ביהמ"ש העליון קבע כי קיבוץ רוחמה לא אחראי לעבירות המין אשר בוצעו בתחומו ולכן לא יפצה הקיבוץ את הניזוקים
המשיב, תושב קיבוץ רוחמה, הורשע בשנת 2007 במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות מין כלפי מספר תושבים בקיבוץ (להלן: "המערערים"). בזמן ביצוע העבירות, היה המשיב בן 13 והמערערים בני 6-10.
בעקבות הרשעה זו, פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי לבקשת פיצויים מהמשיב, מהקיבוץ ומהחברה המבטחת שלו, הואיל ולטענתם, קמה לקיבוץ אחריות בנזיקין כלפי המעשים שביצע בהם המשיב.
בדצמבר 2010 קבע ביהמ"ש המחוזי כי על אף שנעשו עבירות מין במערערים בתוככי הקיבוץ, ע"י חבר הקיבוץ, אין הקיבוץ והחברה המבטחת שלו אחראים בנזיקין כלפי המערערים. כעת, פונים המערערים לביהמ"ש העליון בבקשה להטיל אחריות למעשים על הקיבוץ.
לטענת המערערים, קיימת לקיבוץ חובת זהירות כלפיהם, אשר נלמדת מהאמור בתקנון הקיבוץ, ומשהפר הקיבוץ חובה זו – רשלן הוא, ועליו לפצותם בגין הנזק שנגרם להם. המערערים מדגישים, כי היו מקרים בקיבוץ אשר היו צריכים להדליק "נורות אדומים" לקיבוץ ואשר בעקבותן היה עליו לדעת על המעשים ולמנוע אותם.
מנגד, טוען הקיבוץ, כי אין בתקנון כל הוראה על פיה לקיבוץ אחריות בלעדית לחינוך ובריאות ילדי הקיבוץ, וודאי שאין בתקנון כדי ליטול אחריות זו מן ההורים, ולכן אין הוא התרשל כלפי המערערים. בנוסף, טוען הקיבוץ, כי לא היה ניתן לקיבוץ לצפות את המעשים ולכן אין כאן התרשלות מצידו באי מניעת הפשע אשר נעשה בתחומו.
דיון והכרעה
ראשית, דן ביהמ"ש, האם הקיבוץ חב בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות כלפי המערערים. בכדי להחליט בשאלה זאת, בודק ביהמ"ש האם קיימת לקיבוץ חובת זהירות כלפי המערערים, ובמידה וכן, יש לבדוק האם הפרתה של חובת הזהירות היא אשר הובילה לביצוע העבירות ע"י המשיב.
תחילה, מברר ביהמ"ש האם קיימת לקיבוץ חובת זהירות מושֹגית מכֹח זיקה ספציפית, קרי מכֹח החזקתו במקרקעין, ומבהיר, כי הרציונל לחובת זהירות זו מבוססת על כך שהמחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם. חובה זו מתקיימת הן לגבי סיכונים שנגרמו עקב המצב הסטאטי של המקרקעין, והן לגבי יצירת מצב, שיש בו משום שינוי או פעילות, אשר סכנה כרוכה בהם, כאשר המחזיק בקרקע יודע, כי על אדמתו מצויים אנשים, העשויים להיפגע מאותו מעשה.
במקרה דנן, מסביר ביהמ"ש, דן הוא במחדל למניעת פשע אשר נעשה ע"י גורם שלישי, חבר הקיבוץ, כאשר הזיקה היחידה בין המקרקעין לעוולה הינה העובדה כי המעשים נעשו במקרקעין של הקיבוץ. זיקה זו, קובע ביהמ"ש, לא מאפשרת להקים לקיבוץ חובת זהירות מושגית מעצם החזקתו בקרקע, שהרי הסיכון לא היה טמון במקרקעין עצמם. לפיכך, פוסק ביהמ"ש, כי לא קמה לקיבוץ חובת זהירות מושֹגית מכֹח היותו המחזיק במקרקעין.
