בית המשפט פסק, כי תושביה הותיקים של כפר סבא ששילמו בעבר היטל ביוב, יוסיפו וישלמו היטל ביוב נוסף כאשר מוקמת מערכת טיהור שפכים חדשה
הרקע
כנגד עירית כפר סבא הוגשו עררים, שהמשותף להם הוא טענה בדבר אי התקינות של תעריפי היטל הביוב על פי חוק עזר לכפר סבא (ביוב). דרישות התשלום עליהם הוגשו העררים היו לגבי מרכיב מכון הטיהור שבהיטל הביוב, אך כללו גם טענות כנגד תקינות התעריף גם בנוגע לרכיבים אחרים של תעריפי היבטל הביוב, כגון ביב ציבורי, ביב מאסף או מתקנים אחרים.
תעריף ההיטל עבור מכון הטיהור נקבע בתיקון לחוק העזר משנת 1994, על פי תחשיב שנערך בשנת 1993 על ידי משרד מהנדסים. בשנת 2003 הזמינה העירייה תחשיב שבדק האם יש צורך לשנות את תעריפי היטל הביוב. בתחשיב זה נבחנו ההכנסות וההוצאות של משק הביוב לתקופה של כעשרים שנה, עד שנת 2021. בהתאם לממצאי התחשיב, הושארו בעינם התעריפים הקיימים של היטל הביוב.
דיון והכרעה
העוררים טענו, כי תחשיב 1993 לא נבדק כראוי על ידי משרד הפנים, אך בית המשפט סבר כי אין לקבל זאת, מכיוון שחזקה על משרד הפנים ועל מינהלת הביוב הארצית שבדיקתם נעשתה כראוי. יתר על כן, כשאישר משרד הפנים את תחשיב 2003, הושארו תעריפי ההיטל בגין מכון הטיהור על כנן, מה שמעיד כי תחשיב 1993 נעשה בצורה טובה.
כמו כן טענו העוררים, כי תחשיב 2003 אינו אלא תיקון לתעריפי חוק העזר אשר בוצע ללא פרסום, על מנת לתמוך בתעריפים שהיו קיימים בחוק העזר. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, שהרי עריכת התחשיב הוזמנה בריש גלי, ונערכה לגבי כל המרכיבים של היטל הביוב, ולא רק לגבי המרכיב של מכון הטיהור, שהוא בלבד היה מושא העבודה של תחשיב 1993.
בית המשפט הרחיב ואמר כי אמנם העובדה ששני התחשיבים עמדו בביקורת משרד הפנים וזכו לאישורו אין בהם כדי לגרוע מזכותו של הנישום לטעון לאי תקינות של התעריף, פרי אותם תחשיבים, אך עם זאת, אישור משרד הפנים יש בו כדי להטיל נטל הוכחה על הנישום, להראות כי נפל פגם מהותי בתחשיבים ובתעריף שעל פיהם. רק במידה ויראה זאת, יעבור הנטל אל הרשות המקומית להוכיח כי אין באותו פגם כדי לפסול את תעריף ההיטל.
בית המשפט קבע כי אין להסתמך על דוחות כספיים המסתמכים על נתונים אמפיריים על מנת להוכיח קיומם של פגמים בתחשיבים, אלא יש לבחון את תקינות התעריף בהתייחס לנתונים שהיו לנגד עיניהם של עורכי התחשיב בעת עריכתו.
על מנת לעשות סדר במחלוקות, מבחין בית המשפט בין היטל הביוב, שהוא תשלום חד פעמי, הנועד לכסות את ההוצאות של הקמת מערכת הביוב או חלקים מתוכה, לבין אגרת הביוב, שהיא תשלום עיתי, שנועד לכסות הוצאות תחזוקה שוטפות של מערכת הביוב. החוק העוסק באגרת הביוב, מוסיף כי במקום בו לא נקבע שיעורו של היטל הביוב ניתן לכלול אותו באגרת הביוב.
