בית הדין הארצי לעבודה הפך את החלטת בית הדין האזורי אשר קבע כי בקיבוץ מתחדש חלים יחסי עובד מעביד בין הקיבוץ לבין חבר העובד בו
אבי בן אהרון, חבר הקיבוץ תל יוסף, שימש החל משנת 1988 כמנהל אגודת דגי תל יוסף (להלן: "המדגה"), אשר הינה בבעלות הקיבוץ. הקיבוץ היה קיבוץ שיתופי עד שנת 2002, אז חל שינוי במתכונתו, כאשר כחלק מהשינוי אוגדו ענפים שונים בקיבוץ לישויות משפטיות נפרדות אשר התפקדו כיחידות כלכליות עצמאיות.
הקיבוץ בחר בשנת 2010 ועד הנהלה מקומי מקרב חברי הקיבוץ, אשר בדק, בין היתר, את התנהלות המדגה, אשר נקלעה לקשיים כלכליים משמעותיים, ובעקבות זאת הוחלט בשנת 2011, לפטר את אבי מעבודתו כמנהל המדגה. אבי ביקש כי פיטוריו יובאו להחלטה בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ, אשר החליטה אף היא כי על אבי לסיים את תפקידו.
הקיבוץ והמדגה הגישו נגד אבי תביעה בביהמ"ש המחוזי בסך 5,000,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו עקב ניהולו הכושל של המדגה, ובעקבות תביעה זו ביקש אבי להוסיף סעדים הנובעים מקיומם וסיומם של יחסי העבודה בינו לבין הקיבוץ והמדגה. בהתאם לבקשה זו, נדרש בית הדין לעבודה להכריע האם קיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים אם לאו.
לטענת אבי, רשאי בית הדין לעבודה לדון בעניינו, שכן החלטת בית הדין לעבודה בעבר כי אין מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין חברי הקיבוץ לבין הקיבוץ, רלוונטית לקיבוץ שיתופי, אולם במקרה דנן, מדובר בקיבוץ מתחדש, אשר בו כל חבר קיבוץ היה רשאי לבחור את מקום עבודתו והיקפה, לקחת את משכורתו לכיסו, ונערכו בו שינויים המבטאים את הפחתת הזיקה בין שליטתו המלאה של הקיבוץ בנכסי חבריו, כן חלים על חבר הקיבוץ העובד בשירותיו יחסי עובד-מעביד. בהתאם לכך, מבקש אבי, כי לכל המאוחר, החל משנת 2002, יום כניסת השינויים לתוקף, יוגדרו יחסיו עם הקיבוץ כיחסי עובד מעביד הנקשרים ע"י חוזה, שהרי הקיבוץ אשר בחר באבי לתפקיד במכרז, בחן את כישוריו למשרת הניהול על בסיס קריטריונים מקצועיים ולא על בסיס חברות בקיבוץ.
מנגד, טוענים המדגה קיבוץ, כי יש להחיל במקרה דנן את ההלכה כי בין חבר קיבוץ לבין קיבוצו לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, שהרי אבי שובץ בעבודה במדגה כחלק מסידור העבודה בקיבוץ ובהתאם לצרכיו הפנימיים, ועבד ככזה הן כאשר הקיבוץ היה שיתופי והן כאשר חל בו השינוי, אשר נגרם מכורח המציאות בכדי להתאים את הקיבוץ לחיים המודרניים. כמו כן, מדגישים המדגה והקיבוץ, כי עקרונות הליבה של הקיבוץ השיתופי נשארו בתקפם גם לאחר השינוי, שהרי מטרות השינוי, כדוגמת שמירת הבעלות המשותפת בנכסי הקיבוץ, שוויון הזדמנויות בנגישות לשירותים בעלי ערך משמעותי וערבות הדדית, מוכיחים כי עקרונות הליבה של הקיבוץ השיתופי נשארו בעינם.
בנוסף, טוען הקיבוץ, כי תביעתו של אבי כלפי אחריות הקיבוץ מהווה הרחבת חזית, שכן אם קיימים יחסי עובד מעביד הרי שהם מתקיימים בין המדגה לבין אבי ולא בינו לבין הקיבוץ.
ראשית, מבהיר בית הדין, כי בהתאם לאמור בפסקי דין העוסקים בשאלת מעמדו של חבר קיבוץ שיתופי במתכונתו המסורתית כעובד של הקיבוץ, אין יחסיהם מוגדרים כיחסי עובד-מעביד, שהרי הם עבדו במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ אשר נקבע ע"י רשויות הקיבוץ. אולם, בקיבוץ מתחדש בו חל מודל השינוי, המכיר בזכויות לקניין פרטי בכפוף לשמירה על עקרונות הערבות הדדית והשוויון כפי שייקבעו, ובו השינוי בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, ומשפיע בין היתר, על מערכת היחסים שבין הקיבוץ לחבריו, מושפע גם הבסיס ההסכמי בכל הנוגע לעבודה שמבצע חבר קיבוץ עבור ענף או מפעל של הקיבוץ.
