בקשה לביטול מינוי חוקר

תיק מס' 14118/00 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשל''צ וזכרון יעקב בע''מ נ' נועם בלום ואח'

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                                   תיק מס' 14118/00

                                                                                       

 

בעניין :              אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשל''צ וזכרון יעקב בע''מ

                       

ע"י ב"כ עוה"ד י.א. קנטור, י. מירון,

מ. רז, י. ריזנברג, ע. זמיר, י. פוקס,

ד. עבאדי ו-א. סקורניק

                                                מרח' מונטיפיורי 33, תל-אביב 65202

טל' 03-5606868; פקס 03-5604466;

 

המבקשת

 

ובעניין:              1.         נועם בלום

2.         אסתר ברגמן בלום

3.         דניאל גולדשטיין

 

ע"י ב"כ עו"ד הרצל כספי,

מבית אמריקה, שד' שאול המלך 35, תל-אביב

טל' 03-6964421; פקס 03-6968606;

 

 

4.         בתיה רביב                   

5.         צבי רביב

6.         רונן רביב

7.         יצחק בונשטיין

8.         רבקה קרניאל

 

ע"י ב"כ עוה"ד חיים שטריקס ו/או אסף שיפר

ו/או מיכאל תשבי

מרח' דניאל פריש 3, תל-אביב

טל: 03-6088922; פקס 03-6969215;

 

                                                            המשיבים

 

 

 

ה ח ל ט ה:

 

א. רקע

1. ראשיתה של בקשה זו היא החלטתי מיום 09.05.2004 (להלן – ההחלטה), בדבר מינוי חוקר לעדכון פנקס החברים של המבקשת. על ההחלטה האמורה הגישה המבקשת ערעור מנהלי לבית המשפט (להלן – הערעור המנהלי), ובד בבד הוגשה לי בקשה לעיכוב החלטתי זו.

 

המבקשת, אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשל"צ וזכרון יעקב בע"מ (להלן גם – האגודה), הינה אגודה שיתופית חקלאית. הרקע להחלטתי מיום 09.05.2004, בדבר מינוי חוקר לעדכון פנקס החברים, הוא בקשה שהגישו לי המשיבים לשינוי סיווגה של האגודה (או לחליפין הוספת סיווג נוסף) מאגודה שיתופית "חקלאית" לאגודה שיתופית "לשירותים" או לאגודה שיתופית "יצרנית", זאת - מנימוקים שונים, המפורטים בבקשתם.

לחליפין טענו המשיבים כי אם אין בטיעוניהם לשכנעני להיענות לבקשתם, מבקשים הם כי אמנה חוקר מכח סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות  (להלן – הפקודה), אשר ייתן את הדעת וימליץ לעניין הסיווג המתאים לאגודה.

 

האגודה השיבה כי למבקשים אין כלל זכות עמידה בפניי, מאחר שלטענתה פקעה חברותם ואין הם חברים עוד באגודה.

 

בהחלטתי (מיום 9.5.2004) קבעתי כי ימונה חוקר לבדיקת פנקס החברים של האגודה וכי שאלת הסיווג תידון רק לאחר קבלת דו"ח החוקר בעניין פנקס החברים. זאת לאור העובדה, כי לעדכון פנקס החברים אפשר שתהיה השפעה בשאלת הסיווג.

 

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים ובקשה לעיכוב ביצוע בפני.

 

ב. עיקר טענות המבקשת

 

לטענת המבקשת, החלטתי בדבר מינוי החוקר אינה מוצדקת ודינה להתבטל, מהנימוקים המפורטים בכתב הערעור המנהלי. המבקשת טוענת כי אי עיכוב ההחלטה ותחילת עבודתו של החוקר עלולים ליצור מצב שייתר את הערעור המנהלי, ובכך תיפגע זכות יסוד של המבקשת לערער על ההחלטה.

 

עוד טוענת המבקשת, כי מאחר שעל פי החלטתי, בשלב זה היא הנושאת בעלויות הכספיות של עבודת החוקר והמדובר לטענתה בעלויות ניכרות, עיכוב עבודת החוקר עד להכרעה בערעור תהא מוצדקת על מנת למנוע הוצאות כספיות מיותרות.

