ביהמ"ש קבע: העדר מאמציה של רשות לאתר מפגע מעיד על הפרת חובת האחריות ומגבש את עוולת הרשלנות

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שנתקל, לטענתו, באבן בולטת במדרכה הנמצאת בתחומי הנתבעת.

רקע:

התובע, יצא עם חבריו לריצת בוקר ביום 15.11.2017. לטענתו, לאחר שרץ כשלושה ק"מ, הגיע לרחוב המרוצף באבנים משתלבות. תוך כדי ריצה, נתקל התובע באבן משתלבת בולטת וכתוצא מכך, נפל בעוצמה קדימה. התובע פונה לביה"ח, שם אובחן עם שבר פריקה בכתפו. התובע נותח לצורך שחזור וקיבוע השבר ולאחר כמה ימים אובחן בשבר במפרק אמה שמאל. לטענתו, בעקבות התאונה, הוא סובל מכאבים ניכרים ביד שמאל, מכאבים והגבלה ניכרת בתנועות כף שמאל והזרוע ומצלקת ניתוחית מכערת ורגישה. תביעתו של התובע נתמכת בחוות דעת בה נקבע אחוזי נכותו. מנגד, סיפקה הנתבעת חוות דעת אשר אינה תאמה את חוות הדעת של התובע.

לאור הפערים בין חוות הדעת, מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו אשר קבע כי התובע זכאי לנכות צמיתה בשיעור 25% בגין הפגיעה בכתף שמאל, ו5% בגין הצלקת הניתוחית המכערת.  

הצדדים חלוקים באשר לאופן בו התרחשה התאונה, לגבי אחריות הנתבעת ולגבי סוגיית הנזק.

דיון והכרעה:

עדותו של התובע באשר לקרות התאונה הותירה על ביהמ"ש רושם כן ומהימן והצטרפו אליה עדויותיהם האמינות של חבריו לקבוצת הריצה ועל כן, ביהמ"ש מצא את גרסתו של התובע כמהימנה, אמינה ועקבית ולכן קיבל אותה.

באשר לאחריותה של הנתבעת לקרות התאונה ולנזקיו של התובע, ביהמ"ש הכיר בחובת הזהירות שקיימת לעירייה כלפי תושביה אשר קבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות. כמו כן, גם הפסיקה קבעה כי על רשות מקומית מוטלת חובת זהירות סטטוטורית, מושגית, למנוע מכשול המסכן את שלום הציבור. החובה תיבחן לגופו של עניין, בהתאם למקרה ולנסיבות התאונה ועל כן, בהתאם לראיות ולפי העדויות המפגע הינו אבן אשר התרוממה לגובה של 4 ס"מ אשר לא אותר, לא נבחן ולא תוקן על ידי מי מבאי כוח הנתבעת. עיון בתמונות שהוצגו מלמד כי לא מדובר במפגע אסתטי גרידא אלא באבן הבולטת באופן ניכר אשר יש בכוחה להתקיל את העוברים במקום. בנסיבות אלו, ביהמ"ש קיבל את תיאור המפגע בהתאם לגרסת התובע, קבע את אחריותה של הנתבעת לתאונה וקבע כי העדר מאמציה של המשיבה לאתר את המפגע מעיד על הפרת חובת האחריות ומגבש את עוולת הרשלנות. על אחת כמה וכמה כאשר עד הנתבעת אשר אמון על תחזוקת המדרכות בתחומה, העיד כי אבן הבולטת מעל לס"מ וחצי הינה מפגע הדורש תיקון.

ביהמ"ש ייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15% וזאת משום שהתאונה אירעה באור יום כאשר הנפגע איננו נסתר מהעין ולכן, התובע היה צריך לנהוג בזהירות רבה יותר.

ביהמ"ש בחן את הפגיעה התפקודית של התובע  וקבע שיעור נכות תפקודית של 25%. שיעור זה נקבע תוך שכלול הנכות הרפואית שנקבעה לנתבע, השפעתה על הנפגע, השפעתה של הנכות על עיסוקו של התובע תוך התחשבות בגילו, השכלתו, כישוריו, אורח חייו ושגרת אימוניו.

בנוסף, ביהמ"ש שיכלל את הפסדי השתכרותו של התובע בעבר על סך 100,000 ₪ וקבע לו פיצוי גלובאלי בגין גריעה מכושר השתכרות על סך 500,000 ₪. בגין היקף העזרה בשכר לה יש להניח כי התובע נזקק בתקופת אי הכושר שנגרמה לו, העמיד ביהמ"ש פיצוי בסך 50,000 ₪.ביהמ"ש אמד את הוצאותיו הרפואיות של התובע והוצאותיו בגין ניידות בתקופת אי הכושר על 8,000 ₪.

בהתאם לפסיקה בגין נזק לא ממוני, ביהמ"ש העמיד לתובע פיצוי על סך 100,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון את שיעור הנכות שנקבע לתובע, תקופת אי הכושר אשר נקבעה על ידי מומחה והסבל שנגרם לו בעקבות התאונה.

סיכום:

הנתבעת תשלם לתובע סך של 644,300 ₪ בצירוף שכ"ט בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר עדים והחזר הוצאות למומחים.

ניתן ביום: כ"ט טבת תשפ"ב, 02 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.