השגות על פסק הדין של הבורר
בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 1412/56/97
עורך דין רמזי חוראני
בעניין: אריה אסתר ואח'
ע"י ב"כ עו"ד בן ציון הכהן
נגד
מושב אשתאול
ע"י ב"כ עו"ד לביא, סולמי , ליכטנשטיין ואח'
1. ביום 26.6.2010 ניתן פסק דין על ידי כב' הבורר עו"ד אייל סודאי בו נדחתה תביעתם של המשיגים לפיצוי בגין כספים ששולמו בשנת 1988 עבור חובות המשקים המושבתים וכן בקשתם לקבל כספי מימוש ארבעה מגרשים בהרחבה נשוא ההחלטה משנת 1999. כב' הבורר החליט שלא לחייב בהוצאות לאור העבודה כי המחלוקות בין הצדדים היו סבירות ואמיתיות.
2. ביום 10.8.2010 הגישו המשיגים את השגתם בפקס בה ציינו כי הבורר קבע כי אכן התקבלה החלטה באסיפה הכללית שחייבה את וועד האגודה לפצות את החברים בשל כך כי הם נשאו בחובותיהם של המשקים המושבתים. כמו כן ציינו המשיגים כי הבורר טעה בכך שהוא לא החליט כי על המשיב לפצות אותם ולו מכספי מימוש המגרשים בהרחבה שהיו מיועדים להם ונמכרו. הנקודה הנוספת שהעלו המשיגים בהשגתם הנה כי טעה הבורר משלא החליט לפצות אותם מכוח הסמכות המוענקת לו כבורר ובמקום זאת הוא שלחם לאסיפה הכללית כדי שזו תחליט על הפיצוי.
3. בכתב התביעה דרשו המשיגים :
א. ב"כ המשיגים דרש תשלום של 200,00 ₪ עבור כל אחד מהמשיגים – 18 במספר. סכום זה הנו שערוך של הסך של 12,800 ₪ מסוף שנת 1988 עד ליום הגשת התביעה.
ב. בתביעה ביקש ב"כ המשיגים שיושב ראש הוועד, מר עופר ברטל, ישיב לקופת האגודה סכום מימון הוצאות משפטיות בתיק תביעת דיבה פרטי שלו נגד שכנו, מר שלמה אריה.
ג. כן הוא ביקש השבת סכום של 500,000 ₪ ששולמו למזכיר האגודה, מר חיים עונה ז"ל, בגין הוצאות מנהלה של פרויקט ההרחבה. ( בסעיפים 3 בפרק התמצות וסעיף 7 לפרק הסיכום, הפך הסכום ל 550,000 ₪!).
ד. בתביעה נכללו כנתבעים, גם חמישה חברי וועד שלדעת מר הכהן היו אחראים להוצאות כספיות שלא כדין.
4. בעיקרי הטיעון ציינו המשיגים טענות אלה:
א. הזכויות של בעלי המשקים המושבתים הוחזרו אליהם כדי שיתמכו בעמדת האגודה בנושא הבתים המקצועיים. ב"כ המשיגים הוסיף כי החובות של בעלי הבתים המקצועיים היו מעל חמישה מיליון ₪, כולל חוב של אביו של יו"ר הוועד דאז מר עופר בר-טל.
ב. לדעת המשיגים הוחלט בשנת 1999 כי המגרשים שהוקצו למשקים המושבתים יימכרו וישמשו לפיצוי בעלי הנחלות שחויבו עוד בשנת 1988 בתשלום חובות בעלי המשקים המושבתים .
ג. המשיגים מוסיפים כי לא ייתכן שהזכויות תוחזרנה לבעלי ארבע הנחלות שחובותיהם הוטלו על הציבור, מבלי שהציבור יקבל פיצוי.
ד. המשיגים מפנים לעדותו של מר זכריה יוסף, שהנו מנהל החשבונות של האגודה עד היום, בה הוא ציין כי החובות של בעלי המשקים המושבתים אופסו החל משנת 1988 בעוד שחובות החברים בכרטיס הנהלת החשבונות חויב בסכום של 12,800 ₪. לעדותו החל מיום 1.1.1989 לא היו חובות לבעלי המשקים המושבתים כלל וכלל. ראה סעיף 7 לעיקרי הטיעון. (בטעות ציין מר הכהן כי האיפוס נעשה החל מ 1.1.1999 והנכון, עפ"י העדות של מר זכריה יוסף והיגיון הדברים, הוא שהאיפוס נעשה החל מ- 1.1.1989. ר.ח.)
ה. כאן מוסיפים המשיגים טענה נוספת והנה כי הפרוטוקול של האסיפה מ – 1999 זויף, אחרת איך ייתכן שיש חובות לבעלי משקים אלה עד כדי צורך במימוש המגרשים לכיסוי החובות לטובת האגודה, אם מנהל החשבונות מעיד כי לא היו יותר חובות לבעלי המשקים המושבתים והוא אופס. וממה הוא אופס? התשובה הנה מחיוב בעלי הנחלות האחרות בסכומים של 12,800 ש,"ח לכל נחלה.
ו. הפרוטוקול זויף והייתה אפשרות לעשות כך, שכן הנוהג היה כי הצבעה נעשתה בעל פה, יו"ר הישיבה שואל מי בעד ומי נגד ובתום ההצבעה הגלויה מכריז הוא על קבלת ההצעה או דחייתה. את הנוסח הכתוב של התיקון קיבלו החברים מספר ימים אחרי קבלת כל החלטה, ובפרק זמן זה שונה הנוסח של ההחלטה. (ראה סעיף 11 לעיקרי הטיעון).
ז. המשיגים מוכיחים את הזיוף גם על דרך ההיקש והאנלוגיה – פרוטוקול אחר הנוגע לבתים המקצועיים אף הוא זויף עת החליף יו"ר הוועד המילים "החוב יוקפא" במילים "החוב יימחק".
ח. כב' הבורר לא יכול היה לקבל מסקנה אחרת מאשר זיוף הפרוטוקול כיוון שהעדות של המשיגים לא נסתרה.
ט. טעה עוד כב' הבורר, לדעת המשיגים, כשקבע כי אינו יכול לקבוע על מי הוטל החוב של המשקים המושבתים? התשובה מצויה בעדותו של מנהל החשבונות של האגודה, מר זכריה יוסף, כי החוב הוטל על כלל בעלי הנחלות
י. הבורר טעה עת שלח את המשיגים לאסיפה הכללית, תוך יידוע החברים בעמדתו כדי שהיא תחליט בנושא פיצוי החברים ששלמו את החובות של הבתים המושבתים.
