מה דינו של חוזר מנכ"ל המשנה תנאים אשר נקבעו בהסכם הקיבוצי?

הליך אשר התנהל בין איגוד רבני הערים בישראל, והסתדרות העובדים לבין המשרד לשירותי דת. במרכז הערעור עמד חוזר מנכל אשר פורסם בשנת 2014 וכלל הוראות אשר מרעות את תנאי העסקת רבני הערים.

הרקע

בשנת 2014 פורסם חוזר מנכ"ל שעניינו בהעסקת הרבנים ברשויות המקומיות, ואשר כלל בתוכו סעיפים רבים המרעים את תנאי העסקת הרבנים. ארגון הרבנים הארצי והסתדרות העובדים פנו לבית הדין הארצי לעבודה על מנת שיבטל את ההסכם.

ההסתדרות טענה כי עצם השינוי בתנאי העסקת הרבנים בהחלטה מנהלית ללא שינוי בהסכם הקיבוצי וללא ניהול משא ומתן עם ההסתדרות אינו תקין. לטענתה, בדרך של  פרסום חוזר מנכ"ל מנסה המדינה לחמוק מחובתה כמעסיקה לנהל מו"מ בתום לב.

בתוך כך טענה ההסתדרות, כי ההסדרים אשר נקבעו בחוזר המנכ"ל מהווים הפרה של ההסכם הקיבוצי. לשיטתה שכר הרבנים נמוך בשל העובדה, כי התפקיד מאפשר להם לעסוק בעיסוק פרטי נוסף כל עוד הדבר לא פוגע בתפקידם. כמו כן, חוזר המנכ"ל חייב את הרבנים לגור ביישוב בו הם משמשים כרבנים, ולדווח על שעות עבודתם, דרישות אשר הם לא נדרשו עד פרסום החוזר. לטענתה, אם המדינה מעוניינת לחייב את הרבנים בחובות נוספות עליה לשנות את ההסכם הקיבוצי.

מנגד טענה המדינה, כי מדובר היה במצב לא תקין כאשר הרבנים הועסקו ללא כל פיקוח. כמו כן, לטענתה טרם נשלח חוזר המנכ"ל נערך דיון יחד עם הרבנים ושונו חלק מהוראות החוזר בעקבות הדיון.

עוד הוסיפה המדינה, כי חוזר המנכ"ל הוא החלטה מנהלית אשר הוציאה המדינה, בכובעה כרגולטור. בהקשר לטענה כי מדובר ברפורמה המחייבת משא ומתן קיבוצי, נטען כי החוזר אינו כולל עניינים מרכזיים רבים הקשורים בהעסקתו של הרב, ולפיכך פרסומו אינו מחייב את פתיחת ההסכם הקיבוצי.

דיון והכרעה

בית הדין הארצי מצא כי המדינה הפרה את חובתה להתייעץ עם ההסתדרות כארגון עובדים, אולם הכריע כי אין בהפרה זו בכדי להביא לביטול מלא של החוזר.

בכך דחה בית הדין הארצי את טענת המדינה, כי היא אינה מחויבת להוראות ההסכם הקיבוצי, כיוון שהיא אינה המעסיקה בפועל של הרבנים, והבהיר כי ייתכנו מקרים בהם על אף שהמדינה אינה המעסיק הישיר עדיין חלות עליה חובות המעסיק, כגון במקרה דנן.

בית הדין הארצי קבע, כי נוכח העבודה שחוזר המנכ"ל מיצר מציאות חדשה בדרך בה מועסקים הרבנים, אזי יש לתקן אותו כך שיבהיר כי על מעסיקי הרבנים (מועצות אזוריות ומועצות דתיות) להודיע לרבנים על שינוי בתנאי העסקתם.

מנגד קבע בית הדין הארצי, כי אין לקבל את טענת ההסתדרות שחובת הדיווח אשר בה חויבו הרבנים ביחס להיקף פעילותם פוגעת בהם ומקשה עליהם, משום שחלק מענייניהם של הרבנים הם עניינים של צנעת הפרט. כמו כן, נקבע כי הסכם אשר פוטר את הרבנים מלדווח שעות עבודה, ממגורים ביישוב בו הוא מכהנים, ומתיר לעבוד באופן פרטי בהיקף לא מוגבל, הוא הסכם הנוגד את הוראות המנהל התקין ואינו מתיישב עם ההיגיון. כמו כן, ציין בית הדין הארצי, כי מהות דיווח השעות לא תפגע בעניינים של צנעת הפרט.

בדומה לכך בית הדין הארצי, אף דחה את טענת ההסתדרות כי חוזר המנכ"ל המגביל את עיסוק הרב בעבודה פרטית בהיקף של עד 10 שעות שבועיות פוגע בחופש העיסוק של הרבנים, וזאת מאחר והיקף שעות זה תואם את השעות המקסימליות המותרות לפי הוראות התקשי"ר החלים על עובדי מדינה.

בנוסף דחה בית הדין את טענת ההסתדרות כי הדרישה מרב היישווב לגור במקום היישוב בו הוא מכהן נוגדת את חוק מגורי רבנים, ולמעשה עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מעלה כי המדינה שמרה לעצמה את הזכות לחייב את רבני הערים לגור במקום בו הם מכהנים.

בית הדין הארצי דחה בנוסף את טענת ההסתדרות כי החוזר פוגע בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וקבע כי מותר לחייב עובד לגור בסביבת מקום עבודתו כאשר הדבר מתבקש מאופיו ומהותו של התפקיד, כמו במקרה של הליך זה. עם זאת, קבע בית הדין הארצי, כי אם רב מעוניין לקבל פטור ממגורים ביישוב בו הוא מכהן,  הוא יוכל לפנות לוועדת חריגים וזו תדון בעניינו.

בית הדין הארצי הוסיף וקבע, כי הסדר הפסקת התקצוב לרב במצב בו הוא מפר את הוראות העסקתו הוא תקין. בכך דחה את טענת ההסתדרות שיש בהליך זה כמעין הליך פיטורין לא חוקי. עם זאת, סייג בית הדין את קביעתו בכך שקבע, כי רב יוכל לערער על החלטה מסוג זה, וכן אין בהפסקת תקצוב בכדי להביא לפיטורין כל עוד לא נעשו ההליכים הקבועים בחוק.

סיכום

בית הדין קיבל את רוב טענות המדינה ודחה את רוב טענות ההסתדרות. כמקובל בסכסוכים קיבוציים לא ניתן צו להוצאות. 

ניתן ביום: כ"ה ניסן תש"פ, 19.04.2020.