בית המשפט אומר כי האחריות להחלטה מוטלת על כתפיה של הרשות המקומית. היא שצריכה לבדוק, קודם כל, האם מתקיימים תנאי הסף של משרד הפנים לשיתוף התושבים הוותיקים במימון המרכיב החדש של מערכת הביוב, ולאחר מכן, עליה להכריע האם יישום עיקרון השיוויון והצדק החלוקתי בין התושבים הוא שגובר, או שמא יש טעמים מוצדקים שלא לעשות כן. והחלטה זו יכול ותעמוד לביקורת על ידי בית המשפט.
תנאי משרד הפנים הם שלושה:
א. שדרוג טכנולוגי שנועד עבור כלל התושבים.
ב. העלויות שכרוכות בפרויקט מחייבות העלאה משמעותית בתעריף הכולל של היטל הביוב.
ג. מסכום ההיטל שמושת על נכסים שבגינם כבר שולם בעבר היטל ביוב, ינוכה תשלום העבר.
אין מחלוקת, כי בתחשיבים הועמסו הוצאות ההקמה של מכון הטיהור החדש רק על התושבים העתידיים של העיר, מבלי להשית את העלויות על התושבים הוותיקים. המחלוקת היסודית בין הצדדים היא, האם עיקרון השיוויון והצדק החלוקתי חייב שיתוף גם של התושבים הוותיקים או שאין הפלייה פסולה בהחלטת העירייה לחייב בעלויות הללו רק את התושבים החדשים.
בית המשפט קבע כי שלושת התנאים של משרד הפנים מתקיימים במקרה שלפנינו, שכן מדובר במכון טיהור חדש שיפעל בשיטה חדשה, והתוספת של ההעלאה בתעריף מכון הטיהור ביחס לתעריף הכולל של היטל הביוב עומד על 27.2%, וזוהי נכנסת תחת ההגדרה של העלאה משמעותית. לגבי התנאי השלישי, הוא אינו תנאי מקדים, אלא תנאי שיש לקיים כאשר מיישמים את חיובם של התושבים הוותיקים בהיטל הביוב, ואין בעיה לקיימו. בהתקיים שלושת התנאים, משרד הפנים יאשר השתת החיוב בהיטל גם על התושבים הוותיקים.
בית המשפט מוסיף כי בנסיבות מתאימות יש הצדקה להעמיד את ההיטל המשלים שנגבה מתושבים שכבר שילמו היטל בעבר, על סכום נמוך יותר מזה שיידרש מהתושבים החדשים. וכך, במקרה שלפנינו, יש מקום להפחתת סכום היטל מכון הטיהור לגבי התושבים הוותיקים, בשני רכיבים:
א. הפחתת תשלום עבר בגין מכון הטיהור הישן.
ב. הפחחתה נוספת בהתחשב בכך שחלק מהעלויות של מכון הטיהור החדש נובעות מהגדלת תפוקתו, על מנת שיוכל לענות על הצרכים שיגדלו עם גידול האוכלוסייה.
בית המשפט שואל מדוע החליטה העירייה לחייב בעלויות מכון הטיהור רק את התושבים החדשים, ודוחה את הנימוקים שסיפקה העירייה. אמנם, בדרך כלל יימנע בית המשפט מלהתערב בשיקול דעתה ובהחלטותיה של הרשות, אך לאור הממצאים, סבר בית המשפט, כי החלטת העירייה סוטה ממתחם הסבירות באופן קיצוני, ולמעשה, נהגה העירייה תוך הפלייה פסולה ואי שוויון בכך שהטילה את הנשיאה בעלות הקמתו של מכון הטיהור החדש רק על התושבים העתידיים של העיר, מבלי לשתף בה כלל גם את התושבים הוותיקים.
כאמור, בנוסף לסוגיית היטל הביוב על מכון הטיהור החדש, העלו הצדדים טענות נוספות, ואף אליהן התייחס בית המשפט.