5. בדיון בפניי טענו המשיגים טענות אלה:
א. באסיפה הכללית ממאי 1999 נאמר לחברים כי התמורה ממכירת המגרשים של המשקים המושבתים תשמש כפיצוי לכלל החברים שמימנו את חובות בעלי משקים אלה, בכך שהחוב נזקף לחובתם בכרטיס הנהלת החשבונות בסכום של 12,800 ₪ כל אחד.
ב. הוצגו עדויות כי מזכיר האגודה או יו"ר האסיפה מקריא הצעת החלטה עליה מצביעים החברים, אלה אינם רואים במו עיניהם את הכתוב בהצעה ומכאן היכולת הפוטנציאלית לשנות דברים. ההחלטה אכן שונתה עת נכתב כי הפדיון ממכירת המגרשים של בעלי המשקים המושבתים יועבר לאגודה לכיסוי חובות במקום שייכתב כי התמורה תהווה פיצוי לבעלי הנחלות ששילמו את החוב של המושבתים.
ג. הבורר לא התחשב בעדותו של מנהל החשבונות שהעיד כי החובות של בעלי המשקים המושבתים נמחקו ולא נוצר להם כל חוב אחר כך. אם נטען בפרוטוקול כי יש חוב וכי הפדיון בא לכיסוי חוב זה, הרי זו עדות כי הפרוטוקול זויף.
ד. החזרת הזכויות לבעלי המשקים המושבתים נעשתה בחוסר תום לב, וזאת כדי להבטיח תמיכתם בהצבעה על מחיקת חובות בעלי הבתים המקצועיים.
ה. לעניין ההתיישנות טען מר הכהן כי העיקרון הנו כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שנוצרה עילת התביעה. בישיבה ממאי 1999 הוחלט למכור את המגרשים וכספי המכירה ישמשו לפיצוי ולכן עילת התביעה קשורה הייתה במכירת המגרשים. מר הכהן מוסיף כי המגרש האחרון נמכר רק ב- 2004 ולכן עילת התביעה קמה רק ב 2005! את זאת הוא בונה על מסמך שב"כ המשיב הציג בהליך אחר.
ו. ב"כ המשיגים מוסיף כי מחד הבורר קבע כי צודק שמי ששילם במקום בעלי המשקים המושבתים יקבל את הפיצוי, אך מאידך לא זיכה אותם בפיצוי בהחלטה אופרטיבית משום שלא הונחה בפניו תמונה מלאה ממנה ניתן ללמוד על מי בדיוק הוטלו החובות, (עמ' 2 לדיון קטע אחרון). לדעתו נקודה זו הנה נקודה קלה והבורר יכול היה לקבל תשובה לגביה בשאלות הבהרה. הבורר לא יכול היה לפטור את עצמו מברור נקודה זו וחובה הייתה לבררה ולזכות את החברים בפיצוי. הוסף לכך כי מעדות מנהל החשבונות לומדים אנו כי החיוב הוטל באופן שוויוני על כלל בעלי הנחלות ומכאן שעליו היה לזכות את כולם בהחזר, בשווי של 150,000 ₪ (שהנו הערך הראלי של סכום החיוב נכון לשנת 2007), כולל המשיגים,(ראה עמ' 2 קטע ראשון).
ז. בדיון בפניי הוסיף ב"כ המשיגים טענה נוספת והיא החובה של האגודה לפעול בשוויון ואי הפלייה, בתום לב ועל פי עקרונות הצדק הטבעי. מכוח עקרונות אלה חייבת הייתה האגודה להשיב למי ששילם את החוב במקום בעלי המשקים המושבתים את התשלום שהוא שילם.
6. בתשובת המשיב להשגה טען בא כוחו:
א. הבורר לא קבע כי האסיפה הכללית קבלה החלטה שחייבה את הוועד לפצות את החברים מכספי התמורה של מכירת המגרשים. הראיה לכך הנה שהמשיגים לא הצליחו להראות היכן קבע כך הבורר. להיפך הוא קבע כי זה הגיוני וצודק כי משהוחזרו הזכויות המשקיות לבעלי המשקים המושבתים כי יוטלו עליהם החיובים בחזרה. כתחליף לחיוב בחובות אלה הושאר הזיכוי, אך במקום זאת הוסכם כי יוותרו הם על זכויותיהם במגרשים לטובת האגודה.
ב. הבורר עצמו קבע כי לא הוכח , ברמה של נטל ההוכחה במשפט האזרחי, כי ההחלטה באסיפה הכללית מ 1999 קבעה אחרת ממה שכתוב.
ג. לא הוכח כי האסיפה הכללית בהחלטה ממאי 1999 או בכל מועד אחר , החליטה לפצות את המשיגים או מי מהם ולכן צדק הבורר עת לא חייב את האגודה לשלם פיצוי לחברים בכל דרך שהיא,לרבות לא מהתמורה של מימוש המגרשים בהרחבה.
ד. הבורר דחה את התביעה לגרסת המשיב מכל אחת מהעילות להלן: אי עמידה בנטל הראיה המוטל על המשיגים- סעיף 68 לפסק הבורר; השיהוי הרב וחוסר תום הלב בהגשת התביעה- סעיף 70 לפסק הדין; דחיית התביעה מחמת חלוף השנים שבגינן לא ניתן להתחקות אחר כוונת הצדדים בחלוף זמן כה רב- סעיף 71- 72 לפסק ולבסוף- מחמת אי עמידה בנטל ההוכחה לסתירת החזקה לנאמר באסיפה הכללית מיום 12.5.1999 וטענות בעל פה נגד מסמך בכתב – סעיף 72(ג-ד) לפסק הבורר.
7. טענות המשיב בעיקרי הטיעון :
א. ב"כ המשיב מלין רבות על פעילותם השיטתית של המשיגים לדחות את הקץ. כך למשל בקשו לקיים דיון נוסף בנושא הבקשה לדחייה על הסף. משניתנה להם ההזדמנות להעלאת הטענות והוחלט על ידי הבורר בבקשה לסילוק על הסף (החלטה מיום 25.11.08), הגישו המערערים ערעור לרשם וזה נדחה. גם אחרי תום הדיון בהוכחות בקשו המשיגים להמציא ראיות חדשות בנושא ההרחבה ששכחו להמציא. אחרי שניתן להם מבוקשם ולפנים משורת הדין, לא ניצלו הזדמנות זו וחזרו להליך הסיכומים.
