ביהמ"ש קבע כי תופקע חברותם חברי קיבוץ גינוסר אשר שהו יותר משנתיים בחו"ל

בשנת 1995 אישרה האסיפה הכללית של קיבוץ גינוסר למשה והדס לייפניק, חברי הקיבוץ מזה 25 שנה, לצאת לחופשה בת שנה והוארכה בהמשך לחופשה נוספת בת שנה. בשנת 1997, הודיע הקיבוץ לבני הזוג כי במידה ולא ישובו מחופשתם הם ייחשבו כמי שעזב את הקיבוץ, ואכן הקיבוץ הודיע באסיפה כללית כי הזוג עזב את הקיבוץ.

בשנת 2003 שבו בני הזוג להתגורר בקיבוץ עד שנת 2008, כאשר תשלום דמי ההרשאה בגין המגורים בדירה ובגין שירותים שסופקו לדירה, התבצע באמצעות קיזוז מדמי העזיבה המגיעים לבני הזוג בגין סיום חברותם בקיבוץ. יש לציין, כי תשלום זה נעשה בהתאם להסכמי הרשאה עליהם חתמו בני הזוג.

עם תום תקופת ההרשאה לא חתמו בני הזוג על הסכם הרשאה להסדרת המשך מגוריהם בקיבוץ, אך המשיכו להתגורר בדירה. בחלוף כחצי שנה, הודיע להם הקיבוץ כי היות ולא הוסדרו הסכמי ההרשאה עליהם לפנות את דירתם בקיבוץ. על אף זאת, בני הזוג המשיכו להתגורר בדירה, כאשר הם משלמים עבור השרותים הניתנים לדירה אך לא משלמים דמי הרשאה בגין מגוריהם בדירה.

בעקבות מעשים אלו של בני הזוג, המתבטאים בסיום תקופת חברותם בקיבוץ בשנת 1997 ותשלום דמי העזיבה שקיבלו במהלך השנים 2003-2008, דורש הקיבוץ את פינוים מהדירה. הקיבוץ מדגיש, כי בתקנון הקיבוץ מצוין כי חברותו של חבר הקיבוץ תופקע במידה והוא עקר את מקום מגוריו מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ.

מנגד, טוענים בני הזוג, כי חברותם בקיבוץ לא פקעה, וכי הליך הוצאתם מחברות בקיבוץ נעשתה בדרך לא חוקית, שהרי הקיבוץ לא קיים אסיפה כללית בעניין, ולא הועברה להם הודעה בדבר האסיפה והחלטתה המורה על הוצאתם מהקיבוץ. לא זו אף זו, טוענים בני הזוג, כי הם מופלים לעומת חברי קיבוץ אחרים אשר אינם מתגוררים בקיבוץ ולמרות זאת זכויותיהם בקיבוץ נשמרו והם נחשבים כחברי קיבוץ.

בנוסף, סבורים בני הזוג, כי דמי העזיבה ששולמו כביכול על דרך של קיזוז כלל לא מוצו שכן הקיבוץ חייב להם כספים בגין דמי עזיבה וסכומים נוספים בסך של 150,545 ₪.

דיון והכרעה

ראשית, דן ביהמ"ש בשאלה האם פקעה חברותם של בני הזוג בחלוף שנתיים מיציאתם לחופשה, ומבהיר כי תקנון הקיבוץ מחייב מגורי קבע בתחום הקיבוץ וכי יציאה לחופשה מחייבת אישור של מוסדות הקיבוץ המוסמכים.

ביהמ"ש מציין, כי בקשת בני הזוג לקבלת היתר להארכת חופשתו מגלה כי בני הזוג היו מודעים לצורך בקבלת אישור לצורך הארכת החופשה. כמו כן, מדגיש ביהמ"ש, כי בתקנון הקיבוץ מצוין כי יש לראות בחבר שעקר את מקום מגוריו הקבוע ואינו מתגורר עוד בקיבוץ, שלא בהסכמת הקיבוץ - כמי שחברותו פקעה.

בעניין קביעת אמות המידה לעקירה ממקום מגורים, קובע ביהמ"ש, כי יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים. ביהמ"שמוסיף ואומר, כי לצורך הכרעה בשאלת העקירה יש לבחון את מכלול הזיקות הרלבנטיות, מספר שנות ההיעדרות מן המושב או מיקומו מקום העבודה, ובהתאם לכך, בעניין דנן, בני הזוג לא ביקשו לקבל היתר לשהות בחו"ל מעבר לשנתיים חופשה שניתנו לו, ואף התבטאו במהלך העדויות במשפט כי מאסו מעט בחיי הקיבוץ.

כמו כן, מציין ביהמ"ש, כי בעוד שחברי הקיבוץ מעבירים את משכורתם לקיבוץ, בני הזוג לא נהגו כן מרגע יציאתם לחו"ל, ומכך משמע כי הם לא נטלו חלק בחיי הקיבוץ משנת 1997 ולא נשאו בנטל עם שאר החברים. לפיכך, קובע ביהמ"ש, כי מתקיים המבחן האובייקטיבי, בו הופסקו המגורים של בני הזוג בקיבוץ.

בעניין המבחן הסובייקטיבי, פוסק ביהמ"ש, כי קשרי בני הזוג עם חברי הקיבוץ היו רעועים

וכי ילדיהם התערו במוסדות הלימוד ובחיי הקהילה במקום מושבם בחו"ל, ואף התעלמו

מבקשות הקיבוץ להודיע מה כוונותיהם לקראת תום השנה השניה של החופשה, ולכן

נראה, כי היתה להם כוונה סובייקטיבית להפסיק את מגוריהם וחברותם בקיבוץ.

הואיל והתקיימו במקרה דנן המבחן האובייקטיבי והמבחן הסובייקטיבי, פוסק ביהמ"ש, כי

פקעה חברותם של בני הזוג בקיבוץ, ודוחה את טענתם להפליה, שהרי אין מקרה אחד

דומה למשנהו.

בהמשך, קובע ביהמ"ש כי לא היה צורך באסיפה כללית בכדי לקבוע כי פקעה חברותם של הזוג בקיבוץ, וזאת מכיוון שתקנון הקיבוץ מפקיע את החברות של מי שעקר ממנו, וזאת נעשה אף ללא נקיטת צעדים פורמליים של מוסדות הקיבוץ.

בין לבין, מדגיש הקיבוץ, כי עצם הדרישה של הזוג לתשלום דמי עזיבה בצוותא עם טענתם כי חברותם בקיבוץ לא פקעה – מהווה סתירה.

לבסוף, קובע ביהמ"ש, כי לאחר שפקעה חברותם של הזוג הם מחזיקים בדירה כברי רשות בלבד, ולכן עליהם לפנותה ברגע שהקיבוץ מבטל את הרשאתו לשימושם בה.

ביהמ"ש מורה על סילוק ידם של הזוג לייפניק מהדירה בקיבוץ גינוסר.

בנוסף, פוסק ביהמ"ש כי הזוג ישלם הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

ניתן ב- כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013.