לאחר איחוד בין רשויות מקומיות, הרשות הקולטת רשאית בהחלטה פוזיטיבית להותיר על כנם את תעריפי הארנונה שהיו נהוגים לפי צו המיסים של הרשות הקודמת

בשנת 2008 ניתן צו לאכרזת העיריות (שינוי תחום עיריית רמת גן), התשס"ג-2002, לפיו, בין היתר, נכללו בתחום עיריית רמת גן השטחים שהיו קודם בתחום מועצת רמת אפעל. עיריית רמת גן החליטה, באופן פוזיטיבי, כי בשנים 2009-2010 תוטל ארנונה על השטחים החדשים, בהתאם לשיעורים שנקבעו בצו הארנונה של מועצת רמת אפעל בשנת 2008.

העותרת הגישה השגה על חיובה לשנים 2009-2010 ולאחר מכן עררה לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית רמת גן, לפיהן היה על העירייה  לחייב את העותרת בתשלום ארנונה לפי הסיווגים שנקבעו בצו המיסים של העירייה ולא על פי צו הארנונה של רמת אפעל. לטענת העותרת לצורך השארת החיוב לפי הצו של מועצת רמת אפעל, נדרשה העירייה לאישור מפורש ממשרד הפנים.

העירייה השיבה, כי צו האכרזה מאפשר תקופת התארגנות למצב החדש לאחר ההליך המורכב של איחוד הרשויות. כמו כן טענה העירייה, כי בפועל רוב הנכסים בשטחים שהועברו ממועצת רמת אפעל לעירייה נהנו מהחיוב לפי צו מועצת רמת אפעל, משום שעל פי הקריטריונים של העירייה, היו נדרשים לשלם סכום גבוה יותר.

דיון והכרעה

היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך, וטען כי יש צורך בתהליך הדרגתי של סיפוח אזור חדש ע"י רשות ולפיכך אין מניעה בהמשך הטלת חיובי ארנונה לפי כללי הרשות המעבירה למשך התקופה שבין 2009-2011. כמו כן טען היועמ"ש כי הרציונל שב"דיני ההקפאה", שתכליתם להגביל את כוחן של הרשויות המקומיות לשנות תעריפי ארנונה ללא אישור שר הפנים, אינו רלוונטי, משום שתעריפי הארנונה נשארו זהים ולא הוגדלו.

ביהמ"ש קיבל במלואן את טענות העירייה והיועמ"ש, וקבע כי העירייה פעלה בתוך מתחם הסבירות. כמו כן קבע ביהמ"ש כי בניגוד לטענת העותרת צו האכרזה מסמיך את עיריית רמת גן לחייב נכסים בהתאם לצו המיסים של מועצת רמת אפעל. כן נקבע כי אופן החיוב היטיב עם הרוב המכריע של תושבי האזור שהיה תחת מועצת רמת אפעל, עובדה נוספת המעידה על סבירות החלטת העירייה.

ביהמ"ש פסק כי אף אם קיימות דרכים נוספות בהן יכלה הרשות לבחור, ביהמ"ש לא ימיר את שיקול דעתה של העירייה בשיקול דעתו, והוסיף כי: "שיקול הדעת המסור לרשות המקומית בעניין ארנונה הוא שיקול דעת רחב ביותר ובית המשפט יתערב במעשי הרשות רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני."

לאור האמור, נדחתה העתירה והעותרת חויבה בתשלום 15,000 ₪ הוצאות משפט.

ניתן ביום כ"ח בתשרי תשע"ד, ה-2 באוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.