השעון המתקתק השתיק את התביעה: תביעת יורשי חבר קיבוץ נדחתה על הסף מחמת התיישנות והשתק פלוגתא

בית משפט השלום בבאר שבע, לפני כבוד השופטת אורית ליפשיץ

תא (ב"ש) 46144-10-20 ריטרמן נ' קיבוץ אורים

תמצית:

פסק הדין דן בשאלה האם חלה התיישנות בתביעה לקבלת זכויות עזיבה של חבר קיבוץ, שהוגשה על ידי יורשיו למעלה משבע שנים לאחר הודעות העזיבה שנמסרו בשמו. הדיון מתמקד בשני היבטים מרכזיים: (1) מועד תחילת מירוץ ההתיישנות – האם חל ממועד מסירת הודעות העזיבה או שמא ממועד פטירת החבר; (2) תחולת טענת מעשה בית דין (השתק למניעת דיון חוזר בטענה שכבר הוכרעה בבית המשפט), לאור קביעות קודמות של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בדבר תוקף הודעות העזיבה שניתנו בשם המנוח.

רקע:

ילדיו של חבר קיבוץ אורים (להלן: "התובעים") הגישו תביעה לקבלת זכויות אביהם שנפטר ביום 24.10.13 (להלן: "המנוח"). התובעים טענו כי בשל מחלת אביהם, קיבוץ אורים לא יכול היה לספק את צרכיו, ולכן הם הודיעו לקיבוץ על עזיבתו בהודעות מיום 29.8.13 ו-10.10.13. מכאן, לטענתם, המנוח זכאי לדמי עזיבה וזכויות נוספות, לרבות בעלות על דירתו בהתאם להליך "שיוך דורות". בהליך מקביל בבית המשפט לענייני משפחה נקבע כי המנוח נפטר בעודו חבר קיבוץ (א"פ 45218-02-22). התובעים הגישו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי (עמ"ש 38905-12-22).

טענות הצדדים:

התובעים טוענים כי בנסיבות המקרה דנן, הודעות העזיבה שנמסרו מקימות זכאות לקבלת זכויות המנוח בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות. לטענתם, קיבוץ אורים מושתק מלטעון לפגם בהודעת העזיבה בשל היעדר אישור בדיעבד של בית המשפט. התובעים מדגישים את החובות המוגברות המוטלות על הקיבוץ בשל מעמדו הציבורי ותכליתו. באשר להתיישנות, טוענים התובעים כי סוגיה זו כבר נידונה ונדחתה על ידי בית המשפט בהחלטה מנומקת, וכי ההליכים המשפטיים מקפיאים את מרוץ ההתיישנות.

מנגד, קיבוץ אורים טוען לקיומו של מעשה בית דין והשתק פלוגתא, בהסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע כי הודעת העזיבה שנמסרה בשם המנוח אינה תקפה. לטענת הקיבוץ, אין עילת תביעה, היות שהמנוח מעולם לא הודיע על עזיבת הקיבוץ, ובהעדר אישור בית משפט להודעת העזיבה שניתנה בשמו, המנוח נותר חבר קיבוץ עד פטירתו ולכן לא היה זכאי לדמי עזיבה. כמו כן, הקיבוץ טוען להתיישנות התביעה מאחר שחלפו למעלה משבע שנים ממועד הודעות העזיבה ועד להגשת כתב התביעה המקורי.

דיון והכרעה:

בית המשפט קיבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות בהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לאחר שנבחן כתב התביעה המתוקן, התברר כי עילת התביעה היא קבלת זכויותיו של המנוח בעת עזיבתו את הקיבוץ למוסד הסיעודי, בהסתמך על הודעות העזיבה מיום 29.8.13 ו-10.10.13. בית המשפט ציין שעל פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה – במקרה זה במועד מתן הודעות העזיבה ולא במועד פטירת המנוח. על כן, ומאחר שהתביעה הוגשה ביום 22.10.20, חלפו למעלה משבע השנים הקבועות בחוק ההתיישנות. בית המשפט הבהיר כי אף שבהחלטתו הקודמת נמנע מדחיית התביעה על הסף, הייתה זו החלטת ביניים בלבד שדחתה את הדיון בטענת ההתיישנות לשלב מאוחר יותר, כאשר יובהרו העובדות. עוד צוין כי קיבוץ אורים העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות.

כטעם נוסף לדחיית התביעה, ציין בית המשפט כי קיים גם מעשה בית דין (השתק פלוגתא) בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.6.23, אשר דחה את ערעור התובעים על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי אין תוקף להודעות העזיבה שניתנו בשם המנוח.

סיכום:

התביעה נדחתה על הסף. התובעים חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לקיבוץ אורים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 12,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשפ"ד, 21 יולי 2024, בהעדר הצדדים.