 

בהחלטתי קבעתי כי במקרה בו יימצא פנקס החברים של האגודה תקין וטענות המשיבים יתבררו כריקות מתוכן,  אדון שוב בחלוקת ההוצאות הכרוכות בעבודת החוקר. טוענת המבקשת כי מאחר ועומק כיסם של המשיבים אינו ידוע, חוששת היא ממצב בו לא תהא לה אפשרות לפיצוי העשוי להפסק לטובתה.

 

לאור הנסיבות האמורות לעיל טוענת המבקשת כי יש לעכב הליכי עבודת החוקר – עד להכרעה בערעור המנהלי.

 

 

ג. עקרי טענות המשיבים

 

לטענת המשיבים, משהוגש הערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם) בפני בית המשפט לעניינים מנהליים הרי שעל המבקשת היה להגיש בקשתה לעיכוב החלטת הרשם בפני בית המשפט האמור ולא בפני הרשם. זאת, לטענת המשיבים, על פי חוק בתי המשפט המנהליים התש"ס-2000 (סעיף 9 לחוק) וכן על פי תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדר דין), התשס"א- 2001 (תקנות 9, 26, 28, 43(א) ו- (ג)). לפיכך – על הרשם לדחות את הבקשה מחוסר סמכות.

 

לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי ככלל, יש לבצע פסק דין עם נתינתו וכי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כמו כן, הלכה פסוקה היא כי על מנת לחרוג מכלל זה יש לקיים תנאים מסוימים אשר במקרה זה אינם מתקיימים, וכן כי כאשר המדובר הוא בהפסד כספי – הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין.

 

לטענת המשיבים לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענת המבקשת כי לא תוכל להיפרע את הוצאותיה מהמשיבים אם תזכה בערעור המנהלי וכן לא הוכח כי יגרם לה נזק כספי בלתי הפיך בשל כך.

 

עוד טוענים המשיבים כי אם אין למבקשת כל ספק בניהול פנקס החברים שלה - תוצאתו של הליך זה יתמוך בגרסתה. לאור זאת, תמוהה היא בקשתה זו, כמו גם התנגדותה למינוי החוקר, שהרי כבר נקבע כי אם אכן כך הדבר, תידון שנית חלוקת עלויות ההליך (וכבר נאמר כי חששה של המבקשת שלא יהא לה ממי להיפרע בשל כך - לא הוכח).

 

לטענת המשיבים, בקשת עיכוב הביצוע לא לוותה בתצהיר – כמתחייב מהדין.

 

אי לכך ועל פי כל האמור טוענים המשיבים כי על הבקשה להדחות.

 

ד. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני ושקלתי בעניין הנני קובע כדלקמן:

 

החלטתי מחולקת לשני חלקים, כאשר חלקה הראשון עוסק בשאלת הסמכות שהעלו ב"כ המשיבים, וחלקה השני דן בבקשה לגופה בהתאם לשאלת הסמכות;

 

סמכות הערכאה הדיונית אל מול ערכאת הערעור בעיכוב ביצוע החלטה:

 

מאחר שהמדובר הוא בערעור מנהלי על החלטתי, הוראת החוק הרלוונטית לעניינינו נמצאת בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – התקנות), פרק ג' - ערעור מנהלי, בתקנה 28. מתקנה זו עולה כי הכלל הוא  "ההוראות שבפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור מנהלי בשינויים המחויבים, וכל עוד אין הוראה אחרת בחוק ובתקנות, ובלבד שבעניין הנדון או בהקשרו אין דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק והתקנות". מפניה לפרק ל' הנ"ל עולה כי הכלל לעניין עיכוב ביצוע החלטה כאמור בתקנה 466 לתקנות סד"א הוא כי  "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". תקנה 467 מוסיפה ואומרת כי  "בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור...".

 

עוד עולה מתקנות סד"א כי בית המשפט של ערכאת הערעור רשאי לצוות על עיכוב ביצוע רק לאחר שבקשה לעיכוב כאמור סורבה על ידי הערכאה שנתנה את ההחלטה נשוא הערעור. כך קובעת תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי:

 

                        "468. עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שלערעור

סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב."

 

המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי הסמכות להחליט על עיכוב ביצוע ההחלטה אכן נתונה לערכאה הדיונית שנתנה את ההחלטה וכי השימוש במילה "רשאי" (תקנה 467 הנ"ל) מלמדת כי לסמכות זו צמוד שיקול דעת אותו עליה להפעיל בבואה לשקול האם לעכב ביצוע החלטה או לא.

