חברת היישוב נתבעה בגין הוצאת שם רע לגננת של בנה, אשר ניהלה רומן עם בעלה לשעבר

ביישוב כפר קיש שבגליל התחתון התגוררו במועדים הרלבנטיים לתביעה הזוג ד' ומ', והזוג כ' וט' אשר בנם שהה בפעוטון ביישוב בו עבדה מ' כגננת בשנה הקודמת להגשת התביעה. כיום, גם מ' וגם ט' גרושות מבני זוגן ומקיימות זוגיות האחת עם בן זוגה לשעבר (גרושה) של השנייה.

בטרם הגיעו הנישואים שבין ט' לכ' לקיצם, ניהלו השניים הליכים משפטיים, וביניהם הליך משמורת בביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתו פנה כ' למ' בבקשה לחוות דעתה המקצועית בעניינו של בנם הקטן, והיא נענתה לבקשתו וחתמה על תצהיר אשר הוגש לביהמ"ש, בו הועלה ספק באשר ליכולתה ההורית של ט'. משנודע דבר הגשת התצהיר לט', התקשר אביה למ' ואיים עליה במטרה שתמשוך את תצהירה, אך מ' לא שעתה לדרישת אביה של ט'.

מ' טוענת, כי לאחר סירובה לחזור בה מתצהירה כאמור, החלה ט' לפנות לאנשים שונים במושב, ובין היתר למנהלת הרווחה במועצה האזורית, להורים לילדים בפעוטון בו עבדה מ', חברים בוועד המושב ומנהלת מחלקת החינוך לגיל הרך, ולספר להם כי היא אינה יכולה לשמש כגננת לאור התנהלותה הלא תקינה, כי מדובר בשקרנית אשר מנהלת קשרים בלתי ראויים עם גרושה של ט'.

מ' מוסיפה וטוענת, כי עם היוודע דבר הלעג פנתה היא לט' בכדי שזו תחדל ממעשיה, אך האחרונה סירבה לעשות כן, ולפיכך טוענת מ' כי נפגע שמה הטוב ומעמדה כגננת מכובדת ביישוב.

מנגד, ט' טוענת כי המניע מאחורי הגשת התצהיר ע"י מ' הינו הרומן שהתנהל בינה לבין כ', בעלה לשעבר, בעוד היו נשואים, ובכך מ' ניסתה לפגוע בה. יתרה מזאת, ט' טוענת כי בתור גננת במוסד חינוכי בו למד בנה, הייתה מוטלת עליה חובה להיות ניטרלית ולהימנע מנקיטת עמדה חד צדדית בהליך הגירושין.

ט' מוסיפה ומכחישה כי הוציאה דיבתה של מ' רעה, וטוענת כי לא נגרם למ' כל נזק לשמה הטוב ואף לא נזק ממוני, וכראיה לכך, מ' התקדמה בעבודתה וכיום היא עובדת כגננת מטעם משרד החינוך.

דיון והכרעה

ביהמ"ש ציין כי הכרעה בשאלה האם דברים מסוימים עולים כדי לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של האדם, נעשית מתוכן הדברים ועל פי מובנם הטבעי.

ראשית, כלל במשפט האזרחי הוא כי נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע, ובמקרה דנן, לא עלה בידי מ' להוכיח כי האמרות המיוחסות לט' עולות כדי הוצאת לשון הרע, זאת מאחר ומ' לא הביאה עדויות מתאימות מטעמם של האנשים אשר נכחו באותם המקרים בהם נטען כי ט' הוציאה דיבתה של מ' רעה, ולא פורטו מועדים ספציפיים או מקומות התרחשות מדויקים של אותם מקרים.

שנית, ביהמ"ש התרשם בצורה חיובית מעדותה של ט' שהייתה קוהרנטית ואמינה, לעומת עדותה של מ' שהייתה מגמתית ובעלת סתירות רבות.

לבסוף ציין ביהמ"ש, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בעצם החתימה על התצהיר, הוכפש הלכה למעשה שמה של ט', וכי במידה והיו דברים בגו באשר למצבו של הילד, היה על הגננת לפנות לשירותי הרווחה בבקשה מתאימה. על כן, קבע ביהמ"ש כי הגשת התצהיר אינה יכולה להתפרש אלא כנקיטת עמדה בסכסוך הגירושין בין הצדדים, המהווה החלטה לא אחראית ולא מקצועית מצדה של מ'.

לאור כל האמור לעיל הורה ביהמ"ש על דחיית התביעה, וחייב את מ' לשלם לט' סכום כולל של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן ביום כ"ט בחשוון תשע"ה, 22 בנובמבר 2014, בהעדר הצדדים.