ביהמ''ש פסק, בהחלטת בינים, כי הקיבוץ הוא צד להליכי תביעת מזונות של אשה וילד כנגד אביהם חבר הקיבוץ
האישה הגישה בשמה ובשם בנה הקטין, תביעת מזונות ומדור כנגד בעלה וכנגד הקיבוץ
להלן עובדות המקרה בצירוף הערות שוליים
המהוות עמדת המשרד בנוגע להתרחשויות:
עובדות המקרה:
האישה התובעת וחבר קיבוץ נישאו זה לזו ואימצו קטין.
בני הזוג התגוררו ביחד בקיבוץ מתחילת נישואיהם; במרוצת השנים, הבעל נתקבל כחבר בקיבוץ ואילו האישה התגוררה בקיבוץ על תקן "אשת חבר".
לטענת האישה התובעת, היא סבלה במהלך כל שנות מגוריה בקיבוץ מיחס עוין מצד הקיבוץ ומוסדותיו, ועל כן היא נאלצה, כך לטענתה, לעזוב את הקיבוץ יחד עם בנה הקטין ולעבור להתגורר בדירה שכורה ביישוב אחר בעוד שהבעל נשאר לגור בקיבוץ.
עקב ההתרחשויות הללו, הוגשה על ידי האישה בשמה ובשם בנה הקטין תביעות למזונות ולמדור כנגד הבעל והקיבוץ.
באשר לבעל טענה, כי על פי הדין האישי- הדין העברי- החל על בני הזוג, הוא חייב במזונותיה כל עוד לא הותר קשר הנישואין, וכן הוא חייב לזון את בנם הקטין.
באשר לקיבוץ, טוענת האישה, כי משום שבעלה חבר בקיבוץ, על הקיבוץ מוטלת החובה לספק את כל צרכי הבעל וכפועל יוצא מכך לשאת בחבותו של הבעל במזונות אשתו ובנו .
הקיבוץ הגיש בקשה לדחייתה על הסף של תביעת האישה נגדו מהטעמים הבאים:
העדר עילה והעדר יריבות בין האישה לבין הקיבוץ
הקיבוץ טוען שהבעל, חבר הקיבוץ, עבר בפועל להתגורר יחד עם אשתו ובנו במקום אחר והוא מגיע מדי בוקר לעבודתו בקיבוץ ועם סיום העבודה חוזר לאשתו ובנו. בכך נמצא כי בני הזוג ובנם ממשיכים, למעשה, לחיות יחד כמשפחה במושב ....; בנסיבות אלה ומשהוברר, כי הצדדים אינם פרודים, אין התביעה מגלה עילה כלפי הנתבע, וקל וחומר כלפי הקיבוץ.
עוד טוען הקיבוץ, כי בתביעת מזונות, כאשר האב הינו חבר קיבוץ ואף אם הקיבוץ נו
לבסוף טוען הקיבוץ, כי הרקע לתביעת האישה הוא סכסוך למראית עין וכי התביעה הוגשה כחלק ובעקבות קנוניה שרקמו הזוג במטרה להוציא במרמה כספים מהקיבוץ.
האישה מתנגדת לבקשה וסבורה כי דינה דחיה; לטענתה, הקיבוץ שחב במזונותיהם שלה ושל בנה, אינו מקיים עוד את חובתו זו ומשכך קמה לה הזכות להגיש תביעת מזונות ומדור[1]– בשמה ובשם הבן הקטין - כנגד בעלה וכנגד הקיבוץ כמי "שבא בנעליו".
באשר לחבות הקיבוץ, נטען כי הקיבוץ כמי שמקבל את מעשי ידיו של החבר, חייב מנגד לשאת בכיסוי צרכיו, צרכי אשתו וילדיו.
עוד נטען מטעם האישה כי הקיבוץ פועל בחוסר נקיון כפיים, שכן הוא טוען מחד, כי נעשתה קנוניה בין בני הזוג במטרה להוציא כספים ממנו במרמה, ומאידך הקיבוץ אינו בוחל לנקוט כנגדם באמצעים שונים ולא כשרים ומהלך אימים על הבעל ודורש "שיתוף פעולה" מצידו כנגד האישה והבן, הכל במטרה לחמוק או להפחית מסכום המזונות שייפסקו.