 

באשר לסייג שבסיפא תקנה 28 לתקנות סד"א דלעיל –

 

"...אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון...".

           

           

תקנה 43(א) לתקנות (תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים) קובעת:

 

"43. עיכוב ביצוע וסעד זמני

בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של ההחלטה שהיא נושא הערעור המנהלי, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שייקבע ובתנאים שייראו לו".

 

לכאורה יכולה תקנה 43 הנ"ל להוות "הוראה אחרת לעניין הנדון", ואולם לדידי, אין סתירה בין החלת פרק ל' לתקנות סד"א (ע"פ תקנה 28) לבין תקנה 43(א) לענייננו:

סימן י' לפרק ל' של תקנות סד"א מציב כלל לפיו הגשת ערעור לא תעכב ביצוע החלטה עליה מערערים, אלא אם החליטה הערכאה שנתנה את ההחלטה לעכב את ביצועה, או אם – לאחר סירוב הערכאה הראשונה לבקשת עיכוב ביצוע – החליטה ערכאת הערעור לעכב את ביצוע ההחלטה. מתקנה 468 ניתן ללמוד כי רשאי בית המשפט של ערכאת הערעור לצוות על עיכוב כאמור – אך רק אם קודם לכן הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע לערכאה שנתנה את ההחלטה אותה מבקשים לעכב, וזו לא נענתה.

 

לעומת זאת, תקנה 43 קובעת כי בית המשפט לו הוגש הערעור רשאי להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה בגינה הוגש בפניו הערעור – אך לא מתנה זאת בבקשה קודמת לערכאה דלמטה. בתקנה נעשה שימוש במילה "רשאי" וזאת – ללא ההתניה האמורה.

ראוי לציין, כי גם אם נלך בדרך תקנה 43, היינו, דרך תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים ולא דרך תקנות סד"א, יש לזכור קיומה של תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים המורה על כלל דומה לתקנה 466 לתקנות סד"א:

 

            "42. שמירת תוקף

 

הגשת עתירה, ערעור מנהלי או תובענה מנהלית...אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך."

 

כלומר – הכלל המנחה על פי התקנות האזרחיות זהה לכלל שמורות התקנות המנהליות: אין לעכב החלטה אלא מסיבות מיוחדות.

                       

אני סבור כי יש לקרוא את שתי התקנות – תקנה 468 לתקנות סד"א (החלה במקרה דנן מכח תקנה 28 לתקנות) ותקנה 43 לתקנות – כמתיישבות זו עם זו. זאת מאחר שאת הסייג האמור בסיפא לתקנה 28 יש לפרש, לדעתי, על דרך הצמצום, דהיינו לתקנה 28 אין תחולה במקרה שאין בחוק או בתקנות הוראה אחרת לעניין הנדון, אשר אינה מתיישבת עם הוראת תקנה 28. לפנינו שתי הוראות חקיקה – תקנה 28, המחייבת פניה לערכאה הראשונה (הדיונית) לפני ערכאת הערעור, ותקנה 43 – אשר אינה מתנה את הפניה לערכאת הערעור בפניה קודמת לערכאה הדיונית. האם תקנה 43 מוציאה את תקנה 28, באופן שבהליך מנהלי ניתן לפנות רק לערכאת הערעור? איני סבור כן. אני סבור כי בעוד שבהליך האזרחי קיימת ההתניה לפנות תחילה לערכאה הדיונית ורק אם זו סירבה ניתן לפנות לערכאת הערעור, בהליך המנהלי לא קיימת התניה זו, כלומר ניתן לפנות לערכאת הערעור גם אם לא הייתה פניה קודמת לערכאה הדיונית, ועומדת לה הסמכות לידון בבקשה. מנגד, לא נשללת זכותו של בעל דין לפנות ראשית לערכאה הדיונית.

כפי שנאמר בעת"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי פ"ד נז (6) 953:

 

"ייתכן לומר שתקנה 43 אינה שוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני אף משעה שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור (עע"מ 10549/02 מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות נ' כהן [9]). גם אם כך הוא, לא הייתה חובה על המערערים לפנות תחילה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לעיכוב ביצוע משעה שהגישו את ערעורם."

                                   

גם לפי האמור לעיל, ניתנת למבקשים האפשרות לפנות לערכאה הדיונית לפני הפנייה לערכאת הערעור.

