חייב לקיבוץ בית אלפא 317,000 ₪ עבור חומר שרכש וניסה להתחמק מתשלום החוב באמצעות העברת הפעילות העסקית לחבר אחרת
קיבוץ בית אלפא, העוסק בין היתר, בייצור ואספקת חומרי בנייה, סיפק לחברת נאג'י, חומרי בנייה בכמויות גדולות. בתמורה נתנה חברת נאג'י לקיבוץ שיק בסכום של כ-317,000 ₪, כשבמקביל למסירת השיק, נתן יעקב נאג'י, בעל השליטה בחברת נאג'י, ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום.
השיק הוצג לפירעון, אך חולל בשל היעדר כיסוי מספיק. הקיבוץ פתח בנובמבר 2008 בהליך של בקשה לביצוע שטר כנגד נאג'י וכנגד החברה, אך לא הצליח לגבות את סכום החוב. חוקרים פרטיים ששכר הקיבוץ גילו, כי נאג'י והחברה ממשיכים לעבוד תחת השם ג.י. חומרי בניין והובלות מנוף, אשר נוסדה ביוני 2009, ולה שני בעלי מניות – מר ג'אן אליעזר המשמש כמנהל ומחזיק ב-51% מהמניות, ומר אליאס יעקב, אחיינו של נאג'י, המחזיק ב-49% מהמניות.
בעקבות גילויי החקירה, פנה הקיבוץ בדצמבר 2009 ללשכת ההוצל"פ בבקשות שונות:
א. להורות על הרמת מסך ההתאגדות של ג.י. חומרי בניין, משום שחברת נאג'י ממשיכה להפעיל את עסקיה במסגרתה.
ב. שג.י. חומרי בניין תתווסף כחייבת בתיק הוצל"פ, כדי לאפשר הטלת עיקולים על נכסיה וזכויותיה, לרבות כספים המגיעים מגורמים שונים ובכללם אג"ש בלוקל רביד מוצרי בנייה.
ג. להורות לאליאס וג'אן, בעליה של ג.י. חומרי בניין, להציג את כרטסת הלקוחות של החברה, על מנת להתחקות אחר קיומם של מחזיקים נוספים, לצורך הטלת עיקולים.
ראש ההוצל"פ נתנה בינואר 2010 החלטה שבגדרה נעתרה לבקשת הקיבוץ ברובה הגדול, והורתה על עיקול המטלטלין והנכסים של ג.י. חומרי בניין, וכן עיקול ברישום של כספים המגיעים לג.י. חומרי בניין מאתר אג"ש בלוקל רביד, לאחר ששוכנעה כי חברת נאג'י הבריחה את נכסיה אל ג.י. חומרי בניין והיא ממשיכה באמצעותה את פעילותה אל מול אג"ש בלוקל רביד באמצעות ג.י. חומרי בניין.
בנוסף, נעתרה הרשמת לבקשה למתן צו לג.י. חומרי בניין, לפרט את שמות לקוחותיה על מנת לאתר מחזיקים נוספים שבידיהם מוחזקים כספים עבורה.
בהחלטתה, נתנה הרשמת לג.י. חומרי בניין שהות לפנות לביהמ"ש בתובענה מתאימה, ואכן, ג.י. חומרי בניין הגישה תביעה לבית משפט השלום בעכו, בה עתרה שיוצהר, כי לקיבוץ ולחברת נאג'י אין זכויות כלשהן בזכויותיה, ושאין כל זהות בינה לבין חברת נאג'י, אלא מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות.
בית משפט השלום קיבל את התובענה באופן חלקי בלבד, תוך שהוא קובע, כי אליאס הוא שותף פיקטיבי של ג'אן בחברת ג.י. חומרי בניין, וכי השותפות האמיתית היא בין ג'אן לבין נאג'י וחברת נאג'י. כמו כן, קבע בית משפט השלום, כי נאג'י ביקש להסתתר מאחורי האחיין שלו, אליאס, בכדי להתחמק מחובו כלפי הקיבוץ. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום, כי אין זהות מלאה בין ג.י. חומרי בניין לבין נאג'י וחברת נאג'י, ושלא הוכחה הברחת נכסים בין חברת נאג'י לבין ג.י. חומרי בניין.
בסופו של דבר, קבע בית משפט השלום, כי מאחר והשותפות האמיתית בג.י. חומרי בניין הינה בין ג'אן לבין נאג'י וחברת נאג'י, קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות של ג.י. חומרי בניין, כפי שנקבע בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל.
