בית המשפט העליון קובע כי היום הקובע לשיוך בקיבוץ מענית ובקיבוץ יד מרדכי הינו היום הקובע לפי החלטת אסיפת החברים. חברים שנפטרו אין יורשיהם זכאים לדמי עזיבה. חלוקת 50% מנכסי הקיבוץ ע"פ מפתח שוויוני ו-50% ע"פ מפתח ותק סבירה ואין להתערב בה ולשנותה
הרקע
הצאצאים של חברי הקיבוץ אשר נפטרו טוענים, כי להוריהם (ולהם בנעליהם), זכות לקבל לידיהם את חלקם היחסי בנכסי הקיבוץ, לאור החלטות הקיבוץ על תחילת הליכי ההפרטה, ועל סיום האידיאולוגיה השיתופית. בנוסף, משיגים הם על המועד הקובע, שנקבע לתאריך מאוחר בו נפטרו הוריהם. עוד לטענתם, מפתח חלוקת הרכוש מפלה ומקפח ובנוסף הם טוענים כי הוריהם שנפטרו זכאים לדמי עזיבה.
מדובר בערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי, שקבע שלצאצאי חברי הקיבוץ שנפטרו אין זכויות כפי שהם מבקשים. הערעורים נגד קיבוץ מענית ונגד קיבוץ יד מרדכי אוחדו לדיון אחד מכיוון שמדובר באותו סוג של מחלוקת.
דיון והכרעה: מפי השופט א' רובינשטיין:
תקנון קיבוץ מענית ושאלת קיומה של זכות המשיבים בנכסי הקיבוץ:
ביהמ"ש העליון סבור כי לא ניתן לייחס לסעיף 125 לתקנון הקיבוץ, הקובע את חלוקת הרכוש של הקיבוץ, לעת פירוקו המשמעות לפיה יש להורי המשיבים זכות מכללא בנכסי הקיבוץ. יחד עם זאת, ביהמ"ש מסכים למסקנתו הסופית של ביהמ"ש המחוזי, בדבר היעדר זכות המשיבים (לעזבון הוריהם) בנכסי הקיבוץ וזאת בהתאם לבחינה כוללת של תקנון הקיבוץ על סעיפיו השונים. מהתקנון עולה כי כל חברי קיבוץ מענית התחייבו להעביר את החזקתם ובעלותם בנכסיהם שלהם לידי הקיבוץ בהצטרפם לקיבוץ בתמורה לכך שהקיבוץ ייספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ. כל עוד זכו הורי המשיבים למסגרת שבה רצו בעודם בחיים ולה היו זכאים לפי התקנון, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינת הספקת הביטחון הסוציאלי (ולא נטען אחרת על ידיהם), מילא הקיבוץ את חלקו בהסכם זה, ולא נותרה להורי המשיבים או לעזבונם זכות תביעה נגד הקיבוץ. משלא התגבשה זכות זו להורי המשיבים בעודם בחיים, בודאי אין היא מתגבשת אצל ילדיהם עצמם כיורשיהם לאחר מותם.
המועד הקובע:
בבית המשפט המחוזי נקבע כי המועד הקובע לשתי החלטות השיוך הוא תאריך שינוי התקנון בפברואר 1999. לטענת הצאצאים, יש להקדים את המועד לתחילת ההליכים המצביעים (כך לדעתם) על הכוונה להפריט את נכסי הקיבוץ (בסוף שנות ה-80), בעוד שלטענת הקיבוץ יש לקבוע כי המועדים הקובעים יהיו בהתאם למועדים שנבחרו על-ידי האסיפה הכללית כמועדים הקובעים בעת ההצבעה על החלטות השיוך הרלוונטית. כלומר, המועד הקובע לעניין שיוכם של אמצעי הייצור של קיבוץ מענית הוא יום 4.9.02, ולעניין שיוכן של דירות המגורים – 5.8.04.