 

וכל כך למה? מאחר שכאשר שתי הוראות חקיקה דנות באותו עניין, יש להעדיף פרשנות לפיה הן מתיישבות זו עם זו ולא מוציאות זו את זו, כדברי השופט פרופ' אהרן ברק:

 

"אכן, נקודת המוצא הינה כי בהעדר הוראה מפורשת, שתי הוראות חוק המצויות ברמה נורמטיבית זהה אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו. נקודת מוצא פרשנית זו מבוססת על עקרון ההרמוניה החקיקתית"

 

            (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שני פרשנות החקיקה, בעמ' 333)

 

פרשנות זו, כאמור, מתיישבת היטב עם עקרון היסוד בחקיקה לפיו יש לקרוא את דברי החקיקה באופן קוהרנטי, דהיינו ההסדר בהליך המנהלי לא אמור להיות שונה במהותו מההסדר בהליך האזרחי, אלא אם בנסיבות העניין קיימת הצדקה להסדר שונה. במקרה דנן, אין לדעתי, הצדקה להסדר שונה. ההסדר בדין המנהלי מוסיף על ההסדר בדין האזרחי, ולא בא במקומו. זאת  ניתן ללמוד מרוח הפסיקה אשר בכל מקרה מתירה לערכאה הדיונית לדון בעיכוב ביצוע החלטתה, בין אם הוגש ערעור על החלטה זו ובין אם טרם. למתדיין בהליך המנהלי נוספה הזכות לפנות ישירות לערכאת הערעור, אך אין זה שולל ממנו את הזכות לפנות קודם לערכאה הדיונית.

 

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת בייניש בעע"ם 10549/02 מדינת ישראל  נ' יוסף כהן ו-2 אח' פ"ד נז(4) 114, בהקשרו של סעיף 43 לתקנות (אשר דן אמנם בסמכותה של ערכאת הערעור ולא הערכאה הדיונית, אך הדברים רלוונטיים גם למקרה הנדון כאן):

 

"...ראוי להדגיש שככלל אין באמור כדי לפטור את המבקשים עיכוב ביצוע מלפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט שנתן את ההחלטה. דרך המלך בדין המנהלי תהיה דומה לדרך הקבועה בדין האזרחי: פנייה לבית המשפט שנתן את ההחלטה ורק לאחר שזה סרב לעכב את החלטתו, פנייה לבית המשפט שלערעור.

 

ההבדל בין הדין המנהלי לבין הדין האזרחי בסוגיה זו הוא בכך שאי פנייה לבית המשפט שנתן את ההחלטה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע, אלא מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

על פי רוב ידחה בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית המשפט קמא בבקשה לעכב את החלטתו. אולם, לבית המשפט שלערעור נתון שיקול דעת להורות במקרים חריגים על עיכוב ביצוע גם כאשר לא הוגשה בקשת עיכוב לבית המשפט שנתן את ההחלטה."

 

            (ההדגשה אינה במקור – א. ז.).

 

התוצאה היא, אפוא, כי בכל אופן לערכאה הדיונית, היינו, אותה ערכאה נותנת ההחלטה, יש הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע של אותה החלטה שניתנה על ידה והיא נשוא הערעור.

 

אוסיף כי לרשם האגודות סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטתו גם מכח סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. סעיף זה קובע כדלקמן:

 

"(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת. "

 

אני סבור כי אם בנסיבות העניין מתעורר צורך לעכב ביצוע החלטה מסוימת, הרי שהסמכות לעיכוב ביצוע היא סמכות עזר הנלווית לסמכות של מתן ההחלטה. אי לכך, לדידי, לסמכותי לערוך חקירה לקביעת זהות חברי האגודה נלווית הסמכות לעכב או לא לעכב את ביצועה של החלטה זו, אם הדבר חיוני בנסיבות העניין.

 

על כן אני סבור כי הסמכות בידי לדון בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטתי נשוא הערעור.