ב. הטענה כי הבורר קבע שהאסיפה הכללית החליטה לפצות את בעלי הנחלות מכספי התמורה נזנחה, שכן ב"כ המשיב ביקש את המשיגים בתשובה להשגה להראות היכן קבע כך הבורר, אך תשובה לא ניתנה ולכן יש להימנע מהתייחסות לנקודה זו באשר נזנחה הטענה.
ג. בנוסף ישנן טענות שהמשיגים טענו לראשונה בעיקרי הטיעון או בסיכומים. כך המצב לגבי הבתים המקצועיים. התביעה והדיון נסוב סביב הבתים המושבתים ולא המקצועיים ולכן יש להתעלם מכל טענה בנושא הבתים המקצועיים, בין שמדובר בעיקרי הטיעון ובין שמדובר בסיכומים.
ד. גם הטענה של הזיוף נטענה רק בסיכומים (בפני הבורר) וחזרו המשיגים וטענו טענה זו גם בעיקרי הטיעון, אלא שגם אז נטענה היא בכלליות וללא ביסוס. בכתב התביעה לא נטענה טענת זיוף נגד מאן דהוא. יתרה מזו, מזכיר האסיפה הכללית בהחלטה ממאי 1999 היה לא אחר מאשר מר זכריה יוסף, מנהל החשבונות של האגודה. מר יוסף הובא על ידי המשיגים להעיד כעד תביעה. ברור אפוא כי אין לקבל כל טענה נגד העד בנושא כשרות האסיפה הכללית ממאי 1999 ותוכן החלטותיה!
ה. בעניין ההתיישנות:העילה שמכוחה נגרם למשיגים נזק כלשהי מבוסס על החלטה מ- 1988. העד מר זכריה העיד כי הוא זיכה את המושבתים בעקבות ההחלטה האמורה, והחל מתחילת 1989 לא נותרו כל חובות לבעלי הבתים המושבתים. אם כך העילה נוצרה לכל המאוחר ביום 1.1.1989 והיא התיישנה.
ו. אף אם מדובר בעילה מיום 12.5.99 עדיין נכנסת היא במסגרת ההתיישנות ויש לדחותה בשל כך. הבורר טעה בכך שהתייחס לפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 29.4.2004, משום שזו דנה בנושא אחר לגמרי (האסיפה מיום 29.4.2004 דנה בנושא הפיצויים בעניין מגרשים בהרחבה. העילה אליבא דהמשיב נוצרה בשנת 1988 ולכל המאוחר ביום 1.1.1989). גם המשיגים עצמם טוענים כי העילה נוצרה בעקבות ההחלטה ממאי 1999 וכתבו אף כי "השאלה העיקרית בהליך הבוררות הייתה מה נאמר באסיפה הכללית מיום 1999...". הם מפנים בסעיף 4.9.7 גם לעדות של מר ועלני שלמה בעמ' 3 פסקה 4 לפיה "מ- 1988 מגיע לי כסף, ולא רק מ-1999, בגלל שזה היה באוויר כל הזמן לא עשיתי כלום".
ז. אשר לפרשנות ההחלטה מיום 12.5.1999: הפירוש הנכון להחלטה הנו כי התקיים דיון, נכח בו גם היועץ המשפטי דאז, המנוח עו"ד אור ז"ל שהסביר לנוכחים את משמעות ההסכם וזה אושר. המשיגים מתעלמים מהנוסח המפורש של ההחלטה לפיו בוטלו ההחלטות הקודמות בנושא הבתים המושבתים ואושר נוסח ההסכם שהוכן ע"י עו"ד אור ז"ל. מר מאיר בן שלום העיד כי עו"ד אור ז"ל נכח באסיפה הציג והסביר את תוכן ההסכם וזה אושר. גיבוי לעדות זו ניתן ללמוד מנוסח הסכם דומה שנערך עם משפחת חדד (זהו הסכם לדוגמא בלבד שצורף כנספח ג' בתיק המוצגים). ההסכם ברור לפיו חרף ביטול החובות מכוח הסדר רביד שלא הושלם או מכוח החלטות המשקם, הסכימו לביטול המחיקה והחזרת מכסת הקרקע אליהם (28 דונם), כנ"ל החזרת מכסת המים אך התמורה בעד המגרשים שבהרחבה היא היא התמורה שתקבל האגודה לכיסוי חובם סופית לאגודה ולהשארת הזיכוי בחשבונותיהם. הטענות כאילו המשיגים לא הבינו מאומה מההסכם או שלא ידעו על מה הם חתמו או שהפרוטוקול זויף אין להן כל בסיס. הם לא עמדו בנטל ההוכחה ודין טענותיהם בנושא זה להידחות. הסעיפים 59 – 66 של פסק הבורר מאשרים את המסקנות של המשיגים לדעתם.
ח. בנושא השיהוי: טוען המשיב כי ישנו שיהוי רב ומשמעותי ביותר אליו הפנה גם כב' הבורר. מר הכהן, שהנו אחד התובעים ועו"ד במקצועו ודאג לברר כל פסיק בהתנהלות האגודה, אישר כי לא פנה לאגודה לקבלת העתק ההחלטה של האסיפה הכללית. הוא דאג לתקוף כל החלטה של האסיפה שלא מצאה חן בעיניו בין היתר גם באמצעות פניות לרשם (סעיף 6.3 לעיקרי הטיעון), אך לא מצא לנכון לפנות לאגודה לקבלת העתק מההחלטה וזה אומר דרשני. כמוהו גם מר ועלני שלמה שהעיד כי פנה רק בעל פה אך לא בכתב .