בעניין זה מסכים בית המשפט העליון עם עמדת הקיבוץ. האסיפה הכללית, היא "אסיפה של כלל החברים, בה מתקבלות ההחלטות החשובות ונקבעת מדיניות האגודה". ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים. "בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן ביהמ"ש את תקינות וחוקיות החלטת האסיפה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון", וכן האם היא נוגדת את תקנת הציבור או שיש בה חוסר תום לב. עיון בהסדרים לענייננו מעלה, כי החלטות האסיפה הכללית לגבי המועד הקובע עולות בקנה אחד עם ההסדרים השונים שנתקבלו במנהל מקרקעי ישראל (להסדרים אלו, ראו באתרנו את פסק הדין בעניין פורום הערים העצמאיות). בנוסף, מאז ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בענייננו, קבע גם בימ"ש זה כי המועד אותו קבעה האסיפה הכללית כמועד הקובע לעניין השיוך הוא הקובע, ולא הליכי הפרטה קודמים בקיבוץ, מסוף שנות ה-80, אשר היה בהם לכאורה כדי לבשר על הבאות.
בצדק נקבע כי היום עליו החליטה האסיפה הכללית כמועד הרלבנטי לעניין השיוכים השונים הוא היום הקובע, וודאי שאינו מנוגד לתקנת הציבור או שיש בו חוסר תום לב. הכרה במועד קובע ביום אחר היא בעייתית, גם כיון שהיא מתעלמת מהחלטת האסיפה הכללית המשקפת את רצון החברים, וגם כיון שישנו קושי של ממש לזהות נקודה מסוימת ומוגדרת על ציר הזמן המסמלת את נקודת המעבר המהותי מחיי שיתוף מלאים לחיים המאפשרים קניין פרטי. הליכי ההפרטה הראשוניים נועדו להביא לשיפור במצבו הכלכלי של הקיבוץ, ולא לשיוך כזה או אחר של נכסי הקיבוץ לחבריו. על כן, הקדמת המועד הקובע לתחילת הליך ההפרטה שגויה, וכך גם לגבי מועד שינוי התקנון בשנת 1999 אותו קבע ביהמ"ש המחוזי כמועד הקובע, בהסתמך על שינוים של סעיפים לתקנון.
העמדת המועד הקובע על פברואר 1999 תיצור בעייתיות כפולה: ראשית, ככל שירחק המועד בדבר החלטות השיוך הנוספות, כך ירחק הקשר בין מי שהיו חברי הקיבוץ בשנת 1999 ואינם עוד חבריו או הלכו לעולמם לבין הקיבוץ, וההחלטה לשייך את נכסי הקיבוץ גם להם, מבלי שאסיפת הקיבוץ אישרה זאת, תהיה בלתי סבירה. שנית, החלטת ביהמ"ש המחוזי משמעותה, כי כל מי שהצטרף ויצטרף לקיבוץ לאחר פברואר 1999 אינו זכאי לזכויות כלל בנכסי הקיבוץ. אין הצדקה לכך, בודאי לא כאשר ההסדר מנוגד להחלטת האסיפה, ומיותר לציין כי יש בכך תמריץ לא חיובי עד מאוד לחברים חדשים להצטרף לקיבוץ.
יש מידת מה של שרירותיות בקביעת מועדים קובעים בתאריכים קונקרטיים, והיא עלולה ליצור עגמת נפש, של חברים אשר השקיעו כל חייהם בבניית הקיבוץ אך נפטרו לפני המועדים הקובעים, לא זכו להוריש לילדיהם מפרי עמלם, בעוד שחברי קיבוץ חדשים, שהיו חברים בעת החלטות השיוך השונות, זכאים (הם ויורשיהם) לחלק בנכסי הקיבוץ, על פי מפתח השיוך, אשר קובע בנוסף, כי מחצית מהזכויות בנכסי הקיבוץ יימדדו על בסיס ותק החבר. כלומר, הקיבוץ בהחלטתו נותן משקל של ממש לחלקם של החברים בבניית הקיבוץ, אך אין זה משפיע על חבר, ותיק ככל שיהיה, שהלך לעולמו לפני המועדים שנקבעו. כפי שציין חברי השופט הנדל בעניין חן, מצב דברים זה, עלול ליצור תחושת החמצה ואף אי צדק עבור מי שנפטר טרם היום הקובע. ואכן, בהינתן העובדה שכל החלטה בדבר המועד הקובע היתה משאירה קבוצה מסוימת מחוץ לקבוצת הזכאים, סבור ביהמ"ש שההחלטה אליה הגיעה אסיפת הקיבוץ היא הראויה.