 

 

לגופו של עניין:

 

כאמור, הכלל הוא כי הגשת ערעור על החלטה לא תעכב את ביצועה (תקנה 466 לתקנות סד"א וכן תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). על מנת לסטות מכלל זה קבעה הפסיקה בב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ מא (1) 713, כי יש להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים:

 

"ראשית, כי קיימים סיכויים טובים להצליח בערעור; שנית, כי אם יזכה בערעור יהא מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון"

 

ראה גם: ב"ש 981/82 אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן פ"ד לז(1) 90, ב"ש 978/84 שכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק פ"ד לח(4) 572, ב"ש 396/86 ש. שטיין נ' יעקב חזן פ"ד מ(3) 133, בש"א 8240/96 איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה פ"ד נ(5) 403, ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב) פ"ד נו(4) 178, ע"א 4234/02  דולב חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' דוד נאמן, תק-על 2002(2) 399, ע"א 9512/02 קופ"ח כללית נ' דאנה שרה, תק-על 2002(4) 250, ע"א 955/03 שמואל ארביב נ' אורי שאולי, תק-על 2003(2) 2049.

 

במקרה הנוכחי, לא הוכח ולא הונחה כל תשתית עובדתית לכך כי התנאים האמורים מתקיימים בעניינינו:

לעניין הסיכויים להצליח בערעור – המבקשת לא פירטה טענותיה בנקודה זו ודי בטעם זה כדי לדחות את בקשתה. למעלה מן הצורך אציין כי אני מסכים עם טענת ב"כ המשיבים לפיה אם לאגודה פנקס חברים מסודר ומעודכן, לא הייתה האגודה צריכה להיות מוטרדת ממינויו של החוקר, שכן אם יתברר כי פנקס החברים מעודכן ומסודר – לא תיפגע האגודה ממסקנות החוקר והערעור יתייתר. כך גם לעניין ההוצאות – הרי נקבע כי אם יתברר שפנקס החברים מעודכן - הוצאות עבודת החוקר לא יחולו עליה ולא תצטרך היא לשאת בנטל הכלכלי של עבודת החוקר.

כמו כן, סעיף 43 לפקודה מסמיך את הרשם להורות על חקירה בעניין "הרכבה, דרכי עבודתה ומצבה הכספי של אגודה" גם על דעת עצמו - כפי שנעשה במקרה זה ובמיוחד לאור בקשות המשיבים. המינוח  "הרכבה" מקפל בתוכו את זהותם של חברי האגודה, או במילים אחרות: עדכון פנקס החברים של האגודה, וכפי שנקבע אף בתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 יכול הרשם לפעול על פי תקנה זו בין מיוזמתו ובין על פי בקשה.

בבוא ערכאת הערעור  לבקר החלטות טריבונלים שיפוטיים נמוכים, תיטה זו האחרונה להפוך הלכה שנפסקה רק באם חורגת היא מתחום הסביר, היינו, חריגה מסמכות, טעות משפטית גלויה על פני ההחלטה או פגיעה בעקרונות הצדק. המבקשת לא הראתה כי המקרה הנדון נכנס בגדר אחד מהפרמטרים הללו, המהווים עילה להפיכת החלטה ולקבלת ערעור עליה (ראה בג"צ 20/59 קינסלי נ' רשם האגודות השיתופיות פ"ד יד 2297; לעניין תחולת עילות העתירה לבג"צ על הערעור המנהלי ראה סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000).

 

לעניין החזרת המצב לקדמותו או קיומו של נזק בלתי הפיך – כבר נפסק בע"א 4234/02 הנ"ל כי  "כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין" (לעניין זה ראה גם בש"א 8240/96, ע"א 9512/02, ע"א 955/03 הנ"ל). על פי ע"א 7221/01 הנ"ל  "פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, משמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה."

העיקרון הנלמד מהלכה זו הוא כי כל זמן שתוצאת פסק הדין הפיכה, בית המשפט לא יטה לעיכוב הליכים. אמנם במקרה דנן אין מדובר בפסק דין לתשלום כסף אך כפי הנראה, להחלטה משמעויות כלכליות – בכל הנוגע להוצאות ההליכים – ואולם, הוצאות אלה ניתנות לשחזור ואין לומר כי לאגודה ייגרם נזק בלתי הפיך אם תבוצע ההחלטה. לפיכך אין לעכב את ביצועה.

 

לעניין טענת האגודה כי לא ידוע עומק כיסי המשיבים – טענה זו היא טענה בעלמא. האגודה לא טענה אפילו כי למשיבים קושי כספי כלשהו, העלול להכביד עליה בתביעת השבה אם תזכה בערעור (טענה אשר כשלעצמה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע החלטה, וממילא לא הובאה כל הוכחה לקושי כזה), אלא רק כי "לא ברורה כלל יכולתם הכלכלית של המשיבים או של מי מהם". הא ותו לא! טוב היה לולא טענה האגודה טענה בעלמא זו.