ט. הנקודה של הזיוף חודדה בעיקרי הטיעון של המשיב: המשיגים טוענים כי זוהי טענה חדשה שלא נטענה לא בכתב התביעה ולא בתצהירי העדות הראשית. היא נטענה לראשונה בסיכומים בפני הבורר ובעיקרי הטיעון בלבד. משום כך זוהי הרחבת חזית אסורה ואין להתיר הרחבה זו. מנגד, אף אם היה מותר להשלים עם הרחבה זו, הטענה לא הוכחה כדבעי. טענות של זיוף הנטענות במשפט אזרחי יש לדרוש להוכחתן נטל הוכחה כבד מטענה אזרחית רגילה ומפנה המשיב לפסק דין השופט בך בפרשת זקרי (בדעת מיעוט), ע"א 475/81. הטענה לא פורטה דיה ובנוסף אין לקבלה מסיבה נוספת והיא כי העד מטעמם נכח בישיבה ואף חתום הוא על הפרוטוקול .
י. למעשה כל מטרתם של המשיגים הנה לאלץ את האסיפה הכללית להחליט על חלוקת רווחים, ואם כך יש לפנות ישירות לאסיפה הכללית ולא להכתים פועלה בטענות זיוף וטענות דומות אחרות בחלוף זמן ממושך. מוסיף ב"כ המשיב כי האסיפה הכללית חופשייה להחליט את אשר היא חושבת לנכון, כמו שהחליטה כי אין לחלק את כספי מימוש מניית תנובה. היא השאירה את פדיון המניה בקופת האגודה לצורך פעילות כללית של האגודה, לרבות הקמת תשתית ביוב למושב. עבודות הפיתוח בהן הושקעו הכספים הביאה תועלת לכלל הציבור, לרבות המשיגים ולכן אין לומר כי ביטול החיוב של בעלי הבתים המושבתים בפריסתו לכלל החברים, לא הביא לקבלת תמורה. זו אכן התקבלה- בכך שאת הפדיון של המגרשים שירת ושימש את כלל הציבור!.
8. טענות המשיב בפניי: המשיב מלין שוב על התארכות ההליכים בשל ניסיונותיהם הבלתי פוסקים של המשיגים שלא להביא לסיומם, לרבות אי תשלום שכ"ט הבורר, אך בנוסף לכך:
א. יש להתעלם מכל טענה שלא נטענה בכתב התביעה, אלא רק בסיכומים או בעיקרי הטיעון או רק בעת הדיון בהשגה עצמה. כך למשל הטענה כי חיוב הכרטיס הנו למעשה תשלום בפועל היא טענה חדשה שלא הובאו ראיות בגינה ולא ניתנה למשיב הזדמנות לסתור אותה ואין להתחשב בה. הקביעה של הבורר בסעיף 67 לפסק "כי הצדק מחייב כי מי ששילם בפועל את חיובי הטלת רביד בסך 12,800 ₪ (ולא רק חויב בכרטיסו) ומי שחיוב זה לא נמחק לו כולו או חלקו, בהסדר חובו בפני המשקם- יהא זכאי לחלק יחסי במימוש המגרשים של המושבתים", מתייחס למי ששילם בפועל ולא למי שכרטיסו חויב חשבונאית .
ב. הנושא של הבתים המקצועיים לא נטען קודם ואינו רלוונטי. כל מה שעמד בפני הבורר הנו נושא הבתים המושבתים בהקשר של ההחלטות מ- 1988 ו- 1999.
ג. הטענה של זיוף לא נטענה בכתב התביעה. המשיגים טענו כי האסיפה הכללית החליטה לפצות את החברים ומשלא הצליחו להוכיח טענה זו שינו כיוון וטענו כי מה שנכתב בהחלטה מ 1999 אינו מה שהוחלט, קרי הפרוטוקול זויף. ההחלטה התקבלה פה אחד אפילו בהסכמת מר הכהן שהנו חבר באגודה ומיצג את המשיגים.
ד. אין לקבל את טענת האפליה משום שכל החברים חויבו ולא קיבלו פיצוי, ולא רק המשיגים. אם כך, אין מדובר באפליה של חלק על פני האחרים ודין הטענה להידחות.
9. בתשובה לטיעון ב"כ המשיב בפניי וברשותי, טען מר הכהן שתי טענות לוואי והן: כי הבורר לא היה שלם עם נושא ההתיישנות ולכן לא דחה את התביעה בהסתמך על הגנת ההתיישנות בלבד. מכאן כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. שנית, לא הייתה התנגדות באסיפה הכללית כי כולם הבינו שמובטח פיצוי למי שחויבו ולכן אין להם על מה להתנגד.
דיון והכרעה
(כבר כעת ייאמר כי התביעה נגד הנתבעים 2-6 – חברי הוועד נדחתה והיא נמשכה נגד האגודה בלבד.
10. ציטטתי את הטענות של הצדדים, ,בעיקר של המשיגים, כמעט עד כדי שעמום, כדי להראות כי הדלת של ערכאת הערעור הייתה פתוחה למלוא רוחבה בפני הצדדים באופן שלא נחסמה אפילו טענה אחת של הצדדים. אני קובע כי הטענות של המשיב בנושא הרחבת החזית הנן טענות צודקות. אמת, אין ההכרעה בהליך בוררות צריכה להיות מבוססת על אדני הפרוצדורה, אך יחד עם זאת יש לשמור עדיין על מסגרת דיון הוגנת, על מתן הזדמנות סבירה לצד להתגונן ולהגיב על הטענות של רעהו בזמן אמת. לאור התוצאה אליה אני מגיע בהחלטה זו אינני רואה לנכון להתחיל מיון קטגורי של הטענות שנטענו רק באיחור ולפסול אותן ואסתפק בהחלטה גופא, אם כי אתייחס גם לטענות החדשות שהועלו וככל שיש צורך בכך.
11. הטענה העיקרית של המשיב הייתה טענת התיישנות. המשיגים טענו כי אין לקבל טענה זו והבורר עצמו לא קיבל את הטענה. אילו לא היה חושב אחרת לא היה נכנס לטענות הנוספות שהיו בפי המשיגים . נקודה זו הוא חידד בתשובה לטיעון של ב"כ המשיב בפניי. אין להסכים עם גישה זו של המשיגים, שכן הבורר לא היסס לדחות את התביעה בהסתמך על ההתיישנות:
"מכל מקום, עילת השבת הכספים ששילמו החברים בסך 12,800 ₪
ע"י כל משק ב- 1988 התיישנה, באורח חד משמעי".
גם אם העילה נוצרה בשנת 1999 נדחתה התביעה על ידי הבורר בעילת ההתיישנות וכך נאמר :
"לאור המקובץ עולה כי לכאורה, מירוץ ההתיישנות לתביעה זו,
ככל שהיא נוגעת לשאלת הכספים ממימוש המגרשים, התיישנה
אף היא. שכן עילתה קמה כבר ב- 1999".