דיון:
תקנון הקיבוץ קובע :
"לכל החברים זכות שווה לקבל מהקופה הכללית של האגודה מזונות, מלבושים, מעונות, וכל יתר צרכי החיים הנחוצים להם ולבני ביתם, בתנאי שהאסיפה הכללית רשאית לסדר שהאגודה תתמוך באנשים התלויים בחברים בין אם הם יושבים במשק או מחוץ למשק ובתנאי שאם האסיפה הכללית תמצא שטובת האגודה דורשת כך תוכל האגודה להרשות לחבר הוצאות מיוחדות".
הנה כי כן, היחסים בין הקיבוץ לבין הנתבע הינם יחסים חוזיים שהוסדרו בתקנון הקובע חובותיו וזכויותיו של החבר ומנגד חובותיו וזכויותיו של הקיבוץ.
מכאן ניתן ללמוד כי בהתקיימם של תנאים מסוימים חייב הקיבוץ, לספק לחבריו לא רק את צרכיהם שלהם אלא גם את צרכי התלויים בהם. במלים אחרות, הקיבוץ חייב לכאורה, לספק את צורכיהם ומזונותיהם של אשתו ובנו של החבר.
מכאן נשאלת השאלה האם חבות הקיבוץ כלפי חבריו בהתאם לתקנון מקימה חבות ישירה כלפי האישה והקטין. לאמור יריבות ישירה בין הקיבוץ לבין משפחתו של החבר אשר במזונותיהם חייב החבר?
במקרה שלנו, הנתבע- חבר הקיבוץ חייב לכאורה במצוות הדין האישי לזון את אשתו ובנם המשותף.
באשר לקיבוץ, ונוכח מערכת היחסים המיוחדת הקיימת בינו לבין חבריו עליהם נמנה הבעל, בין היתר בהתאם לתקנון, לא מן הנמנע,כי הקיבוץ יצטרך בהתאם לאותה הוראה לשאת במזונות שיושתו על חבר הקיבוץ. מכאן, אין לומר שאין יריבות בין האישה לבין הקיבוץ.
לגופו של עניין:
הוראות החוק מחייבות את בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שהוא מחליט למחוק תביעה על הסף. החוק קובע כי ניתן למחוק כתב התביעה, כאשר זה אינו מראה עילת תביעה.
במקרה דנן, לא ניתן לגלות על פני התביעה עצמה כי סופה כשלון ולא מן הנמנע כי אכן הקיבוץ יחויב בתשלום מזונות לתובעים. ולא רק זאת, בשאלת עצם החיוב במזונות, שזורות מספר שאלות עובדתיות ומשפטיות.
במצב דברים זה, יש לדחות את טענת הקיבוץ בדבר העדר עילה [2].
שאר טענות הצדדים
באשר לשאר טענות הקיבוץ בדבר העדר פירוד בין בני הזוג, וכי הסכסוך הנטען הינו למראית עין בלבד, הרי שמקומן של טענות אלו להתברר לגופן במהלך המשפט.
גם אם יש ממש בטענות הקיבוץ, אין בכך כדי להושיע לו, שכן כפי שניווכח להלן, הקיבוץ הינו צד נחוץ ונדרש "לצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך " ויש להורות על צירופו כנתבע[3].
צירוף הקיבוץ כצד נדרש
במקרה דנן יש לצרף את הקיבוץ בהיותו צד נדרש ומאחר ונוכחותו כבעל דין תאפשר בירור התובענה והכרעה בסכסוך[4].
כאמור, עילת התביעה דנן הינה מזונות ומדור; על פי הדין האישי –האב-הנתבע, חייב במזונותיהם של אשתו ובנם המשותף. ברם, במקרה דנן אין להתעלם מהעובדה, כי הנתבע הינו חבר קיבוץ, חי ועובד בקיבוץ כ
במצב דברים זה ברור, כי הכרעה בשאלת עצם החיוב במזונות וזהות החייב בהם, שעה שמתעוררת שאלת חיוב חבר קיבוץ במזונות אשתו וילדיו, תחייב את בית המשפט להיכנס, תחילה, לעוביה של הקורה באשר למערך הזכויות והחובות של הנתבע והקיבוץ[5].
