"חבר תלוי" הלוקה בנפשו יפונה מדירה שזכויות החכירה בה שייכות לחבר הקיבוץ.

בשנת 2006 ביצע קיבוץ כברי הליך שיוך דירות, בעקבותיו נרשמו לזכות אורית זכויות חכירה במנהל מקרקעי ישראל, בנכס המורכב משתי דירות המצויות אחת מעל השנייה, כאשר בדירה העליונה התגוררה במועד שיוך הדירה, ומתגוררת עד היום, הגב' שרה. כעת מבקשת אורית לפנות את שרה מדירה זו.

בעוד אורית הינה חברת קיבוץ, שרה אינה חברת קיבוץ, ובהיותה בתם של שני חברי קיבוץ שנפטרו לפני שנים ארוכות מעמדה הינו "תלויה בחבר". מאחר ושרה סובלת ממחלת נפש אשר בגינה לא התקבלה לחברות בקיבוץ, נחתמו עמה שני הסכמים שונים המעגנים את זכויותיה: ההסכם הראשון קובע, כי הקיבוץ מעמיד לרשות שרה את הדירה שבמחלוקת וניתנת לה זכות שימוש בדירה. עוד מוסיף ההסכם כי ככל שהקיבוץ יבקש לפנות את שרה מהדירה יהא הדבר מותנה בכך שהקיבוץ יציע לשרה דירה חלופית, לפחות באותה רמה וקבלת הסכמתה של שרה. ההסכם השני אשר נחתם לאחר שהנכס שויך לאורית. וקובע, כי הקיבוץ מתחייב להעמיד לרשות שרה דירת מגורים לאריכות ימיה, זאת ללא התייחסות לדירה שבמחלוקת בה היא מתגוררת, אולם תוך קביעה כי הדירה שתועמד לרשות שרה תהא לפחות באותה רמה של הדירה שבמחלוקת.

שרה טוענת כנגד פינויה מהדירה, ולדידה במועד שיוך הדירה לאורית, ולאור ההסכם הראשון, עומדת לה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה שבמחלוקת. משכך, לא הייתה לקיבוץ זכות להודיע לה על הפסקת הרשות וממילא לא היה זכאי הקיבוץ להעביר את הזכויות בדירה לאורית, אלא בכפוף לזכותה של שרה להוסיף ולהתגורר בה לאריכות ימיה.

עוד מוסיפה שרה כי אין לראות בחתימתה על ההסכם השני משום ויתור על זכותה הבלתי הדירה, שכן בשל מצבה הנפשי היא לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם, ולכן יש לקבוע שההסכם חסר תוקף.

מנגד אורית טוענת כי מאחר וזכות החכירה שלה נרשמה במנהל מקרקעי ישראל, הרי שמדובר בזכות קניינית הגוברת על כל זכות חוזית שעמדה לשרה. מעבר לכך, אורית טוענת כי שרה לא הוכיחה כל פגם בכשירותה בעת שחתמה על ההסכם השני, וכי עפ"י הראיות הקיימות עולה כי קודם לחתימת ההסכם נוהל משא ומתן מתמשך, אשר מבטא את הסכמת הצדדים. וכן מציינת אורית, כי ההסכם השני אינו מקפח את זכותה של שרה שכן זכותה לדיור בקיבוץ הובטחה, רק לא בדירה שבמחלוקת. ואף אם ההסכם הראשון הוא המחייב את שרה, הרי שמקום בו העמיד הקיבוץ דירה אחרת לרשות שרה, שאינה נופלת בדבר הדירה שבמחלוקת, הרי שסירובה לעבור אל הדירה האחרת הינו חסר תום לב.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי שרה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ההסכם השני אינו תקף כלפיה, ולפיכך התקבלה תביעתה של אורית לסילוק ידה מן הדירה.

באשר לטענת שרה ביחס למצבה הנפשי בעת חתימה על ההסכם השני, ביהמ"ש ציין כי אין מחלוקת ששרה סובלת ממחלת נפש מזה שנים ארוכות, אך בחוות דעת של פסיכיאטר שהוצגה בפני ביהמ"ש לא צוינו ממצאים המעידים על כושר שיפוט או מצב המעיב על כושרה של שרה לקבל החלטות הנוגעות לה ולענייניה. עוד ציין ביהמ"ש כי ההסכם נחתם עמה לאחר הליך משא ומתן מתמשך, שנערך בנוכחות בני משפחתה ובנוכחות צוות המלווה את ענייניה של שרה מול הקיבוץ, וכי העובדה ששרה לא העמידה לעדות לא את בני משפחתה ולא את הצוות אשר נכח בעת חתימת ההסכם עומדת לחובתם.

לאור קביעה זאת התייתר הצורך לדון בטיב זכותה של שרה בהתאם להסכם הראשון, אך ביהמ"ש ציין כי ספק בעיניו אם הסכם זה יצר לשרה זכות בלתי הדירה להתגורר בדירה שבמחלוקת עד תום ימיה, ואף אם נכון הדבר, הרי שסירובה של שרה להתפנות לאחת הדירות שהציעו לה, לא נעשה בתום לב.

לאור העובדה כי שרה לא עמדה בנטל להוכיח כי ההסכם השני חסר תוקף כלפיה, לא עומדת לה הגנה כנגד תביעת הפינוי שהגישה אורית.

על- כן, הורה ביהמ"ש לשרה לפנות ולסלק את ידה וכל חפציה ומטלטליה מהדירה שבמחלוקת, בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין.

מכיוון והקיבוץ התחייב לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בהליך המשפטי, אין צו להוצאות.

ניתן ביום י"א בתשרי תשע"ה, 05 באוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.