרשעה בגין אי תשלום אגרת חניה באמצעות יישומון. במוקד הדיון עמדה שאלת סבירות החלטתה של עיריית אום אל פחם להגביל תשלום אגרת חניה לאמצעים דיגיטליים בלבד. המקרה מעלה שאלות עקרוניות בדבר סמכות הרשות המקומית לקבוע אמצעי תשלום בלעדי, למול החובה להנגיש אמצעי תשלום חלופיים לתושבים שאין ברשותם כרטיס אשראי.

רקע:

ביום 4.4.23 הוציאה עיריית אום אל פחם דו"ח חניה לסמר מחאגנה (להלן: "המערערת"), בגין העמדת רכבה במקום חניה מוסדר, מבלי ששילמה את אגרת החניה – שעה שהתשלום במקום מבוצע באמצעות יישומונים. מדובר בעבירה לפי סעיף 5 לחוק העזר לאום אל פחם (העמדת רכב וחנייתו), התשע"ג-2013 (להלן: "חוק העזר"). המערערת ביקשה להישפט ולאחר שהודתה בעובדות, הורשעה על ידי בית משפט השלום בחדרה, שגזר עליה קנס בסך 120 ש"ח.

טענות הצדדים:

לטענת המערערת, נבצר ממנה מלשלם את אגרת החניה, כיוון שבמועד העבירה לא היה ברשותה כרטיס אשראי לצורך התשלום ביישומון. המערערת טענה שאין זה סביר להעמידה לדין בגין אי תשלום חניה, שעה שעיריית אום אל פחם אינה מקיימת את הוראות החוק, שכן לא הציבה במקום מדחנים לאנשים שלא משתמשים בכרטיס אשראי. עוד הוסיפה המערערת כי לחלק גדול מאוכלוסיית אום אל פחם אין כרטיסי אשראי.

מנגד, טענה עיריית אום אל פחם כי אין הכרח שכרטיס האשראי יהיה ברשותו של המחזיק כדי להפעיל את יישומוני החניה, אלא ניתן להגדיר את היישומון בטלפון החכם ולהשתמש בו בעת הצורך. כמו כן, הדגישה העירייה שחוק העזר מעניק סמכות לראש העירייה לקבוע את אמצעי התשלום, והאחרון קבע שתשלום האגרה יבוצע באמצעות יישומונים המצוינים בשלט שמוצב במקום ולא באמצעות מדחנים – בין היתר מתוך שיקולי יעילות כלכלית, נוכח עלויות הצבת מדחנים והחזקתם.

דיון והכרעה:

בית המשפט ניתח את הסוגייה בשני מישורים – פרטני (שמתייחס לנסיבותיה הקונקרטיות של המערערת) ועקרוני (שעוסק במישור הציבורי הרחב יותר).

במישור הפרטני, השופט קבע כי לא מתקבל על הדעת שיחנה אדם במקום חניה מוסדר המחייב תשלום, מבלי שישלם על כך, מאחר שאינו נושא "עליו" כרטיס אשראי. בהיעדר כרטיס אשראי לתשלום ביישומון המתאים, היה על המערערת למצוא מקום חניה אחר, שלא מחייב תשלום באמצעות כרטיס אשראי. לגישתו של השופט, בהתחשב בנסיבות אלו, ומשהודתה המערערת בעובדות כתב האישום, התקיימו יסודות העבירה הקבועים בסעיף 5 לחוק העזר – ומשכך, די בכך כשלעצמו על-מנת לדחות את הערעור.

במישור העקרוני, בחן השופט את חוקיות החלטת העירייה לחייב תשלום באמצעות יישומונים בלבד ועמידתה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. חוק העזר מגדיר "אמצעי תשלום" באופן רחב הכולל "כל אמצעי שאושר בידי ראש העירייה לתשלום אגרת חניה, לרבות אמצעי... אלקטרוני... או אמצעי אחר". כלומר, החלטתו של ראש העירייה שהתשלום יתבצע באמצעות יישומונים, נעשתה מכוח הסמכה מפורשת בחוק ובהתאם לדין. כמו כן, לפי חוק העזר, לא עומדת לעירייה החובה להציב מדחנים במקום. משכך, על החונה את רכבו במקום חלה החובה לשלם אגרת חניה, ללא קשר לזמינות או סוג אמצעי התשלום. עוד הוסיף השופט כי בעידננו אין זה בלתי סביר שנהג ישלם את האגרה באמצעות יישומון מתאים.

לצד זאת, ציין השופט שלעירייה עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, המבוססת על ההנחה שהגוף הציבורי פועל לטובת קידום האינטרס הציבורי ולשמירתו, תוך כיבוד שלטון החוק. לפי החזקה, הרשות אינה נדרשת להוכיח כי נהגה כדין בכל פעולה שביצעה, אלא נדרשת לכך רק כאשר הצד שכנגד מצביע על אי-תקינות לכאורה בפעולותיה. במקרה דנן, לא עמדה המערערת בנטל הפרכת חזקת התקינות במנהלית.

סיכום:

בית המשפט דחה את הערעור, וקבע כי החלטת העירייה להעמיד את המערערת לדין בגין אי תשלום אגרת החניה, אינה סותרת עקרונות של צדק או הגינות משפטית.

ניתן היום, ט' חשוון תשפ"ה, 10 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.