בית המשפט מצהיר כי יש לו את האפשרות להתערב בקביעת המועד הקובע במקרים חריגים. למשל, במקרים בהם פועלת האסיפה הכללית בחוסר תום לב או באופן המנוגד לתקנת הציבור. למשל, אם ישתכנע ביהמ"ש שקיבוץ פלוני נמנע בחוסר תום לב מהחלטה פורמלית בדבר השיוך על מנת להמתין לפקיעת חברותם של חברי קיבוץ מסוימים, יתכן שביהמ"ש יתערב במועד הקובע לעניין החלטות השיוך. אפשרות אחרת היא מקרי גבול, בהם נפטר חבר הקיבוץ בין תחילת הדיון בהחלטת השיוך לבין קבלת ההחלטה עצמה. וגם במקרים מסוג זה לא יתערב בית המשפט בקלות.
לגבי מפתח הזכאות שנקבע לעניין השיוכים (50% על בסיס ותק ו-50% שוויוני על בסיס חברות):
אין בעייתיות של ממש, במפתח החלוקה לגופו ובאופן קביעתו, על כן תישאר קביעתו של בית המשפט לעניין זה על כנה, ומפתח הזכאות לא ישונה.
זכות לדמי עזיבה:
המשיבים טוענים לזכות עזבון הוריהם שנפטרו לדמי עזיבה כפי שזו עולה לטענתם מתקנון הקיבוץ (בלא קשר לטענות השיוך). ביהמ"ש קבע כי אין בהוראות התקנון כשלעצמן כדי ללמד על זכאות עזבונו של חבר הקיבוץ הנפטר לדמי עזיבה (צוין, כי עצם המינוח – "דמי עזיבה" – יש בו כדי לרמז כי התקציב נועד לעוזבים לחיות מחוץ לקיבוץ, כדי לאפשר להם "סידור ראשוני", ולא למי שנפטרו לעולמם). גם הנוהג בקיבוצים מצביע על כך, שאין למשיבים בנעלי הוריהם זכות לדמי עזיבה.
לגבי עניין קיבוץ מרדכי:
טענתו הראשונה של הח' שובל שפק היא לזכות בנכסי הקיבוץ מתוקף ירושת הוריו (מכוח ירושת אביו שנפטר לפני המועדים הקובעים). מהטעמים שהובאו לעיל בענין קיבוץ מענית, אין לקבל טענה זו. גם קיבוץ נאות מרדכי קבע בתקנונו כי חבריו מוותרים על קניינם בעת הצטרפותם לקיבוץ. משלא הצביע שובל שפק על סעיף בתקנון המקנה לאביו את הזכות לשיוך לאחר פטירתו, אין הוא יכול להישמע בטענה זו. אשר לבקשתו להצהיר על זכויותיו העתידיות בנכסי הקיבוץ אם וכאשר יוחלט על שיוך נכסים נוספים, אין מקום בשלב זה להצהיר על זכויות הרחוקות מכדי היווצרות ולא ברור אם יווצרו בעתיד. על כן, אין מקום לקבוע בשלב זה כי אם וכאשר ייערך הליך של שיוך אמצעי הייצור בקיבוץ נאות מרדכי, יהיה לשובל שפק חלק בו.
סיכום:
ערעור קיבוץ מענית התקבל – היום עליו החליטה האסיפה הכללית כמועד הרלבנטי לעניין השיוכים השונים ב2002 ו-2004 הוא היום הקובע. עם זאת, בית המשפט מזהיר כי במקרים אחרים, בהם יימצא כי האסיפה הכללית פעלה בחוסר תום לב או באופן המנוגד לתקנת הציבור, יהיה בית המשפט רשאי ואף חייב, להתערב בהחלטותיה לרבות לעניין היום הקובע. שני הערעורים של צאצאי החברים בקיבוץ, לזכויותיהם בנכסי הקיבוץ ולזכאותם לדמי עזיבה, מתוקף ירושת הוריהם נדחו. בנסיבות המיוחדות אין צוים להוצאות.
ניתן ב-ג' באב תשע"א (3.8.2011).