בנוסף לזאת, בהתאם לאמור במודל השינוי של הקיבוץ, כושר ההתפרנסות של החבר כבר איננו קניינו של הקיבוץ, האחריות למציאת מקום עבודה ולפרנסת בני הבית מוטלת על כל חבר ללא התערבות הקיבוץ, ורמת ההכנסה של כל חבר נגזרת מרמת ההכנסה שיש לו מהעבודה בה בחר, ולכן אין עוד מקום לבחון את מערכת היחסים בין הקיבוץ לחבריו על רקע העבודה בשירות הקיבוץ המקדמת שיתופיות ושוויון מוחלט, אלא כל חבר עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, ומשכך, מקימה מערכת יחסים זו יחסי עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ לקיבוץ.
כמו כן, דוחה בית הדין את טענת הקיבוץ, לפיה עבודתו של אבי כמנהל בתקופת השינוי הינה המשך לתקופה שלפני השינוי, שהרי השינוי, המאפשר לאבי לבחור היכן יעבוד, ומקציב לו שכר אשר יגיע לכיסו שלו ולא של הקיבוץ, מאפיין סממנים של יחסי עובד-מעביד אשר לא היו קיימים לפני השינוי.
בהמשך, דוחה בית הדין את טענת הקיבוץ לפיה עקרונות הליבה של הקיבוץ השיתופי עומדים בעינם על אף השינוי, ומציין, כי קיום עקרונות כגון ערבות הדדית ויסודות של עבודה עצמית ושיתוף, מקנה לקיבוץ את ההגדרה "קיבוץ מתחדש", להבדיל מצורות התיישבות או התאגדות קהילתית שאינן קיבוץ. בנוסף, מדגיש בית הדין, כי אמנם נשמרו עקרונות ליבה אלו, אולם נעזב עקרון השליטה המלאה של הקיבוץ על עיסוקו וקניינו של חבר הקיבוץ, עקרון אשר אפיין את הקיבוץ השיתופי.
כמו כן , מציין בית הדין, כי אין ממש בטענת הקיבוץ לפיה השינוי הינו כורח המציאות הבא לייעל את השירותים שמקנה הקיבוץ לחבריו ולהתאימם לעולם המודרני, שהרי השינוי בא ליצור תכלית השונה בתכלית מאופיו של קיבוץ שיתופי.
לבסוף, דוחה בית הדין אף את טענת הקיבוץ לפיה קביעת יחסי עובד-מעביד קשורים בין אבי למדגה ולא לקיבוץ, שכן לא רק שכתב התביעה מצביע על ערבוב בין המדגה לקיבוץ, אלא שהמדגה אף היה ענף הקיבוץ אשר אוגד לאגודה שיתופית חקלאית, אשר ניהולו נותר בידי הקיבוץ.
ביום 3.12.2013 דן בית הדין הארצי לעבודה בערעור אשר הגיש הקיבוץ, וקבע כי גם על פי תקנון הקיבוץ, וגם על פי התקנות הרלוונטיות לעניין הקיבוץ כקיבוץ מתחדש, קיימת חובת עבודה אינהרנטית של חבר הקיבוץ כלפי הקיבוץ בו הוא חבר.
בנסיבות אלה, למרות התאגוד הנפרד של ענף המדגה, אבי כחבר קיבוץ היה חייב בעבודה או במסגרת האגודה השיתופית בה הוא חבר, דהיינו הקיבוץ, או בעבודה מחוץ לקיבוץ. ככל שמדובר בעבודה מחוץ לקיבוץ, אזי כלפי המעביד צד שלישי, אכן מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ לבין אותו מעביד. אולם, ככל שמדובר בעבודה במסגרת העבודה השיתופית, לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ לקיבוץ, שהרי עבודתו בקיבוץ היא מכוח חברותו בקיבוץ כאגודה שיתופית.
בית הדין הארצי מוסיף ומדגיש כי משמעות קבלת הטענה לפיה קיימים יחסי עובד-מעביד במקרה שלפנינו הינה הוצאתו של הקיבוץ מגדרה של פקודת האגודות השיתופיות. לפיכך, פוסק בית הדין הארצי, כי בין אבי לקיבוץ לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.
בית הדין האזורי לעבודה קבע באופן תקדימי כי בין אבי לבין המדגה והקיבוץ התקיימו, ביחד ולחוד, יחסי עובד מעביד החל משנת 2002, היום בו הוחלו עקרונות השינוי, אולם בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור המדגה והקיבוץ ופסק כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.
ניתן ב- ל' כסלו התשע"ד, 03 בדצמבר 2013.