כעת, דן ביהמ"ש האם קמה לקיבוץ חובת זהירות מושֹגית וקונקרטית מכֹח מבחני הצפיות. בהתאם לזאת, דן ביהמ"ש בשאלה - האם הקיבוץ היה יכול לצפות או צפה פיזית את התרחשות הנזק, ומבהיר, כי קיבוץ, כסוג מזיק, הוא צורת התיישבות ייחודית, אשר במרכזה עקרונות של שיתופיות בקניין וקהילתיות איתנה. לפיכך, מסביר ביהמ"ש, כי ניתן להניח שחבר קיבוץ שֹם את הקיבוץ כערך ראשון במעלה, כאשר כֹח עבודתו שייך לקיבוץ, ובתמורה נדרש מהקיבוץ לדאוג לצרכיו. ביהמ"ש מוסיף ומדגיש, כי בזיקה הדוקה מעין זוֹ, בה הקיבוץ דואג למרבית צרכיו של חבר הקיבוץ, אין לחבר הקיבוץ ברירה אלא להסתמך על הקיבוץ שידאג לבטחונו. כחלק מזה, מבהיר ביהמ"ש, צריך הקיבוץ לצפות התרחשותם של מעשי עבירה נגד תושביו או חבריו.
ביהמ"ש מוסיף ומציין, כי הזיקה שבין הקיבוץ לחבריו, וההסתמכות של החברים על הקיבוץ, מולידה חובת זהירות על הקיבוץ אף בביצוע מחדל, קרי אי-מניעת פשע, בקרבו. ביהמ"ש ממשיל ומשווה חובת זהירות זו לחובת זהירות של בית חולים כלפי אח אשר הותקף בבית החולים ע"י קרוב משפחה של מטופל.
לפיכך, קובע ביהמ"ש כי במקרה דנן, קיימת חובת זהירות מושגית של הקיבוץ כלפי המערערים. בנוסף, פוסק ביהמ"ש, כי במקרה דנן אף קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הקיבוץ לבין המערערים וזאת נלמד מהאמור בתקנון הקיבוץ, לפיו עקרונות השיתופיות ובעלות הכלל על הקניין בקיבוץ, מצוינים בתקנון מפורשות, ודברים אלו מגלמים את הזיקה בין הקיבוץ לבין חבריו.
כעת, לאחר שקבע ביהמ"ש כי קיימת חובת זהירות של הקיבוץ כלפי חבריו, דן ביהמ"ש האם היה על הקיבוץ לצפות את התרחשות הנזק כלפי המערערים במקרה דנן. ביהמ"ש מציין, כי בהתאם לעדויות ולחקירות אשר נערכו בפניו נלמד, כי כלל הגורמים בקיבוץ, למעט המערערים והמשיב, לא היו מודעים לנעשה. כמו כן, מציין ביהמ"ש, כי בפסק הדין המרשיע את המשיב בביצוע העבירות מצוין כי העבירות בוצעו בהיחבא, וללא ידיעת מי מחברי הקיבוץ, אף לא הורי המערערים. לפיכך, מבהיר ביהמ"ש, כי על אף שקבע כי לקיבוץ קיימת חובת זהירות כלפי חבריו ותושביו, אין חלה חובת זהירות זו כאשר מתקיימים המעשים במקומות פרטיים ונסתרים, ובמקרה כזה, אין שונה הקיבוץ מעיר או מושב. ביהמ"ש מוסיף ומדגיש, כי משלא בוצעו המעשים במקומות קהילתיים, אין חלה על הקיבוץ חובת הצפיות של המעשים.
כמו כן, קובע ביהמ"ש, הואיל והמעשים נעשו בהיחבא ולא לעיני כל, לא התקיימו אינדיקציות אשר היו צריכות להדליק בפני הקיבוץ נדלקו "אורות אדומים" ולהרתיע בפניו על קיום המעשים האסורים בקרבו.
בעקבות האמור לעיל, מסיק ביהמ"ש, כי הואיל והקיבוץ לא היה מודע בשום מישור להתקיימות העבירות, וכן לא הוכח כי מתרחשים מעשים פליליים רבים בקיבוץ רוחמה, לא התקיימו מספיק אינדיקציות אשר היו צריכים לגרום לקיבוץ לחשוד כי מתקיימים בקרבו מעשים אסורים אשר עליו למנוע, ולכן לא קיימת לו חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערים.
ביהמ"ש משאיר את פסיקת ביהמ"ש המחוזי על כנה, ופוסק, כי הואיל והקיבוץ לא היה מודע בשום מישור להתקיימות העבירות; לא הוכח כי מתרחשים מעשים פליליים רבים בקיבוץ רוחמה, ולא התקיימו מספיק אינדיקציות אשר היו צריכים לגרום לקיבוץ לחשוד כי מתקיימים בקרבו מעשים אסורים אשר עליו למנוע – אין הקיבוץ התרשל כלפי המערערים.
ניתן ב- ט"ו בכסלו התשע"ד, 18.11.2013.