הבורר קבע באופן פסקני כי דין התביעה להידחות בהסתמך על טענת ההתיישנות ולא דחה את התביעה על הסף מהסיבה הפשוטה שלדעתו לא צודק לעשות כך בשל הקשירה של נושא הבתים המושבתים עם אי מימוש המגרשים ואי ידיעת הבורר מתי נמכרו המגרשים של המושבתים. בשל כך הוא לא ראה לנכון לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בלבד. אוסיף כי דעתם של בתי המשפט אינה נוחה להכריע במחלוקת בהסתמך על טענות סף מקום שניתן לבדוק את העניין גופא ולהכריע בו. יחד עם זאת, מקום שאין אפשרות אחרת ומשצד אחד צודק, אין מה לעשות ויש להכריע במחלוקת אף תוך כדי חסימת צד מכניסה להיכל ההכרעה במחלוקות לגופן. אם הבורר דחה את התביעה בהסתמך על ההתיישנות וגם נכנס לגופו של עניין אין זה מפחית ממשקל ההכרעה בעילת ההתיישנות. לגוף הגישה של אי הדחייה על הסף בעילה של אי מימוש המגרשים בהרחבה, משום שהעילה נמחקה מכתב התביעה מאוחר יותר (החלטת הבורר מיום 2.3.2010) - אין גישה כזו נקייה מספקות. אם העילה הנוספת נמחקה, הרי ברור כי ההגנה של ההתיישנות צריכה להיבדק על סמך הבסיס העובדתי והמצב המשפטי שנותר: העילה נוצרה בשנת 1999 אף על פי הכרעת הבורר והתביעה הוגשה בשנת 2007. ברור אפוא כי צריך היה הבורר לדחות את התביעה על הסף גם בעילה זו ולא להיכנס לגוף העניין. אין בפניי ערעור של המשיב על החלטת כב' הבורר ולכן אתמודד עם הטיעונים והכרעת כב' הבורר כפי שמונחים בפניי.
12. גופא, האם צדק המשיב בטענה של התיישנות? אין ספק כי הוא צדק, שכן ההחלטה מכוחה חויבו החברים בחובות הבתים המושבתים התקבלה ב 1988. השערוך של הסכום שתבעו המשיגים נעשה מבסיס התחלה של שנה זו, (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפניי- בראש העמוד), הפגיעה בקניין שלהם נעשתה על פי ההחלטה משנה זו ולכן מתאריך זה יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות. ברור כי ממועד זה קמה טענת התיישנות ומן הדין היה לדחות את התביעה בהסתמך על הטענה כבר על הסף.
13. אף אם נלך לפי המועד המאוחר של ההחלטה (משנת 1999), עדיין אין המשיגים צודקים ויש לדחות א תביעתם. כידוע בהחלטה זו הוחזרו לבעלי הבתים המושבתים זכויותיהם המשקיות, החיובים שבוטלו מכוח הסדר רביד וההליכים בפני המשקם הוחזרו אליהם, אך במקום להחזיר את החיובים, בתמורה להחזרת הזכויות המשקיות, הוחלט כי התמורה ממימוש המגרשים בהרחבה תועבר לאגודה, והזיכוי יעמוד על כנו. טענה עם משקל הייתה לכאורה למשיגים כי משהוחזרו החובות שנמחקו בהסדר רביד וההליכים בפני המשקם דין היה להשיב למשיגים את הזכויות המלאות לרבות הזכות בתמורת המגרשים בהרחבה. משלא נעשה כך יכולות נסיבות אלה להקים עילת תביעה אחרת. אם כך המועד ליצירת עילת תביעה זו הנו מ 12.5.1999. מאז המועד בו נוצרה עילה זו עד ליום הגשת התביעה חלף המועד של ההתיישנות ולכן גם בפאזה זו של בדיקת הנושא חסומה דרכם של המשיגים. מדוע כתבתי "לכאורה"? התשובה הנה כי במקום החיוב מחדש, הושאר הזיכוי מכוח הסדר רביד וההליכים בפני המשקם. במקום הזיכוי שלא בוטל הועברו הזכויות של החברים לאגודה! מה ההיגיון בדרך פתלתלה זו? ומדוע לא חויבו החברים הלכה למעשה והושארו להם הזכויות מפדיון המגרשים בהרחבה אין להבין! לעניין סבירות ההחלטה התייחס כב' הבורר, אך אין ערעור על ההחלטה ההיא, שכן המשיגים טוענים כי אין החלטה זו נכונה. ראה סעיף 66 לפסק הבורר.
14. הקשירה של הבורר בין נושא הבתים המקצועיים עם הבתים המושבתים לא הייתה במקומה, שכן הנושא שנידון בפניו הנו הנושא של הבתים המושבתים ותו לא. לא היה מקום לערבב את התחומים וליצור מדרגה נוספת של התחלת ספירת זמן. קשירה זו לא הייתה במקום. אם כך המועדים לספירה לצורך ההתיישנות הנם 1988 ולכל המאוחר - 1999.
15. גם הטענה הנוספת והחדשה של חוסר יכולת ליישם את ההחלטה בשל אי מכירת המגרשים, עד 2004 אינה יכולה להושיע למשיגים. ראשית זוהי טענה חדשה שזכרה לא בא באף מקום לפני הדיון בפניי: לא בכתב התביעה, לא בפני הבורר, לא בסיכומים, לא בהשגה ולא בעיקרי הטיעון. יש גבול עד כמה אפשר להתעלם מהדרישות הפרוצדוראליות עד כדי מתן היתר חופשי להרחבת חזית בלתי מרוסנת. שנית, אין הטענה נכונה, שכן עילת התביעה יכלה לצמוח מההחלטה של מאי 1999. הפגיעה הפוטנציאלית בקניינם של המשיגים החלה עוד ביום ההחלטה (אם אכן צודקת הטענה של המשיגים) ולא היה צורך בשום תנאי נוסף כדי שתתגבש הזכות ותבשיל. וודאי לא התנאי של אפשרות למכירת המגרשים. אם כך הטענות שבסיסן ההחלטה ממאי 1999 וודאי התיישנו בעת הגשת התביעה ודין הטענה להידחות. ניתן להניח במידה גדולה של ביטחון כי מקור הטענה החדשה של עיתוי מכירת המגרשים כאלמנט מכונן של התחלת מרוץ ההתיישנות בססו המשיגים על סעיף 48 יג. לפסק הבוררות. גם כך אין בזה משום תמיכה בעמדת המשיגים, משום שהדברים נאמרו בהקשר של אי מימוש המגרשים, נושא שנמחק מכתב התביעה בהסכמה ולא בהקשר של מרוץ ההתיישנות כתוצאה מההחלטה ממאי 1999. לנושא המכירה אין כל רלוונטיות לטענת ההתיישנות הבנויה על ההחלטה ממאי 1999.