 

הכלל המנחה בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הוא כי ביצוע ההחלטה אינו מעוכב אלא אם מתקיימים התנאים הקבועים בדין. אי לכך עליי לשקול את מאזן הנוחות של הצדדים ואת האינטרסים הרלוונטיים השונים, כדי לבחון אילו מהם גוברים בנסיבות העניין. כך נפסק, בין היתר, בב"ש 978/84 הנ"ל:

 

"ומלבד שני השיקולים שכבר הוזכרו על בית המשפט, הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, גם לבחון ולשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחיות והאינטרסים של הצדדים ואת התוצאות, שתיגרמנה לכל אחד מהם בהמשך להחלטה. כאשר נזקו של האחד יהא קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהייה או נזק שניתן לפצות עליו, תגבר הנטייה שלא ליצור עובדות מוגמרות,..."

 

ועוד נקבע בב"ש 227/87 הנ"ל כי:

 

"במקרה שהנזק העלול להיגרם לכל אחד מהצדדים עקב ההחלטה לעכב או לא לעכב ביצועו של פסק הדין הוא פחות או יותר דומה, גובר העיקרון של ביצוע מיידי".

 

אל מול אינטרס המבקשת לעכב את החקירה לעדכון פנקס החברים עד להחלטה בערעור המנהלי, אינטרס שתכליתו לכאורה לחסוך את עלויות החקירה אם ההחלטה למנות את החוקר תיהפך בערעור או למנוע קושי לגבות את ההוצאות מהמשיבים – עומד אינטרס המשיבים שיהיה להם יומם בבית המשפט (או בפני הערכאה השיפוטית הרלוונטית, רשם האגודות במקרה זה) וטענותיהם יישמעו. לא למותר לציין בנקודה זו את גילם המופלג של חלק מן המשיבים, שזכאים כי מעמדם באגודה, שיש לו השפעה משמעותית על חייהם, יובהר בהקדם וייחסכו מהם העמימות ואי הודאות שהם נחלתם בשלב זה. חשוב לציין כי הליך עדכון פנקס החברים (והליך ההכרעה בשאלת סיווג האגודה, אשר אפשר שיבוא אחריו) הוא הליך ארוך, וכל עיכוב שלו רק מוסיף על אי הודאות של המשיבים. 

 

לאחר ששקלתי את האינטרסים השונים הגעתי למסקנה כי גם ללא הכרעה בשאלת "עדיפותו" של נזק של צד אחד על מישנהו אין להורות על עיכוב ביצוע במקרה דנן. זאת מאחר שניתן לקבוע כי הנזק שייגרם לכל אחד מהצדדים הוא  "פחות או יותר דומה" (כאמור בב"ש 227/87 הנ"ל) ובמקרה כזה אין מקום להורות על עיכוב ביצוע של ההחלטה. 

  

לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ המשיבים 1-3 שטען כי מטרת המבקשת בפנייתה לרשם היא אחת משתיים:

 

"(א) המבקשת עושה ככל שביכלתה לדחות ככל האפשר את ההכרעה בנושאים הנדונים בתיק זה שבפני הרשם. לפיכך, היה ורשם האגודות ידחה את בקשתה, הרי שתהיה למבקשת אפשרות לערעור נוסף בבית המשפט על החלטה נוספת זו ועילה לדחייה נוספת. היה ורשם האגודות יקבל את בקשתה, מה טוב, ואם המשיבים יערערו על החלטה נוספת זו, הרי שגם בכך תגרם דחייה נוספת.

 

(ב) המבקשת מנסה להתחמק מהוראות החוק והתקנות שעשויות להכביד עליה, אם היא תגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט, בגלל התנאים שעשוי בית המשפט לקבוע, ובכלל זה בצורך למתן תצהיר (תקנה 9(א) לתקנות), או בצורך במתן ערובה (סעיף 9(ו) לתקנות)."

 

כאמור בהחלטתי לעיל ומהעדר תשתית ראייתית מתאימה, איני רואה מקום להכריע בטענה זו.

 

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע של ההחלטה מיום 09.05.04 ולפיכך עבודת החוקר תמשך כסדרה.   

 

 

ירושלים היום  06.07.2004                                                 אורי זליגמן, עו"ד

בהעדר, המזכירות תעביר                                               רשם האגודות השיתופיות

החלטתי לצדדים ולחוקר.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: