כנגד כים-ניר שירותי תעופה הוגש כתב אישום בגין הפעלת מנחת המצוי בסמוך לקיבוץ בארי

נגד חברת כים-ניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אוויר (1991), וכנגד שמואל שלומוביץ וגולן דיוויד הוגש כתב אישום על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים, בו מיוחסות להם עבירות לפי חוק התכנון והבניה של שימוש, ללא היתר, במסלול תעופה ובמספר מבנים, באתר דרומית מזרחית לקיבוץ בארי.

הנאשמים העלו מספר טענות לעניין ביטולו של כתב האישום במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק המצויה בסעיף 149 לחסד"פ, ובין היתר:

א.      כי התנהלות הועדה המקומית לוקה בפגם מהותי, נוכח העובדה שכתב האישום הוגש תוך שיהוי ניכר, שכן המנחת הוקם כ-40 שנים עובר להגשת כתב האישום. על כך הגיבה הועדה, כי לנאשמים נשלחה התרעה כבר ב-2007, ונוכח העובדה שחלפו 3 שנים עד להגשת כתב האישום, הרי שעמדה בפני הנאשמים האפשרות לתקן את הפגם, כך שהשיהוי, לכשעצמו, אינו מצדיק מחיקת כתב האישום.

ב.      כי אופי השימוש במקרקעין איננו שימוש חורג, מאחר והמנחת משמש למטוסי ריסוס חקלאיים. כנגד זאת טענה הועדה, כי השימוש שנעשה אינו בהתאם לתוכנית החלה על המקרקעין,

ג.       כי הם הסתמכו על התנהלות הרשויות ועידודן. הועדה מנגד טענה, כי הנאשמים היו מודעים כבר משנת 2006 לכך שנדרש הליך תכנוני להסדרת החריגות, כך שמאז ועד מועד הגשת כתב האישום, הם לא פעלו תוך הסתמכות.

ד.      שמדובר באכיפה בררנית מטעמים פסולים, שכן עד שלא עבר הניהול מקיבוץ בארי לידי החברה לא נקטה הועדה בכל פעולה כנגד מפעילי המנחת. על כך השיבה הועדה, כי אין די בכך שהאכיפה חלקית בכדי שהיא תיחשב כאכיפה סלקטיבית.

בפתח דבריו, בחן בית המשפט את סעיף 149(10) לחוק סד"פ בו נמנתה טענת הגנה מן הצדק, כאחת מן הטענות המקדמיות, שרשאי נאשם לטעון לאחר תחילת המשפט. וזו לשון הסעיף: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של של צדק והגינות משפטית".

בתי המשפט הגדירו מבחנים להחלתה של טענת ההגנה מן הצדק במקרה נתון, ובין היתר, זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ועמידה על עוצמתם, בחינה האם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש מקום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ועוד.

כמו כן, הכירה ההלכה הפסוקה בכך שההגנה הנובעת מן הדוקטרינה אינה מחייבת את ביטולו של ההליך - צעד חריף ביותר שיש להשתמש בו במשורה - אלא היא יכולה להיות רלוונטית לעיתים רק לשאלת העונש.

ומן הכלל אל הפרט – בית המשפט מצא, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים מבוססת על שאלות עובדתיות והפרשנות שיש ליתן לאותן עובדות, כך שאין בידיו הכלים להכריע במחלוקות כבר בשלב מקדמי זה.

יחד עם זאת, התייחס בית המשפט לטענת השיהוי, ואמר כי אין בשיהוי לכשעצמו בכדי להשמיט את הקרקע מתחת עצם קיומו של ההליך הפלילי, הגם שברור כי יש לכך השלכה משמעותית ביותר לעניין העונש ככל שההליך מסתיים בהרשעה. ואמנם יש ממש בטענות הנאשמים לעניין זה, אך חשיבותן אינה בשלב המקדמי של ההליך.

בית המשפט הגיע למסקנה, כי במקרה דנן, ראוי להכריע בשאלת ההגנה מן הצדק לאחר שיישמעו הראיות ובמסגרת הכרעת הדין, כאשר לפני בית המשפט תעמוד התמונה העובדתית הנדרשת במלואה, ודחה את הבקשה, כטענה מקדמית.