חובות ארנונה אינם יין משובח, הם לא משתבחים עם השנים - לקח יקר לעיריית חולון.

בית משפט השלום בחולון לפני השופט ליאור גלברד

ת"א 58194-02-24 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נ' עיריית חולון

תמצית:

עיריית חולון הגישה תביעת חוב ארנונה נגד חברת חלמיש, חברה ממשלתית-עירונית אשר משמשת כזרוע ביצועית של משרד השיכון והבינוי. פסק הדין דנן עוסק בחיובי ארנונה על נכסים בשטחה המוניציפלי של חולון, נכסים אלו, לטענת העירייה היו בהחזקת חלמיש. העירייה דרשה את תשלום החובות רק בשנת 2020, למרות שהם נוצרו שנים רבות קודם לכן.

רקע:

עיריית חולון הגישה תביעה לתשלום חוב ארנונה בסכום של 253,587 ₪ כנגד חברת חלמיש. בבסיס התביעה עמדה טענת העירייה שחברת חלמיש החזיקה בפועל בכ-20 נכסים שונים בתחום העיר חולון, וכי היא בעלת החובה לשלם את הארנונה עבור נכסים אלו.

חברת חלמיש פועלת כגוף ממשלתי עירוני שתפקידו לנהל ולטפל בדירות ונכסים בדיור הציבורי. החברה כאמור משמשת כגוף ביצועי של משרד השיכון והבינוי, ובין היתר מופקדת על ניהול ותחזוקת נכסים ודירות המיועדים לאוכלוסיות חלשות הזכאיות לדיור ציבורי.

חלק ניכר מהחובות שנתבעו התייחסו לתקופות מרוחקות מאוד, חלקם אף משנות התשעים של המאה העשרים. לפי רישומי העירייה, דיירים שונים היו רשומים כמחזיקים באותם נכסים, אולם לטענת העירייה, דיירים אלו לא התגוררו בפועל בנכסים בתקופות הרלוונטיות. העירייה טענה שחלמיש היא שהחזיקה בנכסים הללו באותן תקופות ולכן היא החייבת בארנונה.

טענות הצדדים:

העירייה טענה שזכות התביעה שלה נוצרה רק בשנת 2020, כאשר התברר לה שחלמיש היא המחזיקה בנכסים. היא ביקשה להחיל את עקרון "התיישנות שלא מדעת" וטענה שאינה מחויבת לבצע בדיקה אקטיבית לגבי זהות המחזיקים בפועל. העירייה מסתמכת על דיווחים שמתקבלים מבעלים ומחזיקים, במקרה זה לא קיבלה דיווח מתאים מחלמיש. העירייה הוסיפה שמטרת חוקי ההתיישנות אינה להגן על מי שלא מילא את חובת הדיווח שלו.

מנגד, חלמיש טענה שהתביעה התיישנה מכיוון שחלפו יותר מ-7 שנים מהיווצרות החובות ועד הגשת התביעה. חלמיש הדגישה שהיא לא הפרה חובת דיווח כלשהי והעירייה הייתה מודעת לזיקתה לנכסים, כיוון שהייתה רשומה כבעלים בספרי העירייה. חלמיש הוסיפה שאף התקיימו פניות של העירייה אליה בעבר בנוגע לנכסים אלה, מה שמעיד שהעירייה ידעה על הקשר בין חלמיש לנכסים.

דיון והכרעה:

בית המשפט דחה את עמדת העירייה לגבי מועד היווצרות עילת התביעה. בית המשפט קבע כי זכות התביעה של העירייה נוצרת במועד היווצרות החוב בארנונה, ולא במועד שבו התקבל דיווח כלשהו. השופט גלברד הסביר שלפי פקודת העיריות, האחריות לתשלום ארנונה מוטלת על המחזיק בפועל בנכס, לפי מבחן "הזיקה הקרובה ביותר".

השופט התייחס למצב המשפטי המאפשר לעירייה להרחיב את מעגל החייבים גם למחזיקים הרשומים בספריה, אף אם אינם מחזיקים בפועל, אך הדגיש שזכות התביעה נוצרת בעת היווצרות החוב, ולא בעת הרישום או הדיווח.בית המשפט דחה גם את טענת "התיישנות שלא מדעת". השופט הבהיר כי במקרה זה העירייה הייתה אמורה לחשוד שחלמיש היא המחזיקה בנכסים, בפרט לאור פניות קודמות שלה לחלמיש בנושא. בית המשפט קבע כי העובדה שהעירייה לא חקרה אקטיבית את זהות המחזיקים בפועל אינה מהווה הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות.

השופט הדגיש את הקושי הראייתי שנוצר כאשר מנסים לברר עובדות שהתרחשו לפני עשרות שנים, וציין שזו בדיוק הסיבה שבגללה נקבעו דיני ההתיישנות. הוא הוסיף שהעירייה לא הצליחה להוכיח שהעובדות הרלוונטיות "נעלמו" ממנה במובן המשפטי. לאור כל אלה, בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות של חלמיש וקבע שיש לדחות את התביעה ביחס לכל החובות שנוצרו יותר מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. בית המשפט קבע שאם העירייה מעוניינת להמשיך בבירור התביעה לגבי החובות שלא התיישנו, עליה להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 30 ימים.

סיכום:

התביעה נדחית, העירייה חויבה בהוצאות בסך 20,000 ₪.

פסק הדין ניתן ביום כ"ח כסלו תשפ"ה (29 בדצמבר 2024) בהעדר הצדדים.