16. תוכן ההחלטה ממאי 1999: זוהי הנקודה החשובה השנייה בהגנתם של המשיגים. כדי שלא תהיינה אי הבנות דין ההשגה להידחות על סמך טענת ההתיישנות לבדה . רק כדי לשכנע את המשיגים כי אף אילו לא הייתה קמה למשיב טענת התיישנות ומשום שהבורר בחן היבטים נוספים בדחייתו את התביעה מעבר לטענת ההתיישנות, אציין מפורשות כי דין הטענה היה להידחות, אלא שאוסיף ואבדוק את הטענות לגופן.
א. הוגשו עדויות מטעם המשיב על אשר התרחש בדיון של האסיפה הכללית ממאי 1999. אין כל סיבה שלא לקבל את העדויות כי הנושא הוסבר לחברים על ידי המנוח עו"ד אור שהסביר את מהות ההסכם ואת המשמעות של ההחלטה וזו התקבלה פה אחד. על פי ההחלטה תועבר התמורה בגין המגרשים שבהרחבה לאגודה עצמה ולא תיועד כפיצוי לחברים על מימון החוב של המשקים המושבתים. לא הובאה בפניי או בפני הבורר כל סיבה מדוע לא להאמין לעדותו של מר מאיר בן שלום לפיה "זה לא נכון שהחברים לא רואים את מה שנרשם. אנשים תמיד מתקבצים לראות את מה שנרשם ואם הייתה הסתייגות זה היה נרשם" .(ראה עמ' 6 בחקירתו הנגדית מיום 7.7.09 בפני הבורר- בראש העמוד). גם עד התביעה מר זכריה, מנהל החשבונות של האגודה, לא סתר דברים אלה, אלא התייחס רק לצורת החיוב של כרטיסי החברים ולא העיד פוזיטיבית על אשר הוחלט בישיבת 12.5.1999!. לא רק זאת, אלא שסימני האמת תומכים דווקא בגרסה של המשיב כפי שיפורט להלן.
ב. כאמור, עד התביעה מר זכריה יוסף השתתף בדיון של מאי 1999. הוא היה אמין ומהימן על המשיגים עד כדי הבאתו לעדות ולא נטענה כל טענה לגבי רכיבי עדותו. אי לכך עדותו, כמכלול, אמינה לרבות העדות על היעדר כל טענה כי נאמרו באסיפה דברים אחרים שונים ממה שנכתב.
ג. ההחלטה התקבלה פה אחד ללא כל התנגדות אף לא זו של עו"ד הכהן עצמו. מר הכהן העיד על עצמו כי כשביקש מסמכים או נתונים ולא קיבלם ידע לעמוד על שלו עד כדי עירוב הרשם כדי שיקבל את מבוקשו (ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.7.09- ש' 10 מהסוף לפיהם :
"בנוסף פניותיי לוועד לקבל פרוטוקולים סורבו תמיד
ונאלצתי תמיד להגיש בקשות בכתב וגם זה לא נענה
ורק אחרי התערבות מפקח מהרשם- זכיתי לראות
פרוטוקולים שמוסתרים בכספת סודית. אני לא
זוכר אם ביקשתי העתק ע"י מכתב שלי וועד לראות
את פרוטוקול האסיפה נשוא הדיון.").
אילו באמת הובטח דבר ונרשם דבר אחר לא היה משהה מר הכהן את התנגדותו זמן כה ממושך.
ד. הסוגיות נשוא המחלוקת היו ידועות למשיגים בזמן אמת. כך הוא המצב בנושא הבתים המקצועיים, והם השיגו עליו בזמן. אם כך, אין כל סיבה שלא תוגש התנגדות על תוכן ההחלטה בזמן אילו באמת לא לתוכן ההחלטה המצוי הסכימו המשיגים. גם עד תביעה מס' 3 מר ועלני שלמה היה מודע לנקודה ואף טען כי פנה בעל פה לאגודה ולא בכתב כדי לתקן את הטעון תיקון. (ראה עדותו מיום7.7.09 עמ' 3 ש' רביעית מהסוף). אם כך, המודעות לנושא וודאי שאינה מצדיקה אי התנגדות ברורה לתוכן ההחלטה בזמן. המסקנה מכך הנה כי ההחלטה שיקפה את אשר הוסכם.
ה. מר שלמה ועלני ציין בעדות קצרה של 10 שורות שתי גרסאות לגבי תוכן הישיבות מ- 1988 ומ-12.5.1999: בראשונה ציין כי אוים עובר לישיבת 1988 כי "..אם לא תחתום לא תקבל עופות וביצים, אמרו לי שאם נבטל את המושבתים אז נקבל יותר עופות וביצים". והנה בסוף העמוד בחקירה החוזרת הוא אומר ".. באסיפה של 1999 כשעלה על הפרק להחזיר למשקים המושבתים את הזכויות, אני תמכתי, כי חשבתי שאקבל את הכסף שחויבתי בו ב-1988". חובה להעיר כאן כי אף אם חתם על ההסדר משנת 1988 בשל כפייה שכפתה עליו האגודה, הרי מיד עם התגבשות ההסדר של 1988 חויבו כרטיסיהם של החברים, אף לגרסת מנהל החשבונות, מר זכריה. לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כלל), תשל"ג- 1973 יכלו החותמים להביא לביטול חתימותיהם על ידי מתן הודעה בחלוף הנסיבות הכופות. עד עצם היום הזה לא ניתנה הודעה כאמור. שנית, החתימה נעשתה בציפייה כי יקבל מכסת ביצים ועופות גדולה יותר עם ביטול ההקצאות לארבעה משקים, ויוצא כי לא מכפייה הוא חתם , אלא מציפייה לקבל תמורה. שלישית, בחקירה החוזרת כתב כי הוא חתם על ההסכם משנת 1999 כי "חשבתי שאקבל את הכסף שחויבתי בו ב-1988". סוף דבר מעיד על תחילתו: לא איום וכפייה עמדו מאחורי החתימה, כי אם ציפייה לקבלת מכסה מוגדלת עם ציפייה כי יקבל בחזרה את סכום החיוב. רביעית, אם מחיקת חובות של בעלי המשקים המושבתים נועדה לקבל תמיכת חברים אלה בנושא הבתים המקצועיים וזה נעשה בחוסר תום לב, הרי המשיגים היו בישיבה והסכימו. אם כך, הם שותפים לאותו חוסר תום לב. טרונייתם אינה בשל כך שהוחזרו הזכויות המשקיות למשקים המושבתים או למחיקת החובות מבעלי הבתים המקצועיים, אלא מכך שלא קיבלו פיצוי על אותה פעולה בלתי תקינה! מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה ומכוח עיקרון זה אין לזכות את המשיגים במאומה. ראה ע"א (י-ם) 2317/08, בגים אליהו נ' כוכב יצחק (פורסם בנבו), ; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133; דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, (אנגלרד ,ברק וחשין), מהד' שנייה, תשל"ז 340, בעריכת טדסקי. ת"א (י-ם) 13661/01 חיים מלול נ' רשת מרגלית; ת"א (ת-א) 159531/09, גבארה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
ו. מוסיף ב"כ המשיגים כי כל המהלך של מחיקת החובות של הבתים המושבתים והחזרת הזכויות המשקיות אליהם, נועד לקבל את תמיכתם במחיקת החובות של הבתים המקצועיים שכללו גם את אביו של יו"ר בוועד דאז. אם המצב הנו כך, אין להבין מדוע תמכו המשיגים במהלך כזה, בייחוד כשהוא בא לתמוך בעמדות הוועד ולא המשיגים, והרי החזרת הזכויות לבתים המושבתים תהווה תוספת מספרית למחנה הוועד על חשבון המחנה של מר הכהן והמשיגים.
ז. המסקנה מכך הנה כי יש לבכר את הכתוב בהחלטה על פני גרסאות שונות ומופרכות של עדי המשיגים. אם לא די בכל אלה, הרי הן מר הכהן והן מר ועלני העידו כי הפיצוי הגיע למי ששילם או חויב בשנת 1988. מר הכהן ואשתו הנם חברים רק משנת 1996 וברור אפוא כי אין הם זכאים ליהנות אף מהטענה שהם מעלים. עליהם הנטל להראות כי התשלום מגיע להם (אילו אושר) ולא לבעלים הקודם!.
ח. אין לשכוח כי מדובר במסמך בכתב שמכוח שתי מערכות דינים נהנה הוא מעליונות או משקל יתר על פני הטענות של המשיגים: האחד הנו סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני, דהיינו טענה בעל פה נגד מסמך בכתב שלא דרך החריגים של החוק, ושנית מכוח סעיף 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה- 1975. מכוח כל אחד משני הדינים האמורים אין לקבל טענה נגד התוכן של ההחלטה ממאי 1999. המשיגים ניסו לעקוף את הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית בסיכומיהם בפני הבורר (עמ' 8 סעיף 29) בכך שטענו כי אין מדובר למעשה בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, אלא טענה כי לא היה כלל מסמך בכתב משום שמה שנכתב הנו מזויף. לחיזוק עמדתם מצטטים הם את המלומד הרנון בספרו "דיני ראיות, עמ' 173. אדרבא, הציטוט מהרנון נוטה בפירוש לעמדת המשיב. שם נאמר כי "מקום שהכוונה במסמך אינה ברורה או שהוא משתמע לשתי פנים, מקבלים עדויות בעל פה כדי להבהיר מה הייתה הכוונה". מחד גיסא טוענים המשיגים כי אין זה מקרה של חוסר בהירות אלא מקרה ברור של זיוף ומכאן ההצדקה לטעון נגד מסמך בכתב, ומאידך גיסא טוענים כי ניתן להביא עדויות להוכיח מה הייתה הכוונה של המסמך משום שכוונת המנסח אינה בוררה. אין אפשרות לאחוז בחבל משני הקצוות. או שטוענים לזיוף חזיתית ומוכיחים טענה זו, או שטוענים כי הכוונה אינה בורה ומנסים להיכנס לד' אמותיו של ס' 80 לחוק הפרוצדורה כדי לאפשר הבאת ראיות לסתור או להבהיר. המשיגים לא הוכיחו את טענת הזיוף ולכן דין הניסיון לחרוג ממגבלות סעיף 80 הנ"ל להיכשל. ראה ע"א 1570/92, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי צייגלר, פ"ד מט(1) 369 ו- הפ (חי') 6733-11-08 וליד סאלח חסן נ' סמעאן עורסאן סלמאן (פורסם בנבו). הטענה של המשיגים הנה למעשה טענה של "לא נעשה דבר" או (non est factum). ראה תא (ת"א) 2530/00 בנק ירושלים בע"מ נ' חבר שלומית (פורסם בנבו) וכן תא (ת"א) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שמואל מורגן, תשן (1) 45. (פורסם בנבו). אין הטענה יכולה להתקבל, בהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה. חובה הייתה לקרוא את אשר נכתב, חובה הייתה להגיב על כך כי לא להחלטה זו נתנו המשיגים את הסכמתם וחובה מיוחדת לעשות כך - לאור העובדה כי גם בא כוחם, מר הכהן, היה חלק ממחנה זה של בעלי אינטרס כמו של המשיגים.
ט. גם בהנחה שהיה מקום להביא עדויות נגד המסמך בכתב, אין להתיר זאת משום שבינתיים השתנו הדברים, חלק מהעדים שיכלו לתמוך בגרסת המשיב אינם נמצאים יותר. הדברים לא נאמרו בשם המקובל של הטענה, אך זוהי התיאוריה של הנזק הראייתי כפי שפותחה על ידי המלומדים שטיין ופורת. היישום של הטענה כאן הנו יישום נכון וצודק. אם כך, גם מסיבה זו אין להתיר למשיגים לטעון נגד תוכן ההחלטה ממאי 1999. השיהוי כשלעצמו יכול להביא לדחיית עמדתו של בעל דין ביחוד כשהטענה באה לסתור דבר גלוי ומתועד כמו ההחלטה של האסיפה הכללית וקל וחומר כשמטרתה לסתור מסמך בכתב בעדות בעל פה. המסקנה מכך הנה כי גם בשל הטענה של שיהוי אין לקבל את גרסתם של המשיגים.
17. הטענה של זיוף עברה כמה גלגולים ומינוחים. אף בדיון בפניי הייתה רתיעה של עו"ד הכהן לקרוא לטענה בשמה הנכון דהיינו זיוף הפרוטוקול. על כל פנים מכמה וכמה סיבות אין לקבל את הטענה.
א. אילו באמת היה זיוף של הפרוטוקול אין כל סיבה שלא לבקש את התיקון של הפרוטוקול, אין כל סיבה שלא לדרוש זאת בהודעה בכתב לאגודה או לוועד ואין כל סיבה שלא להגיש תלונה למשטרה אם באמת היה זיוף ולא תוקן.
ב. הטענה של הזיוף אינה טענה של מה בכך. זוהי טענה הממיטה קלון על מבצעיה. זוהי טענה שבמהותה פלילית ונטענת במשפט אזרחי. הדין מתנה את העלאת הטענה וההצלחה בטענה כאמור, בנטל הוכחה כבד ובנטל זה לא עמדו המשיגים. ראה החלטת כב' השופט בך בנושא זקרי (ע"א 475/81 זקרי נ' כלל. לא רק שהמשיגים לא עמדו בנטל הראיה, אלא שאף הם בעצמם לא היו בטוחים בטענה עד כדי טענה כי הובטח לפצות את כלל החברים ולא להעביר התמורה לאגודה עצמה מבלי להעיז ולטעון כי מדובר בזיוף.
ג. אין אפשרות שלא לתת משקל לעובדה כי מר ועלני שלמה, עד התביעה מטעם המשיגים וכן מר הכהן עצמו נטלו חלק בדיון שבו התקבלה ההחלטה. האם יתכן כי המשיגים טוענים טענות נגד שני אלה? התשובה מובנת מאליה. הניסיון של עו"ד הכהן כי לטעון כי הופעל על מר ועלני לחץ וכי "חברי הוועד עשו פעולות להדחת עד, לפני העדות היום ואני אגיש על כך תלונה למשטרה" אינו יכול לשנות את המאזן, הן משום שלא הוגשה תלונה למשטרה והן משום שלא ניסה להכריז על העד שלו כעד עוין, אלא השלים עם העדות ואף לא הפנה לו שאלות נוספות כלשהן בחקירה חוזרת אחרי קבלת תשובה שאינה לרוחו!.
18. המשיגים מתעלמים ממה שהתגלה בפני הבורר כי לאמתו של דבר לא נשללו בפועל הזכויות המשקיות של המשיגים. יוצא כי הזכויות המשקיות בתקופה שבין 1988 (או 1.1.1989 ) היו עדיין בידי המשיגים בשעה שחובותיהם בוטלו מכוח הסדר רביד או הדיונים בפני המשקם. האם הניצול של הזכויות המשקיות משך כעשר שנים אין להם שווי? אם כן מהו השווי של ניצול זכויות אלה? הטענות של חיוב האגודה לפצות את המשיגים בשל חיוב חשבונאי בסכומים של 14,800 ₪ בכרטיסי החברים הנו העלאת טענות בחוסר תום לב.
19. אין להוציא מכלל אפשרות כי הגריעה של הפיצוי בגין מגרשי ההרחבה התחשבה בעובדה שזמן ארוך הזכויות המשקיות היו בידי החברים. יחד עם זאת אין לי כל צורך להפליג למחוזות השערה מרוחקים אלה. צריך היה להעלות את הטענה, לתמוך בה ולהוכיחה - והדבר לא נעשה.
20. אמת, יש מקום להרהור מהו ההיגיון מאחורי הסדר זה וההחלטה ממאי 1999 ומדוע היה צורך בביטול החיוב שזוכו בו החברים בעקבות הסדר רביד ומה ההיגיון בהעברת תמורת המגרשים לאגודה בתמורה לביטול החיוב מחדש, אך אין בכך כדי לגרוע מסמכות האסיפה הכללית להחליט את שהחליטה. כאמור גם הבורר רמז לכך כי אין הוא בודק את ההיגיון או הסבירות שבהחלטת האסיפה ודי אם נאמר כי האסיפה הכללית הנה ריבונית וסוברנית. היא יכולה להחליט מה שהיא רואה לנכון ותקיפת החלטתה לא תיעשה בפני הבורר, וודאי לא כשהטענה מועלית בחלוף 15 שנה במקרה הגרוע ובחלוף מעל לשמונה שנים במקרה הטוב. על כל פנים לא הסבירות של ההחלטה ממאי 1999 נבדקת כעת, אלא תוכן ההחלטה ממאי 1999. (ראה סעיף 66 לפסק הבורר).
21. לאור המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. זמן רב חלף מאז תחילת הבוררות, בואכה מהלך ניהולה ועד שהגענו לשלב ההכרעה. חיוב הוצאות בדרך כלל אינו רק פונקציה של התוצאה הסופית של ההכרעה, אלא גם השתקפות להתנהלות בעל דין והתנהגותו במהלך הדיון. ראה בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא- משרד התעשייה והמסחר ואח' (פורסם בנבו). ראה גם בש"א 1692/05 ( ת.א 6541/04) עובד מזרחי ואח' נ' אליהו חסיד (פורסם בנבו). כן ראה תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 ותקנה 514 לתקנות אלה. ראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית עמ' 537. ניסיתי לבדוק היכן ניתן לבסס החלטה שלא לחייב בהוצאות או להטיל הוצאות שאינן מכבידות, אך לצערי לא מצאתי עוגן לכך. אשר על כן, אין מנוס מהטלת הוצאות וכך אני עושה. אני מחייב את המשיגים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. נוסף לסכום האמור יש לחייב את המשיגים בהחזר שכ"ט הבורר ששולם על ידי המשיב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ששולם על ידי המשיב ועד לקבלתו בפועל. כדי למנוע וויכוחים, מובהר בזאת כי סכום ההוצאות דכאן הנו בנוסף לחיוב בהוצאות שהטלתי בהחלטתי מיום 17.1.2001.
ניתנה היום 3 יולי, 2011 א' תמוז, תשע"א בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים בדואר רשום.