על פסק דין זה הגישה ג.י. חומרי בניין את הערעור שלפנינו.
השופט גריל הבהיר, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה הייתה הזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה, ובמקרה דנן, פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס בראש ובראשונה על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות.
אמנם גם לכלל זה קיימים חריגים, אך השופט גריל סבר, כי לא זה המקרה שבפנינו, וזאת מאחר ובית משפט קמא צלל לעומק הראיות וניתח באזמל חד את העדויות שהובאות בפניו. יתר על כן, אפילו אם על הקיבוץ היה להגיש תביעה ולהוכיח במסגרתה כי נתקיימו התנאים להרמת מסך, הרי ניתן לומר, בשים לב לעובדות כפי שהוכח בפני בית משפט קמא, שהראיות מוכיחות בעליל כי התקיימו התנאים הנדרשים להרמת מסך, וזאת לגבי חלקו היחסי של נאג'י במניותיה של ג.י. חומרי בניין (49%).
בשים לב להתנהלותו של נאג'י, שהציג את אחיינו כשותף פיקטיבי, על מנת להתחמק מתשלום חובו כלפי הקיבוץ, סבר השופט גריל, כי יהא זה אך צודק ונכון לייחס את חובו של נאג'י וחברת נאג'י לג.י. חומרי בניין, בהתאם לשיעור המניות שמאחוריהן עומדים נאג'י והחברה שלו, דהיינו 49%.
השופטת וילנר צירפה עמדתה למסקנתו של השופט גריל, אך נימוקיה היו שונים. לדעתה, מאחר ונאג'י חתם על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום כלפי הקיבוץ, הוא הפך לחייב באופן אישי כלפי הקיבוץ שעה שהשיק שנתנה חברת נאג'י חולל בגין היעדר כיסוי מספיק. מכאן, שרשאי היה הקיבוץ לרדת לנכסיו האישיים של נאג'י.
לאור זאת, סברה השופטת, כי סוגיית הרמת מסך כלל כל מתעוררת בענייננו, ועניין לנו במימוש נכסיו של נאג'י גרידא.
השופט גרשון (בדעת מיעוט) סבר, כי כל הצדדים למקרה טעו עד כה בצורה כזו או אחרת, ובין היתר:
א. בקשתו של הקיבוץ לצרף את ג.י. חומרי בניין כחייבת, היתה חסרת כל בסיס משפטי, שכן באותו הזמן לא ניתן לחובת ג.י. חומרי בניין פסק דין;
ב. החלטת הרשמת לחייב את ג.י. חומרי בניין למסור לקיבוץ את המידע הנוגע ללקוחותיה ניתנה בחוסר סמכות;
ג. החלטת בית משפט השלום לאשרר את הרמת המסך למרות שלא קיימת זהות מלאה בין שני התאגידים הייתה שגויה;
לדעת השופט גרשון, מקום שלא קיימת זהות מלאה בין שני תאגידים, אין מקום, בדרך כלל, להרמת מסך ביניהן. ומאחר ומסקנת בית משפט השלום הייתה, כי לא קיימת זהות מלאה בין החברות, מה גם שהוא מצא כי לא הוכחה הברחת נכסים בין החברות, ממילא לא היה מקום להורות על הרמת מסך, וטעות זו הינה טעות יסודית היורדת לשורש העניין, ומחייבת את התערבות בית המשפט המחוזי.
לפיכך, סבר השופט גרשון, כי לא מדובר בחברות קשורות שניתן לעשות ביניהן הרמת "מסך באשכול חברות", והרמת מסך ההתאגדות בנסיבות העניין, יביא לפגיעה של ממש בבעל המניות הנוסף המחזיק ב-51% מהמניות, ושלגביו לא נמצא כל קשר לחברת נאג'י.
לסיכום, סבר השופט, כי יש לבטל את הרמת המסך, וכן לבטל את קביעות בית המשפט בדבר צירופה של ג.י. כחייבת, תוך שהוא דוחה את דעתה של השופטת וילנר, כי יש לחייב את נאג'י באופן אישי, לאור הערבות עליה הוא חתם.
בהתאם לדעת רוב השופטים, נדחה ערעורה של ג.י. חומרי בניין, והיא חויבה לשלם לקיבוץ שכ"ט בסכום של 8,000 ₪.
