העובדים הזרים נלקחו שלא כדין והמעסיק יפוצה בשל חלק מנזקיו

נפתלי שיכט (להלן "שיכט") ואברהם מן (להלן: "מן") מעבדים שטחים באזור השרון וכן מעבדים שטחים במושב קדימה בהם הם מגדלים תותים המיועדים בעיקר ליצוא.  

ביום 6.2.2006 בשעות הבוקר המוקדמות הגיעו נציגי יחידת האכיפה של משרד הפנים לשדה תותים במושב קדימה, שם עבדו 10 עובדים זרים. נציגי יחידת האכיפה טענו, כי מיד הגיע למקום מן, הודיע שהוא בעל המשק, ונסע להביא את דרכוני העובדים. לאחר קבלת הדרכונים ובדיקתם התברר, כי שישה מתוך עשרת העובדים מועסקים על ידי מן, וארבעה מועסקים על ידי שיכט. נציגי יחידת האכיפה טענו כי משלא מצאו כי קיים הסדר המאפשר ניוד ארבעת העובדים הרשומים על שם שיכט לשדהו של מן, לקחו את ארבעת העובדים ליחידת הגירה מרכז בנתב"ג.משרד הפנים החליט כי העובדים לא יגורשו אלא יועברו לחקלאי אחר.

לטענת ליכט, השטח בו נעצרו העובדים הזרים בקדימה הוחכר על ידיו, והוא כופר בטענה כי נייד את העובדים למעסיקים אחרים.

ליכט עתר עתירה מנהלית נגד משרד הפנים, ובה נקבע כי האירוע היה תוצאה של טעות בין של השוטרים ובין של העותר או נציגיו בשטח שייתכן שהציגו עובדות לא ברורות, וכן כי ככל שהדברים צופים פני עתיד העותר הוא בעל זכות לעבוד עבודות חקלאיות בשטח המדובר ולהעסיק במקום עובדים זרים כל עוד ברשותו היתרים לכך.

בתיק זה הגישו שיכט ומן תביעה על סך 1,007,261 ₪ כנגד מדינת ישראל - משרד הפנים, בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת העדויות בתיק וקריאת טענות הצדדים, מצא ביהמ"ש כי יש מקום לקבל את טענת התובעים שהעובדים הזרים נלקחו שלא כדין. יחד עם זאת, ציין כי גם לפתחם התובעים רובצת אשמה מסוימת לעניין זה.

ביהמ"ש קבע כי משהעובדים הועסקו בחלקה שאושרה מראש על ידי הרשות, נראה כי לכאורה בכך היה די על מנת לקבוע כי העובדים הועסקו כדין ולא היה מקום ללקיחתם. עם זאת, התובעים אינם נקיי כפיים לחלוטין, ומסך כל העדויות עולה, כי הם היו שותפים אך לא דיווחו על כך לרשות כנדרש כדי להגדיל את סיכוייהם לקבל יותר תאילנדים.

עוד הוסיף ביהמ"ש, כי מצא פגם בכך שליכט הגיע למנהלת ההגירה בנתב"ג ביום האירוע, אך נציגי יחידת האכיפה לא הסכימו לקבלו ולאפשר לו לנסות לשכנע אותם בדבר צדקתו. לטעמו של ביהמ"ש מן הראוי היה לאפשר לתובע לנסות להגיע לכלל הסכמות וזאת לנוכח העובדה שמדובר היה בעובדים שאושרו לו כדין ובתקופה של שיא העבודה בקטיף תות, כאשר ברור היה שהשארת התובע ללא עובדים תגרום לו נזק.

ביהמ"ש שקל את סך כל ההתנהלות של הצדדים והגיע למסקנה כי לכל צד הייתה תרומה משלו לתוצאה שארעה. ביהמ"ש העריך את אחריות המדינה לאירוע ב- 70% ואת אחריות התובעים ב- 30%.

באשר לגובה הנזק, ביהמ"ש הסתמך על נתוני משרד החקלאות, ובבחנו את ההפרש בין הכמות שיכלו התובעים לייצא לבין הכמות שייצאו בפועל עד למועד לקיחת העובדים הזרים קבע כי שיעור הנזק הינו 175,118 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.06 ועד למועד התשלום בפועל.

על פי חלוקת האחריות בין התובעים לנתבעת הרי שעל הנתבעת לשלם לתובעים סך של 122,582 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.06 ועד למועד השלום בפועל.

ביהמ"ש פסק כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 122,582 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.06 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן קבע כי הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וכן החזר הוצאות אגרה, בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.

ניתן ב- ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.