בית המשפט דחה את ערעורו של מאמן בית"ר ירושלים, ראובן עטר, בתביעה לסילוק ידו מנכס בקיבוץ החותרים

עובדות רלוונטיות:

קיבוץ החותרים, התקשר ביום 9.4.03 עם ראובן ונעמי עטר, בהסכם תושבות לפיו הורשו ראובן עטר ורעייתו להתקבל בקיבוץ החותרים, לקבל שירותיו של הקיבוץ ולהתגורר בבית שהושכר להם בשטח קיבוץ החותרים, וזאת לתקופה של 12 חודשים שהסתיימה ביום 30.4.04.

במסגרת ההסכם ניתנה לראובן עטר ורעייתו אופציה להארכת תקופת השכירות למשך 12 חודשים נוספים. כן הוסכם שלשני הצדדים תהא רשות להביא את ההסכם לידי סיום בהודעה בכתב בת 30 יום ללא צורך במתן נימוקים. ראובן עטר ורעייתו מימשו את תקופת האופציה, משמע הסכם התושבות הוארך עד ליום 30.4.05. לקראת סוף תקופת האופציה ולאחר פניית ראובן עטר ורעייתו, ניסח קיבוץ החותרים טיוטת הסכם המאריכה פעם נוספת את השכירות עד ליום 31.7.06. בטיוטה צוין, בין היתר, כי קיבוץ החותרים יהא רשאי להביא את ההסכם לסיום מוקדם בהודעה מוקדמת בת 60 יום. עוד צוין בטיוטה, שקיבוץ החותרים לא יאשר הארכה נוספת של תקופת השכירות. טיוטת ההסכם לא נחתמה על ידי הצדדים, אך ראובן עטר ורעייתו המשיכו להתגורר בבית ולשלם דמי שכירות. ביום 4.1.06 שלח קיבוץ החותרים מכתב לראובן עטר ורעייתו כי עליהם לפנות את הנכס לא יאוחר מיום 31.7.06.

בני הזוג עטר לא פינו את הבית וביום 29.8.06 נשלח אליהם מכתב על ידי ב"כ קיבוץ החותרים ובו דרישה לפינוי הדירה עד 31.8.06. מכיוון שבני הזוג עטר לא פינו את הבית הגיש נגדם קיבוץ החותרים ביום 17.10.06 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד-פינוי.

תמצית טענותיהם של ראובן עטר ורעייתו בבקשה לרשות להתגונן:

מאז ההסכם מיום 9.4.03, לא נחתמו הסכמים נוספים בין הצדדים, וכל הסיכומים בין הצדדים נעשו בע"פ. לגרסת הזוג עטר, טיוטת ההסכם לא נחתמה הואיל והיא שונה מן ההסכמות שהושגו בין הצדדים.

ראובן עטר ורעייתו טוענים כי נגרם להם נזק רב הואיל והם התבססו על המצג שהוצג בפניהם על ידי קיבוץ החותרים. הם השקיעו בבית ממיטב כספם בהסתמכם על כך שיוכלו לעשות שימוש בבית במשך 20 שנה.

טענה מרכזית של ראובן עטר ורעייתו הייתה כי הוסכם בעל פה בינם לבין הגורמים המוסמכים בקיבוץ, כי בתמורה להשקעותיהם בבית בסכום של 300,000 ₪ הם יהיו זכאים לשהות בבית כל עוד ישלמו את התשלומים שנקבעו מידי חודש בחודשו וההסכם יגיע לסיום כאשר ילדם האחרון של ראובן עטר ורעייתו יגיע לגיל 18 (משמע, למעלה מ – 15 שנה), שכן, אין זה מתקבל על הדעת שהזוג עטר ישקיעו סכומי עתק בבית, כשמרחפת עליהם סכנת פינוי בתוך פרק זמן קצוב של שנה.

כב' הרשם בבית המשפט השלום, א. רובס דחה טענתם זו של הזוג עטר משני נימוקים: האחד, תצהירו של ראובן עטר לקוני ואינו עונה על דרישות הפסיקה בנוגע לפירוט הנדרש בתצהיר התומך בבקשה לרשות להגן. הנימוק השני, הסכם שכירות לתקופה כזו טעון מסמך בכתב, ובהעדר כתב העסקה חסרת תוקף.

במסמכים שצורפו לכתב התביעה על ידי הקיבוץ עולה שלא הייתה גמירות דעת להקנות לזוג עטר זכויות בנכס למשך למעלה מ- 15 שנה.

מכתבים אלה, כך קבע כב' הרשם, מעידים על כך שהקיבוץ לא הסכים להקנות לזוג עטר את הזכויות הנטענות על ידם. לכן, בהעדר גמירות דעת, ובהעדר מסמך בכתב לעסקת שכירות העולה על חמש שנים, לכן, קבע כב' הרשם אין מקום לקבל את טענותיהם של הזוג עטר לעניין הסכם שכירות לתקופה ארוכת טווח.

גם טענת ראובן עטר ורעייתו בדבר הנזק שנגרם להם בהסתמך על המצג של קיבוץ החותרים כי יוכלו לעשות שימוש בנכס במשך כ – 20 שנה ולכן, השביחו אותו בהשקעה של כ - 300,000 ₪, נדחתה על ידי כב' הרשם בציינו, שטענה זו כללית, בלתי מפורטת ולא נתמכה במסמכים.

בנוסף, הואיל והשיפוצים בוצעו עוד בשנת 2003, מנועים ראובן עטר ורעייתו מלטעון כי השיפוצים נערכו בהסתמך על ההסכמות אליהן הגיעו עם נציגי קיבוץ החותרים בשנת 2004.

כב' הרשם קבע איפוא כי ראובן עטר ורעייתו לא העלו טענת הגנה ראויה כלשהיא כנגד התביעה ולפיכך, דחה את הבקשה לרשות להתגונן וקבע כי הוא נותן פסק-דין המורה למערערים לסלק את ידם מן הנכס נשוא התביעה, ולהחזירו לקיבוץ החותרים, כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק-הדין.

הזוג עטר מיאנו להשלים עם פסק-הדין ולכן הגישו את הערעור נשוא תביעה זו.

ראובן עטר ורעייתו טענו כי שגה בית המשפט השלום בפסק דינו, לטענתם, החלטת בית-משפט השלום נוגדת את הדין, גורמת לעיוות הדין ומקפחת את זכותם המהותית, דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור על ידי מתן רשות להתגונן.

קיבוץ החותרים טוען מצידו כי מאחר שלטענת ראובן עטר ורעייתו מדובר על חוזה שכירות העולה על  5 שנים, בהעדר מסמך בכתב העסקה חסרת תוקף ראובן עטר ורעייתו מנסה לזרות חול בעיני בית המשפט, וכן כל השקעה בנכס אינה יכולה להעניק לזוג עטר זכויות קנייניות כלשהן בנכס. 

בישיבת בית המשפט, בין היתר טען עורך דינם של ראובן עטר ורעייתו שההסכם נשוא הדיון איננו הסכם שכירות כלל כי אם הסכם תושבות, כשסעיפי ההסכם דנים במגוריהם והתגוררות בקיבוץ החותרים בכפוף לכך שיחולו התנאים לעניין התאמה למגורים בקיבוץ החותרים, ובין זה לבין שכירות אין ולא כלום.

כמו כן, טען עורך דינם של ראובן עטר ורעייתו שבתצהירו של ראובן עטר, נטען שגם אם עסקינן ברישיון למגורים, הרי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה בשים לב להשקעות המסיביות בנכס בהסתמך על ההבטחה שניתנה על ידי קיבוץ החותרים. לטענת ב"כ הזוג עטר לא התייחס כב' הרשם לטענה זו.

בנוסף, הסתמך ב"כ הזוג עטר על פסיקה ענפה בנושא של רשות בלתי הדירה או פיצוי בגין השבחת הנכס.

הכרעת בית המשפט מפי הרכב השופטים סגן הנשיא יגיל גריל, ע. גרשון ות. שרון:

בית המשפט קבע כי אינו סבור שיש בהעלאת הטענה של הסכם תושבות כדי לסייע בידי ראובן עטר ורעייתו. בית המשפט קבע כי מעיון בהסכם התושבות מיום 9.4.03 עולה, שיש במסמך מרכיב אחד המתייחס לעצם השהיה בקיבוץ החותרים, ומרכיב אחר המתייחס לעצם המגורים בקיבוץ.

המרכיב הראשון עניינו בהצהרה של ראובן עטר ורעייתו, כי אורח החיים הנהוג והמקובל בקיבוץ החותרים ידוע להם והם מסוגלים ומעוניינים להשתלב באורח חיים זה, ועל כך חוזר סעיף בהסכם: "התחייבויות התושב", ובכלל זה חובת התושב להצטרף לסבב תורנות השמירה, ובנוסף, התחייבות התושב לשלם תמורת השירותים, השימוש במתקנים, והמוצרים שירכוש התושב, וכו'.

המרכיב האחר של ההסכם מתייחס למגורים בקיבוץ בדירת המגורים שהקיבוץ יעמיד לרשות התושב, המצהיר כי ידוע לו שהוא וילדיו הינם ברי רשות בדירה ואין להם זכות חזקה או אחרת בדירה במשך תקופת ההסכם.

לפיכך, בכל הנוגע לדירת המגורים, רשאי היה כב' הרשם להתייחס להסכם כאל הסכם שכירות לכל דבר ועניין.

בית המשפט קבע כי לא נפל פגם כלשהוא בפסק-דינו של כב' הרשם שיהא בו כדי  להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, וכי מקובלת על בית המשפט מסקנתו של כב' הרשם כי לא עלה בידי הזוג עטר להעלות טענה הגנה ראויה כלשהיא כנגד התביעה.

לפיכך, הערעור נדחה. 

ראובן עטר ורעייתו, ביחד ולחוד, ישלמו לקיבוץ החותרים שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

ניתן ביום 24.11.08.

לאתר האינטרנט של קיבוץ החותרים לחץ כאן