מחלוקת ראשונה - הנחת העבודה בתחשיב 2003 הייתה כי ימומשו רק 75% מפוטנציאל התב"ע, כלומר השטחים שניתן לבנות על פי תוכניות בניין עיר רלוונטיות. העוררים טוענים כי צריך היה לחשב על פי 100% פוטנציאל, מה שהיה מפחית את הסכום שנדרשו התושבים לשלם. מנגד, העירייה טענה כי אין ערבות לניצול מקסימאלי של הפוטנציאל, מה שיכול היה לגרום לגירעון תקציבי הולך ותופח.
בית המשפט קבע כי התחשבות בתחזית בנייה מצומצמת ממלוא פוטנציאל התב"ע, היא הנחת עבודה מוכרת ואפשרית, ועל כן דחה את טענות העוררים בעניין זה.
מחלוקת שנייה - אופן הפריסה של הגדילה בהיקף הבנייה בעיר לא חולק באופן שווה בין השנים לאורך כל התחשיב, והצדדים נחלקו מהו האופן הראוי יותר לביצוע הפריסה. העוררים טענו כי יש לבצע הגדלת פריסה באופן ליניארי, בכמות שווה בכל שנה, והעירייה טענה כי יש לבצע זאת באופן משתנה.
גם בעניין זה נתקבלה עמדת העירייה, כי לא נפל פגם בצורת הפריסה שננקטה.
מחלוקת שלישית –טענת העוררים כי היקף ההשקעות, על פי תחשיב 2003, עולה ביותר מפי שניים על היקף ההשקעות במערכת הביוב בהתאם לתוכנית האב. בנוסף, החלק הארי של היקף ההשקעות במערכת הביוב הוטל בשנים הראשונות של תקופת התחשיב, ונחלקו הצדדים כיצד נכון היה לבצע את חלוקת ההשקעות. העוררים טענו כי פיזור ההשקעות לאורך תקופה ארוכה יותר היה מקל את עומס התשלום והיה חוסך מיליוני שקלים, אך מנגד טענה העירייה כי במרבית התשתיות לא הייתה אפשרות מעשית לפזר את ההשקעות, ואיפה שניתן היה לעשות זאת, הדבר נעשה.
בית המשפט קבע כי לא נמצא פגם בחישוב ובאופן הפריסה של ההשקעות בתחשיבים ולכן אין בעניין זה כדי להשליך על תעריף מכון הטיהור.
מספר טענות נוספות של העוררות נדחו אף הן.
סיכום:
עם הקמת מכון טיהור חדש בעיר, הטילה עיריית כפר סבא את עול העלויות רק על התושבים העתידיים של העיר, מבלי לשתף בהם כלל את תושבי העיר הוותיקים. בית המשפט בחן את דרישות משרד הפנים, וקבע כי אף לפיהן יש מקום לחייב את התושבים הוותיקים בהיטל ביוב, בכפוף להפחתת תשלומי עבר והתחשבות בשיקולים נוספים. לפיכך, היה על העירייה לנמק מדוע השיתה את מלוא העלויות רק על התושבים העתידיים.
בית המשפט דחה את נימוקי העירייה, וקבע כי החלטה נגועה בהפלייה פסולה, בשל החלוקה הבלתי שוויונית של הנטל, ללא הצדקה. לאור זאת, נתקבלו העררים, ובית המשפט ביטל את דרישת התשלום שהוצא לעוררים בנוגע להיטל ביוב על מכון הטיהור.
מעבר לכך, דחה בית המשפט את שאר טענות העוררים, הן לגבי הנחות העבודה שבתחשיבי 1993 ו-2003, והן לגבי נושאים אחרים.
לאור כל זאת, חויבה העירייה לשלם את הוצאות משפט, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 שקלים.
ניתן ב- יא' אדר א תשע"א, 15 בפברואר 2011, בהיעדר הצדדים.