סוף דבר:
הבקשה נדחית והקיבוץ ישלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000₪.
[1]תביעת מדור מתרחשת כאשר האישה מבקשת מבית המשפט לקבוע כי ישית על בעלה את הוצאות ועלויות המגורים שלה ושל צאצאיהם.
[2] יוער כי בהנחה שתקנון הקיבוץ הרלבנטי שהוצג לבית המשפט זהה לתקנון הקיבוץ השיתופי האחיד ששרר במרבית הקיבוצים – הרי ובניגוד לקביעה העובדתית של בית המשפט - הסעיפים הדנים בחובות הקיבוץ לסיפוק צורכי התלויים בחבר קיבוץ – אינם מטילים חובה מוחלטת למימון צורכי התלויים שמחוץ לקיבוץ, אלא סיפוק הצרכים לתלויים שמחוץ לקיבוץ מותנה בשיקול דעת הקיבוץ. אבחנה חשובה זו נשמטה כאמור מעינו של כבוד בית המשפט.
קביעה נוספת של בית המשפט הינה כי תקנון הקיבוץ הינו בגדר הסכם לטובת צד שלישי – על פי חוק החוזים (חלק כללי) ולפיכך בהיות התלויים בגדר מוטבים על פי התקנון - ההסכם שבין הקיבוץ לחבר – קמה להם זכות תביעה ישירה נגד הקיבוץ.
יוער כי קביעה זו של בית המשפט הנגזרת מעמדתו לגבי קיום חובת הקיבוץ כאמור לעיל – עומדת בניגוד לפרשנות המקובלת ולדעות מלומדים בסוגיות "חוזה לטובת צד שלישי" שבחוק החוזים.
פרשנות זו של בית המשפט וראייתו את תקנון הקיבוץ כחוזה לטובת צד שלישי - על אף שאיננה בגדר תקדים מחייב – יוצרת פתח למישור סכסוכים חדש בין הקיבוץ לבין חבר והתלויים בו.
[3] גם בהקשר זה יובהר כי החלטת בית המשפט עומדת בניגוד להחלטות של בתי משפט אחרים, ראו דוגמא במקרה זה, גישת בית המשפט בנצרת – המתעלמת מחובה מפורשת על פי חוק לבקש צירוף נתבע שאינו נמנה על מסגרת סמכותו הישירה בטרם הגשת התביעה כנגד אותו "נתבע חיצוני" – משמיטה את הקרקע מתחת לסעיף מפורש הקיים בחוק בית המשפט למשפחה. דבר שבוודאי לא היה בכוונת המחוקק.
עוד נעיר כי בעניין זה ולנוכח קיומן של החלטות סותרות של בתי משפט באותה ערכאה – יש לצפות שבעתיד יהיה צורך בבירור והכרעת הסתירות המשפטיות במסגרת הליכי ערעור.
[4] (הערה: בירור שניתן היה לעשות במסגרת העדת גורם מטעם הקיבוץ – ולא כצירוף המחייב את הקיבוץ לקחת חלק בסכסוך כאמור עד כמה שאכן קיים סכסוך אמיתי בין בני הזוג).
[5] עוד מוסיף בית המשפט כי בעצם זה אינטרס של הקיבוץ להיות צד בהליכים אלה כדי להביע עמדתו ולמנוע מטעמי יעילות קיומם של הליכים כפולים: האחד בין האשה לבין בעלה חבר הקיבוץ; והשני – בהמשך – בין הקיבוץ לבין הבעל החבר.
נעיר כי גישה זו – שבה קונה לעצמו בית המשפט סמכות לדון במסגרת בית המשפט למשפחה שסמכותו הפרסונאלית הישירה מוגבלת על פי החוק – מטעמים של יעילות לכאורה, הינה מרחיקת לכת (בהמעטה).
